Archive for the ‘אזרחית ותיקה’ Category

רשמי מסע 5: התגלות הנסתרים

אוקטובר 19, 2014

הזגוגית כפולה או משולשת ומונעת כל רעש, אבל האור חודר, עושה את שלו, ומעיר אותי מספיק כדי להרגיש בהמיה לא מוכרת. הקרקע הייתה יציבה כשניגשתי למרפסת ומולי על הרציף – הייתה תמונה שלא ראיתי באף אחד מהרציפים שאליהם נקשרנו. גברים רבים בסרבלים, עמדו ליד מסועים וגם נעו בינם לבין לולי ענק שנעו על גלגלים, והורידו את המזוודות שהשארנו ערב קודם לי דלת החדר. על המזוודות הדבקנו פסי נייר בצבעים שונים (שלנו היו אפורים).

חשבתי על האנשים האלה, שייצגו עבורי באותו רגע את ציבור העובדים שבבטן האוניה, אלה שפניהם לא יתגלו, אלה שנפגוש רק מרחוק, וחלקם לא יראה כלל.
תמהתי כמה כאלה יש. אולי חלקם עובדי קבלן שנשכרו לצורך האירוע? החלק הגלוי והחלק הסמוי. הנסתרים והגלויים.

ברור היה שהתחושה שלי היא שאני חיה את החיים שלי בצד המואר של הירח. נכון לעכשיו. שמחתי. לא תמיד היו חיי כאלה.

כמה שעות אחר כך, ירדתי מהאוניה, עובדים בלבן, אלה מהצד הגלוי, נפרדו ממני, בדקו שהכל סגור, ואז במסלול האפור נמצאו המזוודות שלנו. מכאן ועד לההסעה לשדה התעופה היה המרחק קצר מאד.

אחר כך חשבתי שעבור פוליטיקאים, למשל, אני בכל זאת נסתרת. והם – האם הם באמת מנסים למצוא אותי? או את שכמותי? החלטתי שכנראה לא ממש. הם מעדיפים את הזכוכית הכפולה או המשולשת.

רשמי מסע 4: הפחד מהאבולה

אוקטובר 17, 2014

אין לי דרך אחרת להסביר את אובססיית הניקיון בספינה – חוץ מהפחד מהאבולה. חוץ מזה שחתמתי שאין לי מחלת חום, ואין לי בחילות כשעליתי לספינה, רוססתי כל הזמן. כמו ילדה קטנה הושטתי שתי ידיים אל מי שעמדה בכניסה לחדר האוכל, או על הרציף, כשחזרתי מהטיול על החוף אל הספינה. נתבקשתי להמעיט בלחיצת ידיים לאחרים, ושכחתי את זה כששמחתי באיש ממקדוניה שפתר לי בעיה. הושטתי לו יד, וראיתי בהבזק את ההיסוס שלו. אבל הוא החזיר לחיצה. ואולי רץ אחר כך לחטא את הידיים. כמו שני שומרים – ניצבו בכניסה לחדר האוכל 4 מיכלים, שניים מכל צד. לא יכולתי להימנע מההתזה הזאת.

בכלל, המליצו לי להרבות בשטיפת ידיים. כמובן במצבים הרגילים, אבל גם האחרים.

עובדים חולים – הורדו מיד ממצבת כח האדם. כולם נשמרו היטב.

חשבתי על הספינות שנשאו בעבר מגיפות ממקום למקום ועליהן דגל שחור. הדגל השחור רדף אותי גם כשלפנות בוקר נראה היה הדגל של האיחוד האירופאי שהוא שחור ככחול רגע לני שהיום עלה.

חשבתי על המשמעות הכלכלית של עצירת ספינה ושמחתי שלא הגענו למקום הזה. המשכתי לרחוץ ידיים והסכמתי להיות מותזת.

כשעליתי על המטוס ארצה, בברצלונה, אף אחד לא ריסס אותי. מאחורי, בשורה 59 ישבה נוסעת שהשתעלה נוראות כל הדרך. הייתה לי הרגשה שאחלה. ואכן חליתי.

היום לא היו נותנים לי לעלות על הספינה, במצבי.

מיהרתי אל הרופאה. אמרתי לה שלצערי עלי לספר לה שחזרתי מספרד. שאני מקווה שאני לא מביאה איתי אבולה.היא נתנה לי תרופות להורדת חום, להפגת השיעול, להקלה על הנזלת, ואמרה לי שזאת לא אבולה, אלא סתם וירוס. "ספרד היא לא ארץ אקזוטית", הוסיפה.

על הספינה שלנו לא היו אנשים אקזוטיים. לדעתי – אין להם כסף.

ניצלתי. עוד כמה ימים ואתאושש מהשפעת. אבל בינתיים שמעתי שבנתב"ג ערכו תרגיל נגד האבולה.

אני לא נוסעת עכשיו לשום מקום, רוחצת ידיים כמה שאפשר, לא לוחצת ידיים. סתם רובצת על הספה ומחכה שה"דמוי אבולה" שלי – יעבור.

רשמי מסע 3 Joshua Echano

אוקטובר 15, 2014

Stateroom steward

ככה הוא נקרא. ג'ושוע. הוא אבל גם, כך נדמה לי לפעמים, האימא שלנו. הוא דואג לנו, נותן לנו טיפים קטנים ובעיקר מכין את החדר פעמיים ביום – לשימושנו. ובין לבין הוא בונה פסלים מדהימים ממגבות. ביניהם ג'ירפה, קוף וכו'. אם אוכל אוסיף את הצילומים. הוא מדהים. אומנות שימושית בחדר 8117. אצלנו.

אני לא מתפלאת שהספינה מקבלת ציונים גבוהים. התחושה של הניקיון והאהבה שג'ושוע משאיר – מדהימה.

וכן, גם הוא מהפיליפינים.

יום אחד היה החדר מסודר אחרת, ולא היה פסל. ידענו: ג'ושוע לא בא. דאגנו.

למחרת פגשנו אותו ושאלנו מה קרה. הוא אמר שהרגיש לא טוב והרופא נתן לו אישור לא לעבוד, ג'.

אני חושבת לכתוב עליו לממונים. הם יושבים במיאמי. ככה זה. הספינה נורבגית. ההנהלה במיאמי. ג'ושוע היה פעם פיליפיני ועכשיו הוא איש העולם הגדול ואימא של זוג ישראלי.

רשמי מסע 1

אוקטובר 13, 2014

EPIC

מתוך "כאן ועכשיו" של פול אוסטר וג'. מ. קוטזי:

"המקום בו אנחנו חיים הוא בעצם מערה… ולמערה יש חוץ, ומחוץ למערה שונה מאד מאשר בפנים…"

עזבנו את המערה שלנו ויצאנו להפליג באונייה נורבגית, שניה בגודלה בעולם, ב2011 זכתה בהכרה כספינת הטיולים הטובה בעולם. נראה ששמרה על מיקומה ואנחנו עולים עליה.

על הספינה נמצאים כ4200 תיירים, כמה מאות ילדים, ו-1700 עובדים, רובם (כ65%), מהפיליפינים. "מלמעלה עד למטה" אומרת לי פיליפינית גאה בחבריה שמאיישים את כל התפקידים.

עם הירידה מהאוטובוס, נעלמות המזוודות שלי. הן תגענה אל החדר, אומרים לי. התור הגדול שאליו אני מצטרפת – נעלם כמו במעשה ניסים תוך רגע קצר. אני ממלאת טופס שמבטיח שאין לי מחלת חום או בחילה. מצלמים אותי. מכינים לי תעודה. מעכשיו – בספינה – אין לי צורך בדרכון. כל מה שאעשה, כל תנועה כמעט, נרשמת באמצעות התעודה החדשה שלי, שדומה בגודלה לכרטיס אשראי. הכרטיס שלי הוא הכסף שלי, הוא המפתח שלי, הוא הכרטיס לכל אחד מהמופעים אליהם נרשמתי, הוא הכניסה לחדר אוכל, הוא מאשר את היציאה שלי מהנמל, הוא יחזיר אותי לספינה, ועוד לא אמרתי הכל.

שטיח אדום פרוס על הרצפה. מעודדים אותי לצעוד עליו. אני עולה לסיפון 7 באיטיות, לא לפני שמתיזים אל הידיים שלי חומר חיטוי מסוג כלשהו ומבלי לחשוב על זה אני נזכרת בריסוס העולים שהגיעו מהמחנות. האם גם אותי ריססו? אבא לא התלומן אף פעם על זה.

אני עוברת בין החנוניות הנוצצות, ומגלה דהן סגורות. לוחצת במעלית על כפור 8. מעכשיו אני בחדר 8117.

בכניסה לחדר עומדות המזוודות, הן הגיעו מוקדם יותר. בלי אברא כדברא, רק באמצעות הכרטיס נפתחת הדלת ואנחנו בפנים. מיטה רחבה, מרפסת נעימה, שרותים. הכל מבריק מניקיון. נותר זמן: לפרוק או לישון?

אני נופלת על המיטה לשעה קלה, אחר כך אנחנו עולים לסיפון שבקומה ה-15.

עד כאן הכל נראה כרגיל.  אבל זה לא.

וההמשך – יבוא.

דודה יוכבד

אוקטובר 1, 2014

ביום ג' האחרון הייתי בין מלוויה של הדודה יוכבד למנוחת עולמים.

היא הייתה סוג של מוהיקנית אחרונה, שריד של השבט שהוקם בארץ לפני ואחרי השואה. יוכבד, שהייתה בת 96 או 99 במותה, עלתה ארצה כילדה, יתומה מאם, לבדה (היא נשלחה ע"י אביה שנישא מחדש ולא ממש יכול היה לעמוד בפני אשתו החדשה שכנראה לא רצתה את ה"נדוניה"). היא השתבצה כאן בעבודה במסעדה, למדה לבשל, והתפרנסה.

אהבתי לבוא אליה עם אבי ולאכול מהחמין הנפלא, ממיני הבלינצ'ס, מהמאפים ועוד מטעמים. יוכבד הייתה אישה צנועה בדרישותיה מצד אחד, והעריכה מאד אסתטיקה וחינוך. היא לא למדה לימודים גבוהים למיניהם – ואולי בגלל זה היה לה ראש פתוח, תאוות למידה ואינטליגנציה רגשית.

היא גידלה משפחה מפוארת ועזרה בפרנסתה בעבודה קבועה. על שויון האישה למדתי אצלה, בביתה ובסביבתה. אשת חיל אמר עליה בנה, שהוא בן דודי. והוא צדק.

יוכבד הייתה מבוני הארץ, אלה שאף אחד לא שמע עליהם, אלה שהיו מאחרי המנהיגים, לא זכו בתמיכה רחבה  – ולא עמדו במרכז הבמה.

 מותה החזיר לי את הגלגל האישי – לאחור, והגורל האנושי חזר להגיד לי שככה זה עובד.

התבוננתי בקבוצת המלווים, כשני תריסרים של אנשים מבוגרים, להוציא את הנכדים, ואמרתי לעצמי שזה ה"פרס" על חיים ארוכים, בחלק מהזמן – ארוכים מידי.

האם יש ללילה לבן יתרונות?

ספטמבר 15, 2014

אני שואלת את עצמי – מה הרווח שאפשר להפיק מלילה לבן? אני אוהבת לישון, צריכה את השמונה שעות שלי בערך. ועכשיו כבר אחרי חצות. האם יש  משהו יצירתי שמחכה לי בפינה? איזו לידה חדשה של הפתעה? מהפך? אחר?

זוכרת את הלילה שלאחר לידת ביתי הבכורה – לא ישנתי כל הלילה. הייתי נרגשת מידי.

זה היה מזמן.

עכשיו אצלי לילה לבן – שחור בחוץ. אבל אצלי האור דולק וערוץ המזו כבר הפסיק את הקלאסית והתחיל סוג של ג'אז. נותר רק לחכות ולראות מה ילד יום.

ושוב עוסקת בסגירות…

אוגוסט 23, 2014

ב-1993 התחלתי את צעדי כעצמאית. מאז אגרתי חומרים כתובים וסיכומים של כל מפגש עם כל לקוח. כל קבוצה, כל מהלך – נרשמו במילים, סוכמו. שנים חשבתי שאשמור את כל אלה ליום שבו אחליט לכתוב עליהם. והיום הגיע היום. אלא ש… הפתעה. אחרי שהחזקתי בידי כרך עבה מאד של 240 עמודים, שסיכמו 3 חודשי עבודה ב-2001 (הוצאתי באופן רנדומלי), הבנתי שבשביל זה אצטרך לחיות את כל חיי מחדש.

החלטתי להיפרד.

בדקתי שוב ושוב את הפנקס העבה שגודלו 32 על 20 ס"מ, ודפיו כתובים משני הצדדים. זכרתי ארועים שהיו, נזכרתי באלה ששכחתי. הבטתי בגאווה על הכמות, והתגאיתי באיכות. התלבטתי אם לשמר את הגרפים או הטבלאות. ואז סגרתי את הפנקס הגדול והכרוך, והנחתי אותו ליד הדלת, ןידעתי – משם הוא ילך למחזור.

אחרי כן – משהשתחררתי מהצער על הפרידה, הורדתי עוד כ-10 פנקסים ו/או מחברות, דפדפתי, חזרתי ונזכרתי, והנחתי באותו מקום. משלוח ראשון של ניירות שלי – כולם מיועדים למחזור.

בשבועות הקרובים – אפרד באופן אישי מכל אחד מהאנשים והארגונים – בטקס צנוע זה.

גם זה סיכום. שלא ישארו עניינים לא סגורים.

אזעקה בנתניה כן או לא?

יולי 8, 2014

אני שומעת אזעקה. בטוחה שזה בטלויזיה, אבל לא, אני פותחת חלון ומגלה שהקול בא מקרוב, ממש מכאן. אנשים רצים.

גם אנחנו בחגיגה. בצניעות, אבל בתוך החגיגה.

אני חיה באחד מחלקי העולם בהם יש אנשים רצים לממ"ד, עם ריח בושם או אפטרשייב.
מלחמה מודרנית, לא כמו בחלקים מתורבתים פחות.
חוזרת למסך.
קוראת מסרון של חברתי שחזרה ארצה והצליחה לעלות לרכבת.
הרכבת עצרה לזמן מה וחברתי ירדה אל מתחת לשולחן.
לא כמו באזורים מתורבתים פחות.

חוזרת לבלוג

יוני 11, 2014

מאז אפריל לא כתבתי בבלוג, וגם קודם לא כתבתי בקביעות. מספר הקוראים ירד בהדרגה והוא נמוך היום, וכוללל כנראה בעיקר מזדמנים.

את הבלוג החלפתי בפייסבוק, וכתבתי בו מעט. עכשיו שחשבון הפייסבוק שלי נפרץ, אני חוזרת בשמחה אל הבלוג, ומצפה לביקורו של המתקן האולטימטיבי שלי בסוף השבוע.

חשבתי שארצה לספר היום לקוראי הבודדים, מה אני עושה נכון לעכשיו. הנה זה בא:

1. סופרויזור(מדריכה ) מקצועית ליועצים בצה"ל וגם לעצמאים. את הפגישות האלה אני מקיימת במקומות שונים. האהוב עלי ביותר הוא קפה מנדרין שבחוף הצוק. שעות אני יושבת שם.

2. ממשיכה לכתוב את הספר עם חברתי שולה בן ארי.

3. כותבת סיפורים קצרים שאת רובם אני שומרת במגרה ואת חלקם אני מקריאה בקבוצת הכתיבה שלי שמתקיימת ברציפות מאז 2006, המועד בו הסתיימו לימודינו בחוג לספרות באוניברסיטת חיפה.

4. הצטרפתי למיזם חדש שעוסק בנשים שחלו בסרטן שד.

5. ממשיכה במיזם אחר שעוסק בסרטן.

6. מנחה בהתנדבות: בדיור מוגן, משען, אפקה, במסגרת חוג הסיפור הקצר – אותו אני מנחה (מקסים).

7. יזמתי קבוצת עמיתים 55+ באיפ"א, הקבוצה נפגשה פעם אחת ובעתיד נגבש לנו דפוסי פעולה.

8. פוגשת בני משפחה, בעיקר בנות ונכדים, ומקדישה להם זמן פנוי.

9. יוצאת עם בן זוגי היקר למועדון הספר שלנו (כמעט 20 שנה), קונצרטים וסרטים בעיקר (כשהוא לא עסוק בברידג'…) .

10. ואחרון חביב, מנחה מפגשים של מנכ"לים של עמותות. אחד הארועים היותר חשובים לי היום. מגלה את נפלאות הארגונים שמאחורי הקלעים של הבמה הציבורית החשופה, אלה שעוסקים ביום-יום של נתינה וממלאים את מקום המדינה. עוד מעט מסתיים הפרויקט הזה שנקרא: "טעימות של גשטלט", ואני כבר מתגעגעת.

נראה לי שזה מספיק, לא?

רעב מצד אחד ומשכורות של 3.5 מיליון מצד שני

אפריל 7, 2014

הגעתי לרחיצה של הרכב. האיש שגבה ממני כסף נראה רזה מתמיד. שאלתי את עצמי האם הוא סובל מאנורקסיה, וידעתי שהתשובה כנראה מורכבת פחות: הוא אוכל פחות ממה שאכל בפעם הקודמת שפגשתי אותו.

כשיצאתי מהרחצה – שוחחו ברדיו על הגבלת משכורות, לא יותר מ-3.5 מיליון…

בסדנא שהעברתי היום דיברו על טדי קולק שגר בדירת 2.5 חדרים ולא גנב כספים. הזכרתי את בגין ובן גוריון.

בדרך חזרה שמעתי על ילדים רעבים.

נזכרתי בגעגועים במסעדת ביה"ס א.ד. גורדון, בקריית חיים. הורי לא רצו לרשום אותי אליה, והצלחתי להגיע אליה רק בתורנויות של שיעורי תזונה, עם המורה נחמה. חוץ מזה הייתה גם לאה, שהכינה משקה קקאו מאבקת חלב – לילדים בארוחת עשר.

כמה שפעם דאגו אחרת לדור הצעיר, ואיך הפכה המסעדה למשאת נפש גם של ילדים כמוני, שאכלו בבית.

וכמה שהזתנו הזמנים.

וכמה חבל.