גלות

 

העשן הגיח פתאום, הוא התקרב בפטריות גדולות מזוויות שונות.

רוב האנשים המשיכו כרגיל אבל אני עקבתי אחרי ההתקדמות שלהן, ועצרתי את נשמתי מפעם לפעם. נראה היה שהפער מצטמצם, חלקת אדמה אחרי רעותה נפלה בידי הפטריות, ועדיין אנשים המשיכו כרגיל.

שריפות אינן תופעה חדשה, ירושלים, נווה אילן וחיפה מועדות לפורענויות כאלה, בקיץ האחרון בערה חיפה ועכשיו מופיעים שלטים גדולים שמספרים שהגיע זמן שתילה ושיקום.

ערים מיוערות יודעות לכאוב.

***

שני אנשים גבוהים במיוחד, פנו אלי בדברים. אחד מהם אדום שיער, בגוון שונה מזה של אבי שהיה צהוב יותר ונקרא לפעמים "מוישה דע געילע", אבל הזכיר אותו. בנוכחותו הרגשתי שכמעט שכחתי את אבא. זה מה שקורה למתים. הם דוהים ונשכחים, כגולים מארץ החיים. זה מה שיקרה לי. פעם הייתי הנסיכה של הורי, אפילו מלכה, עכשיו אני צועדת אל הגלות. גם מלכים צועדים בדרך הזאת.

רציתי לשוחח עם האנשים הגבוהים, לבדוק מה הם רוצים ממני, אבל בשל קומתם, מבטי הגיעו למותניהם ולא פגשו אותם. מלצרית שוחחה בסמוך לנו עם מנהל המשמרת ותמהתי אם הם מדברים על השריפה. שמעתי דיבורים על פינוי באוטובוסים ועל הצורך לצאת בקבוצות ולא לנסות לברוח לבד.

ואז התעוררתי. השתעלתי ולא הכרתי את הקול שיצא ממני, שבור וצרוד. חיפשתי את התרופה הלימונית, שהכנסתי לתיק, הוצאתי לכסנית אחת והכנסתי לפה.  השיעול נרגע. חזרתי לישון. נדמה שהתרופה פוררה את העשן. הצלחתי להירדם.

***

כשהכרוז הכריז שהגענו לתחנת ספיר בנתניה, קמתי ממקומי וירדתי מהרכבת. הגרון צרב ושוב חיפשתי תרופה. בתחנה החדשה והקטנה היה הקהל דליל. לא מצאתי מונית ולא ידעתי אם האוטובוס עובר שם. שאלתי ואנשים לא ידעו לענות לי. החלטתי לצעוד עד למרכז המסחרי הקרוב שהיה מרוחק כשלוש מאות מטרים ממקום המצאי. בעבר הייתי עושה מרחק כזה בקלות, אבל עכשיו  לא הייתי בטוחה שאצליח לעבור אותו בשלום. היה חם, כמו שיכול להיות ביום שרבי באביב, האור החזק סנוור אותי, אבל המשכתי לצעוד. חשבתי שזה מזל גדול שהנעליים ששילמתי עבורן כסף רב, נושאות אותי בקלות יחסית. חיפשתי צל ונצמדתי לקירות המפעלים שמסביב, מנסה להיטיב ללחיי הלוהטות, ולמנוע צריבה.

רעש של עלים הקפיץ אותי, וצינור כתום באורך של כחמישה מטר וקוטר של כחמישה עשר סנטימטר נפל עלי, ושמט מידי בקבוק מים קרים שקניתי ביציאה מהרכבת. המכה כאבה אבל לא נפצעתי. כבר הייתי אחרי כמחצית מהדרך למרכז והתלבטתי אם לחפש את האשם. הרמתי עיניים ולא ראיתי איש. המשכתי ללכת. היה חם מכדי לחפש אשמים.

מונית אחת חיכתה בתחנה ושמחתי לקרוס במושב ולבקש מהנהג שיביא אותי הביתה. המיזוג החיה את רוחי. השריפות ולהט השמש התחלפו באחת באוויר קריר עד שהתעלמתי מריח הסיגריות שליווה אותו.

כשהגעתי הביתה שמעתי ששריפה משתוללת בכרמיאל.