בצפירה האחרונה

 

אחד

הולך אדם אל מותו, והוא כבר כמעט שם. בפנימית א'. חדר 11. אומר לי: אני לא בסדר. אני במצב רע מאד. אני לא יודע מה יש לי.

פ' הוא האיש האחרון שאני מכירה מהיער. יש עוד אחד, נ', שאותו אני לא מכירה, אם כי פגשתי אותו פעם אחת.

אני כבר יכולה לראות את הלוויה. אימא מתה כבר 65 שנים. דרך פ' יכולתי להחיות אותה. עכשיו גם הוא צועד אליה.

שתיים

שתי אפיזודות. רק שתיים לא יותר. אפילו אחת תספיק. ככה כתוב בהוראות. ועכשיו אני צועדת עם חברה אל מקום המפגש, קשה לי לצעוד מהר. נעצרת ונושמת. לא רוצה לאחר.

השומר בלובי מפנה שמאלה. אורות רבים ושיש מצויר. כיסא למנחה ועוד כיסא. חשבתי שיהיו כשבעה אבל הגיעו יותר מעשרים. גם עולה חדשה מתורכיה שיודעת עברית ועוד אחד שלא יודע וזקוק לתרגום.

נרות הנשמה דולקים: אחד שהבאתי, אחד של המארחת.

האפיזודה הראשונה מתרחשת בדירה קטנה בת חדר בקריית חיים. נקי ומאד אוגוסט. הרצפה הקרירה זה עתה נשטפה. שמוליק אחי ואני יושבים ומשחקים בטבעות של אימא. פעם ראשונה שקבלנו אוצר יקר כל כך, אני ממש שמחה. אימא, אישה גבוהה ויפה, בת שלושים ושמונה, שוכבת במיטה. עכשיו היא לא בורחת ואני לא מנחמת ומרגיעה אותה.

ופתאום, מהומת אלהים. גיטל מביאה חלב, אנשים מתאספים. משקים אותה והיא מקיאה. "זי האט זיך פארסאמט" אומר מישהו ואני מבינה: אימא הרעילה את עצמה.

השכן עם הג'יפ היחיד בשכונה לוקח את אימא. פעם אחרונה. יותר לא תחזור. אבא מגיע באופניים. קראו לו? ואולי הייתה זו השעה הקבועה שהוא חוזר הביתה? אבא טרוד. הוא נעלם עם אימא. נדמה שכל תושבי הקריה עומדים מעבר לגדר ומתבוננים בנו. משתתפים פעילים בדממה שהולכת, משתלטת ועוצרת את העולם. מישהו דואג לשמוליק ואני נשארת לבד בחוץ.

לאן ללכת? מה עכשיו?

העולם התפורר ונעלם. אני נושמת אפס. נאלמתי. אני כבר לא שם.

שלוש

אפיזודה שנייה מתרחשת באחד הימים הקרים ביותר ביער פולגנוב או פולגקוב במחוז לובלין. טמפרטורה של עשרות מעלות מתחת לאפס. אימא שלי מחזיקה בשני בניה. הם עטופים בהבל פה של נושמים נוספים. צפופים באסם. בחוץ חשוך. שלג עמוק ולבן. שוקעים בו. אבל אף אחד לא זז.

איש צעיר פותח את דלת האסם. ירייה אחת נשמעת והוא נופל. איש צעיר נוסף פותח את הדלת וגם הוא נורה. התייעצות: להישאר באסם? לברוח? כמה אנשים מחכים בחוץ? פולנים? גרמנים? הפחד משריפה מוציא את כולם בריצה החוצה. מי שינצל ינצל. היריות נמשכות. אימא רצה עם כל הקהל, כמו אילה אחת בעדר. בן אחד בזרועותיה וליד ליבה, בן גדול יותר רץ ומחזיק בידה.

בבוקר אימא שלי קוברת את שני בניה. היא מתחילה עכשיו אולי לצעוד אל מותה. היא תשהה ביער עד סוף המלחמה. תחיה בבונקר עם חיהלה. אחר כך תצא מהיער. תקנה דירה בדמבלין. היא תתחיל להתפרנס. תחצה את אירופה בשיירת פליטים. תגיע עם אבי למחנה עקורים ברומא. תלד אותי. תגור במעברה. תגור בצריף בכפר חסידים ואחר כך תעבור לקריית חיים, היא תלד את שמוליק ותגיע אל האפיזודה הראשונה.

בצפירה האחרונה נשטפו פני בדמעות, המעיין שהיה חסום וסתום, נפתח לזמן קצר. נכד גדול שאל אם אני רוצה חיבוק וחיבקתי.

בערב אימא פתחה פתאום את הדלת ולא ידענו מה להגיד זו לזו. לא הבנתי איך עלתה במעלית.

אימא נעלמה.

התקלחתי והלכתי לישון.

5 תגובות to “בצפירה האחרונה”

  1. sharon Says:

    בקושי הצלחתי לקרוא עד הסוף. מילים עצובות שכתבת בכזה קרשנדו. אוי אתי איזה אוסף חוויות מזעזע. בלתי נתפס שיש לך בתמונות שראיתי חיוך כזה ואור בעיניים. גם אני רוצה לחבק אותך. כמה טוב שקצת בכית.

  2. עדה ק Says:

    עצוב-עצוב. כל כך הרבה טראומות ועצב בחיינו, גם בחיי הדור השני.
    ימים שלווים שיהיו.

  3. benziv Says:

    תודה ללך עדה, תודה לך אידה.

  4. aida Says:

    עצוב להזכר בימים כואבים ,מרגש .טוב שיכולה לקבל חיבוק מהנכדים .שלי ,הם רחוק מדי …

  5. benziv Says:

    נכון

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: