הוא יצא מבין הברושים הגבוהים ושאל: מי האימא?
הראיתי, והוא הושיט לה יד ואמר: אני מהגדוד.
…וזה האבא, הוספתי למרות שכבר לא שאל.
האב נפנה ואמר: מקווה שלא הטריחו אותך יותר מדי…
האם חזרה אחריו.
אל תדברו שטויות… אפילו אל תחשבו שזאת טרחה… אני גר בנתניה… באגמים. ככה אמר החיל הצעיר, והעורבים צרחו מבין הענפים הירוקים.
על פני ההורים עלתה עווית חיוך ועיניהם נפנו ממנו.
העורבים חזרו וקראו וציפורי שיר קטנות ענו ועפו בזריזות בין הענפים. לא היה לי מה להגיד לאיש הצעיר ובכל זאת שאלתי: מאיזה גדוד אתה? מהחרמון אמר, חפ"ש (חייל פשוט), זקף קומה ושתק.
ישבתי על הכיסא שהוכן עבורי מראש, ליד המצבה, מתחת לעץ שהרחיב עלי את נופו. הנחתי את הפרחים שקיבלתי מחניכי תנועת הנוער ופתחתי את בקבוק המים שמסרו.
באחת עשרה החלה להישמע הצפירה והשיחות גוועו. חזן נשא תפילה בקול בוכים, ונענה בפרצי אמן אחידים וקצרים. בסוף נשמע נאומה השקט של נציגת האופוזיציה ורחש הקהל גבר בהדרגה. מטחי ירי נתנו את האות ובתוך פחות משעה תם הטקס והקהל החל להתפזר. זה גם הדבר האחרון ששמע כשנהרג, חשבתי והעורבים קראו שוב.
כשהגענו לשכונת מגורנו, והתחלתי הוגה בשנת צהרים, הגיעה הודעה שהבהירה שלא כך יהיה, ואחרי אתנחתא קלה וכריך פשוט, יצאנו לדרום. הדרך קילפה את הנוף מהירק והצהיבה אותו. שלטים עדכנו נהגים, שגמלים חוצים את הכביש. השמים היו ריקים מעורבים וציפורים והשמש לא חיפשה צל והתחילה במאמץ ההשקעה במערב.
לוויה אחרונה לפני יום העצמאות, אמר העובד ב"מנוחה נכונה".
היקום מנהל את מותה של אישה בת שבעים, בצורה אחרת. זקנה אחת שרה שיר ערש ערבי ומתגעגע בכריעה על הקבר הטרי, ובלילה נורו זיקוקים לשמים.
החיים בארגונים 