Archive for the ‘הבוספורוס’ Category

זוטות, ממפגשי עבודה בינלאומיים

מאי 2, 2013

איך אני מתקשטת?
אני יושבת בסקוטלנד, עם שלושה עמיתים, אנחנו בונים שאלון. לפתע פונה אלי עמיתי ההולנדי ושואל: למה יש עליך כל כך הרבה תכשיטים מזהב? אני שמה לב שעמיתי המקסיקאי – מגיב בחדות: יותר מידי?! מה יותר מידי?! ואילו עמיתי הגרמני – שותק.

אני בודקת: יש לי טבעת, יש לי שרשרת, ויש לי עגילים קטנים.

לא זוכרת מה אמרתי, ואיך התגלגלה השיחה. חשבתי שאני צנועה מאד בענייני תכשיטים, היה גם ברור שאין דעה אחידה בצוות שלנו לגבי תכשיטי.

למדתי מזה. תמיד העדפתי לבוא ללא תכשיטים ככל האפשר, במיוחד בארצות צפון אירופאיות.

ועוד משהו: בשנים האחרונות קרה עוד משהו, יכולתי להתלבש קצת פחות פורמאלי, הפסקתי לקנות חליפות.

במספנה הסקוטית:
מתקשה להגיע למקום, עוצרת לשאול. לא מבינה את התשובה. אני לא מבינה מילה. מי שתצטרך לעבוד היא חברתי האמריקאית. אני הופכת לצופה.

אני גם לא נוהגת לשם. אני בטוחה שאעשה תאונה…

האם יש מילים אסורות?
במינכן עבדנו במרכז קהילתי כנסייתי שמטפל באנשים שהשתחררו מבתי חולים לחולי נפש, כעין מקבילה של "אנוש" בארץ. יש מתחים בצוות. יש בעיות של מנהיגות. אנחנו מדברים באנגלית. חלק מהמשתתפים מדברים רק בגרמנית. אני מבינה גם אותם בגלל האידיש (אימא שלי… תבורך…) ושואלת: איך אומרים מנהיג (leader) בגרמנית? הם עונים באי נוחות: פיהרר. המילה מעוררת אצלי אי-נוחות. הם לא משתמשים במילה. האם יש לזה הסבר?

ועוד משהו: לא רציתי לעבוד כלל בגרמניה. בסוף הסכמתי להגיע למינכן, וביקרתי בדכאו – כדי להרגיש שעשיתי עוד משהו רלוונטי ליהדות שלי. בלילה הראשון לשהותי שם היה לי קשה לישון. כשיצאתי לטייל, פגשתי אישה שאמרה לי בוקר טוב. השבתי בקלות. אידיש היא אחות של הגרמנית. הרבה מילים – דומות. גם המילה פירהר.

בדיחה:
האיש שבא מגאנה מספר בדיחה, משהו על איש משתין במקום אחד אם הוא רוצה שידעו… אף אחד לא צוחק. אנחנו לא מבינים מה הוא אומר. מבקשים לחזור ממנו על הבדיחה. הוא חוזר ועדיין אף אחד מאיתנו לא מבין. העולם שלנו אחר מאד.

האם יש לך עבודה להציע לי?
לשאלתי, אומרת לי חברתי להנחיית הקבוצה בקייפטאון, שאני יכולה להגיד לאפריקאים שהולכים אל היקב, בוקר טוב. אני אומרת בבוקר המחרת לאנשים שנראים כאילו יצאו מהספר "אוהל הדוד תום", בוקר טוב. כתוצאה, הם כמעט מתנפלים עלי בשאלה: גברת, יש לך עבודה בשבילי?
טיול הבוקר שלי מסתיים מהר. הגדרות מסביב גבוהים ואני חוזרת אל מלון הספא בו נעשית העבודה של הקבוצה שלנו. בדרך אני חולפת על פני השלטים שאומרים שחדירה מעבר לגדר תתקל באש כתגובה. אפשר לומר שפחות או יותר ברחתי… חזרתי לעולם לבן ומגודר היטב.

האם יש לי אויבים? מי הם?
האויב הרשמי של המדינה שלי הוא לא אויב שלי בחו"ל, להיפך, למרות שהוא מארץ אויב והקשר איתו אסור עלי (בתקופה שנאסר על ישראלים קשר עם פלסטינאים) – נאמר לי מראש, שבארגון שאני עובדת בו – הוא קודם כל עמית. השייכות הארגונית חשובה מהשייכות הלאומית.

ועוד מקרה: אני מנחה קבוצה בתורכיה. אחת המשתתפות היא לבנונית, אם כי כרגע היא חיה בבלגיה ונשואה לצרפתי. אני שואלת את עצמי: איך יהיה לנו? מה היא יותר: לבנונית או בלגית?

***

אני אמורה לפגוש אנשים ממלזיה. אין לישראלים כניסה לשם. הפגישה המתוכננת שלי איתם היא בסינגפור. פתרון?

אני – שלפנית? אני?!
עוד אין לי גינונים מתאימים. בארץ, מקובל להיכנס זה לדברי זה. אני מפסיקה פעמיים בקריאות ביניים אנשים במהלך דיון. ההתנהגות שלי מעוררת תרעומת אצל אחדים מהמשתתפים. מישהו אומר בתגובה, שלא מפריע לו להיות בחברת שלפנים ומחקה תנועה של איש המערב הפרוע שולף אקדח.

אני לומדת לנשום עמוק אחרי שמישהו דיבר.

לעיתים אני שואלת: סיימת? ורק אז מדברת. אני שמה לב שהתרגול הזה לא פשוט לי. בסופו של דבר לומדת לחכות.

בבלגיה:
אנחנו יושבים סביב שולחן האוכל הענק, באולם האבירים. מלצר עובר וקושר לנו סרווייטים לבנים סביב הצוואר. אני מתבוננת מסביב לנדמה לי שאני בגן ילדים. אימי עולה בזיכרוני. היא, שהייתה עולה חדשה מצרפת, דרשה מאיתנו לקשור מפיות כאלה. אני בטוחה שהיא מחייכת מלמעלה לזה שאני לא מתנגדת לה.

עמיתי ואני ממשיכים במסע הקולינרי שלנו. עכשיו אנחנו במסעדה על חוף הים הצפוני. מנה ראשונה: שבלולים וסיכות. כולנו צוחקים, כולל האמריקאים שבחבורה. רק מעטים אוכלים.

ואפרופו מסעות קולינריים: שנאתי כל רגע בקייפ-קוד. אין כמעט סלטים. הכל מלא פחמימות. אני לא יודעת איך אשרוד כאן שבוע. הפתרון נמצא בסופרמרקט סמוך. אני קונה קצת ירקות ופרות לחדר שלי.

יותר מידי יהודי וישראלי, בתורכיה:
אני עובדת עם שני עמיתים: ישראלי ויהודיה אמריקאית. עמיתי הישראלי גאה במי שהוא. מסתבר בהמשך שהיינו יותר מידי יהודים. לא נעבוד איתם יותר. חבל.

בכנס מקצועי ביוון:
המשתתפת מאנגליה אומרת שהיא השתדלה לא להגיב, כיוון שחששה שהמשוב שלה ייתפס כאנטישמיות. אני המומה.

על יד המים:
אני מארחת עמית צרפתי. הוא מתפשט בים מבגדיו, ולובש בגד ים. אין לו צורך במלתחה ואני נבוכה.

בביקור גומלין אנחנו גם מטיילים ומגיעים לנהר הארדש. אני יושבת בצל העצים. שתי ילדות, אולי בנות שתים – עשרה, לובשות רק את החלק התחתון של בגד הים.

בפעם השלישית אנחנו נפגשים בדנמרק. קר מאד, אני עם מעיל. חוף הים מלא מתרחצים. העמית הדני אומר לי שזה ממש יום קיץ יפה.

כל אנשי הצבא, פשיסטיים:
זה מה שאומר לי קולגה מנורבגיה, שיודע שאני גמלאית של צה"ל. מה אני אמורה להבין מזה? אני תופסת את ההערה שלו כאמירה פוליטית וגם אנטי ישראלית. למחרת אני אומרת שיש כאן גזענות, בקבוצה שלנו. להפתעתי אני מקבלת חיזוק ממשתתף מקסיקאי.

בבית הדואר:
הפקידה מבינה שאני ישראלית. היא שואלת אותי אם ככה אנחנו מתלבשים, ומצביעה על בגדי המערביים. אחרי שהבנתי מה היא שואלת – אני עונה לה, שכן. ככה אנחנו מתלבשים. נראה שהיא לא מאמינה לי. אולי היא רק מופתעת.

המזרחיים לא מובנים:
בקבוצה שלנו, אף אחד מאנשי המזרח הרחוק – לא מובן. הסינגפורים נתפסים משונים מאד, וכך גם היפנים והסינים. לא ברור לי איך נעבוד איתם. ראשונה נפלטת מהצוות שלנו, הסינגפורית. היא אגב המירה את דתה והיא פרוטסטנטית. בשיחה שלי איתה הבנתי שהיא מאמינה שהיא יהודיה אמיתית. אני חושבת שהעולם משונה למדי.

המנהל הסקוטי:
הוא איש דת נוצרי, בנוסף לתפקידו הניהולי. הוא מספר לי שהוא מתארח בישראל וישמח לסעוד איתנו ביום שישי בערב, בביתי. אני מתכוננת. הוא ואשתו מגיעים. אני רואה שהוא מאוכזב. הוא ציפה לסעודת ליל שישי מסורתית, עם קידוש ונרות. אני מדליקה נרות. זה לא מספק אותו. כולנו מאוכזבים. לו רק הייתי מבינה מראש מה הוא מבקש!

חדר האוכל:
אנחנו מתארחים במלון הולנדי. ליד התבשילים שלטים שכתוב עליהם: חלאל. לא מבינה מה זה. בסוף אני רואה שיש קבוצה של מוסלמים. מבינה שהמילה מקבילה "כשר" שלנו. אין חזיר בתבשילים.

עמיתי ואני מתלוננים: ההולנדים אוכלים מעט. אנחנו מחסלים הכל, כולל הלחם. איך ההולנדים עושים את זה?

בהזדמנות אחרת, כאן, בארץ, כולם משבחים את הכמויות והסלטים.

שפה ומבטא:
שואלים אותי אם אני צרפתייה או גרמניה. המבטא שלי נראה להם מתאים ונחמד. אני לעומת זאת לא מבינה כלל את הניו-זילנדים. כשאני לא מבינה – אני אומרת את זה. אם אני בכל זאת צריכה לעבוד – אני עוברת לשפת גוף, מתייחסת אליה. לתורכים אני נותנת לדבר בתורכית, הם אוהבים לדבר בשפת האם שלהם, למרות שרובם דוברי אנגלית טובה יותר ממני. מנסה להבין מתוך שפת הגוף. ברוב המקרים אני מצליחה במשהו. גיליתי שאנשים אוהבים לדבר בשפתם. לא ממש מפתיע, נכון?

אומרים שהאמריקאים לא שרים…
אני בצוות שמעביר סדנא בין תרבותית. אנחנו מבקשים מהמשתתפים להביא שיר אחד לפחות, ששרו להם בילדותם. אומרים שהאמריקאים לא שרים. מסתבר שהם כן שרים, בתנאי שאחרים מתחילים לשיר. הפולניה התחילה, הרוסי המשיך ואחר כך נענו גם השאר. אחר כך אמרו שזו הייתה סדנא מצוינת.

משוב:
קודם כל מתחילים בחוזקות, ואחר כך ממשיכים באתגרים. בארצות הברית אין מילים שליליות. התאמצתי ולמדתי. נדמה לי שעכשיו זה מקובל גם בארץ, במיוחד לאחר שהפסיכולוגיה החיובית עשתה עליה.

העבודה הבינלאומית והגלגול החדש שלי, עם פרוש השנה החדשה

ספטמבר 23, 2012

כשהייתי בת 24, וסטודנטית, רציתי להיות אזרחית העולם, ולעבוד בכל מקום אפשרי.

למזלי זה קרה, בערך, אם כי בשלב הרבה יותר מאוחר בחיי.

המבוא היה כשהתחלתי לעבוד באינטל, ויצאתי לחו"ל במסגרת העבודה.

ההמשך היה כשלמדתי לפני 20 שנה בתוכנית הבינלאומית להכשרת יועצים ארגוניים לפי גישת הגשטלט.

ואחר כך היו השתלמויות רבות במקומות שונים: הולנד, ברלין, קליבלנד, קייפ קוד.

אחר כך התחילה תקופה של שיתופי פעולה עם חלק מהמורים ובעקבות זאת הצטרפתי לתוכניות שמכשירות אנשים לעסוק ביעוץ בקורסים שונים. לימדתי בהרכבים שונים:

יעוץ ארגוני, הנחיית קבוצות, אימון (coaching) – הכל לפי גישת הגשטלט.

ישבתי לא רחוק מהבוספורוס, ליד האוקיינוס האטלנטי, האוקיינוס ההודי, הים התיכון,  הים הצפוני, ואגמים שונים. עבדתי בארצות כגון: איטליה, אירלנד, בלגיה, גרמניה, סקוטלנד, הולנד,  דרום אפריקה,  הונגריה, תורכיה, ועוד.

והחודש – סיימתי את הפרויקט האחרון שבו עבדתי. קיבלתי במתנה עדי מפואר שנראה שאצטרך להחליף אותו, לשנות אותו או למסור לאחת מבנותי.

 

לראשונה מזה יותר מעשרים שנה – אני לא עובדת בעולם. ואני נהנית מזה.

 

עכשיו אני שוב, אזרחית ישראלית, מקומית, שרכשה ניסיון בחברות שונות ובמקומות שונים. אני שוב אחת  שלא עושה את הקילומטראג' של שדות התעופה, ולא פותחת את התיק ומוציאה את המחשב בבדיקה הבטחונית.

 

לא ויתרתי עד הסוף, ובמרץ אסע לכנס ביוון.

 

אבל לראשונה אחרי ימים רבים של גשטלט בחו"ל – אני מרגישה לגמרי כאן. ישראלית. מהגרת לשעבר. אזרחית העולם בסוג של פנסיה. וזה טוב. וזה בזמן.

 

מאחלת לעצמי שנה טובה עם התממש הגלגול החדש שלי בתחילת השנה היהודית

סגירה טובה, פתיחה חדשה

יוני 30, 2012

כל כך חשוב לדעת לסגור, לעזוב: עבודה, תפקיד, עיסוק. כל כך חשוב לעשות את זה וללכת לאתגר הבא.

פעם אמר לי קולגה, במהלך סדנא שהעברתי בנושא מעברים בחיים, שהוא מדמיין את עצמו כמי שרץ עכשיו מרתון בעבודה. אחר כך תהיה הליכה, ולבסוף זחילה. והוא לא רצה להגיע למצב של זחילה. גם אני לא רציתי.

וכבר היה לי יותר קשה להיכנס למוניות הדחוסות של איסטנבול, לעבוד שעות ארוכות כל כך בלי מנוחה (הייתי קמה בשש והולכת לישון אחרי חצות), לזכור את כל השמות החדשים לי (כבר שנים אני לא טובה בשמות), שיש להן צלילים כמו: גולרו, איישם, דוסט, איהן, אקנור, ועוד. היה גם ג'ון אחד – מה שהקל על חיי…

וכבר היה לי יותר קשה לאכול את האוכל הנפלא הזה, בשעות הקטנות של הלילה, ולהתנדנד בספינת התענוגות.

 

הבנתי שזה הזמן לרדת מהבמה, והחלטתי שלצורך זה יש לעלות על הבמה בפעם האחרונה. העליה האחרונה שונה מהעליה הראשונה. יש הרבה פחות אנרגיה, יותר עצב, יותר רצון להעביר יותר מאשר מפגש, יותר רצון להעביר מסר .

 

אנשים אמרו שישארו בקשר של מייל, ואני לא מחכה לזה. להיפך.

הפניתי ראש כמו אשת לוט בערך ומקווה שלא אקפא בסיבוב.

 

העבודה תתמקד מעכשיו בהוראה, כתיבה, ויעוץ ליועצים.

ומחוץ לחיי העבודה שלי – ישנה המשפחה. אתמסר לה יותר. הגיע הזמן.

 

בעוד ימים ספורים – יורדת לאילת עם שניים מהנכדים שלי, כדי לממש מתנת בר מצווה שנתתי להם.

 

יורדת מהבמה הבינלאומית

יוני 28, 2012

זה היה מהלך לא פשוט.

קודם כל להחליט שאני לא עובדת יותר בינלאומי.

אחר כך לקנות כמתנת פרידה ספרים (בחרתי ספרים מקסימים, של סופרים ישראלים, שתורגמו לאנגלית: אתגר קרת, סייד קשוע, מאיר שלו, אלי אמיר וכו').

אחר כך להודיע על ההחלטה.

ואחר כך לבצע אותה, ולהעביר את הקורס האחרון.

היו דמעות, היו מחיאות כפיים, הייתה המון אהבה.

ועוד מעט אפרד בהפלגה.

נפרדתי כבר מהשחפים, נפרדתי כמעט לגמרי מהעיר המהממת ביופיה, ועוד מעט אציץ בעיתון המקומי האחרון.

מחר אחזור הביתה, אלמד בעברית בלבד, אכתוב בעברית.

הסתיים פרק בחיי. הוא נמשך 20 שנה והיה מרתק במיוחד.

תורכיה משגשגת

יוני 25, 2012

השגשוג הכלכלי בתורכיה, ניכר בכל פינה.

כבר מהיציאה מהשדה – הכל נראה מטופל ומטופח. האנשים שחיפשו עבודה בין המכוניות, ברחובות התמעטו. עד כה, 4 ימים מאז שהגעתי לא ראיתי אחד, אבל אני זהירה. אולי עוד אראה אותם.

קניוני ענק הולכים ונבנים, מגדלים צומחים לשמים, אבל האנשים חוששים: "גם ביוון היה כך לפני ההתרסקות", הם אומרים לי. לא ברור אם מה שיש יוותר, ולכמה זמן.

עוד בוקר מפציע על איסטנבול והיא כבר רוחשת חיים עירוניים.  עוד בוקר של עבודה מבוקר עד ערב. המרתון בעיצומו.

על אמהות וסדנאות

יוני 24, 2012

אני מאפשרת לסטודנטיות שלי, אימהות, לבוא עם התינוקות לשיעורים. בדרך כלל העניין מצליח מאד, והן מתנהלות בין הנקה להנקה בצורה מיטבית. לפעמים עומדת סטודנטית שלי ומתנדנדת ובזרועותיה ביתה. אני רואה בכך עניין של שויון הזדמנויות.

אבל, כאן באיסטנבול, נתקלתי במשהו חדש: אחת המשתתפות שתינוקה נשאר בבית, שואבת חלב במהלך הסדנא. כל ארבע שעות היא מתכסה במעין סינור, ומפעילה את המכשיו שמשיכות החלב שלו נשמעות גם לאוזניים שאינן חדות במיוחד, כמו שלי, למשל. החבורה ממשיכה לעבוד כאילו כלום לא קורה, וגם היא עצמה, שואבת ומדברת. אחר כך היא אורזת את החלב בשקיות קטנות ויוצאת להקפיא או רק לקרר אותו. בתוך דקות היא מסתירה בתיק הגדול שלה את כל האינסטרומנטים.

אני משתגעת מזה. הרעש מפריע לי, אני לא שומעת את המשתתפים. בנוסף, אפשר להוסיף את רעש המזגן ולפעמים גם מוזיקה מהבריכה הסמוכה ואפשר להבין שמה שנשאר לי לעשות – זה לקרוא שפתיים ושפת גוף.

 

אולי אחזור מאיסטנבול מודרנית יותר…

 

לא יודעת אם מדובר בהבדל תרבותי שמקורו בארץ או שמא בגילה של המשתתפת (דור ה-X).

 

 

 

פיטרתי ונישקתי

יוני 24, 2012

הוא עומד לפני בחולצה אדומה ומספר. מכל המילים שאמר נגעו לליבי במיוחד צמד המילים: "פיטרתי ונישקתי". האביב הערבי פגש אותו, בדיוק כשסיים להקים מפעל במצרים.

 

האביב לא הביא לו קיץ אלא  חורבן, אפשר לומר שהחורף הרס אותו. המחאה הביאה איתה גם סוף למה שהקים, למה שיצר.

 

ביום אחד פיטר יותר ממאתיים איש. את השאר פיטר לפני או אחרי. מאות עובדים, כל אחד מהם – מפרנס.

 

האוטובוסים שתכנן ויצר –  יחכו לסיבוב אחר.  בהשקה לבדה מכר 50.

 

הוא את עצמו צריך היה להוציא ממצרים, מהר ככל שניתן, לחזור לתורכיה, להיות שכיר, להתחיל מהתחלה ובעיקר לאושש את עצמו.

 

הפרחים היחידים שהפיק מהאביב הערבי היו פרחי הלמידה והדעת.

 

מבלי לדעת לקח קורס ענק בהשפעת שינויי מקרו על ארגון אחד, שלו.

 

עכשיו הוא בסדנא, מפיק לקחים. לא נח לרגע. כיאות לאיש שגדל בין גלגלים מסתובבים כל ימי חייו (אביב היה מכונאי, הוא עצמו מהנדס).

 

ואני, שוב צופה בבוספורוס, נוגעת בקצה אחר של העולם.

תורכיה אהובתי

אוקטובר 24, 2011

תורכיה אהובתי

אולי תוותרי

תראה כמה אנחנו רוצים

להיות שוב חברים

 

תורכיה אהובתי

מה יש לך נגדי?

הנה אנשיך פצועים

ואנחנו לעזור – כה מתגעגעים

 

תורכיה אהובתי

למדתי את שלי

עכשיו הכלים עומדים מוכנים

ואם תגידי כן – אנחנו באים

ומתחנפים

כמה שרק תרצי.

 

תורכיה יקרה מאד שלי

פתחי את שעריך

אנא פתחי

קטע שיחה עם חברה מתורכיה

ספטמבר 10, 2011

על רקע כל השגעון, שמתרחש סביב, מתקשרת אלי חברה יהודיה מתורכיה, שהגיעה לכאן לביקור קצר: לשבעה. השיחה מתנהלת כרגיל. לקראת הסוף אני אומרת לה:

– תגידי, מה את אומרת שיהיה עם הממשלות של המדינות שלנו?

והיא עונה לי:

– אל תדאגי, זה כנראה קורה מעל לפני השטח, בעומק הכל כרגיל.

היא מספרת לי מי היה במטוס שהגיע ארצה: משלחת תורכית עשתה את דרכה יחד איתה, הכל נראה רגיל, הכל יהיה כנראה בסדר.

ואני מאד תמהה:

האם יש כאן סתם הכחשה מצידה?

אולי דאגנות יתר מצידי?

האם הכל מתנהל כרגיל והפוליטיקאים עושים את התנועות הפוליטיות שלהם, כמו מחזה שנכתב לכבודם, וכל השאר אינם שותפים לו?

עוד אני חושבת הגיעה ההתקפה על השגרירות שלנו במצרים. הלהבות. הקומנדו המחלץ. ההרס.

אני יודעת שהיא כבר נמצאת בארצה.  האם גם הטיסה חזרה הייתה נינוחה?

הלוואי.

קולו הלא נשמע של שר החוץ, ליברמן

ספטמבר 6, 2011

אחד הדברים שאי אפשר להגיד על ליברמן, הוא שאין לו קול, או שהוא לא יודע להשמיע את קולו.

אני תמהה איפה קולו של האיש הבוטח הזה בעצמו?

לאן נעלם שר החוץ של מדינת ישראל בשעת משבר?

ואיפה התמונות של השגריר התורכי שיושב על ספה נמוכה, בהוראתו של דני אילון?

איפה הם הגיבורים ההם?

האם ייתכן שאנחנו יושבים על ספה נמוכה עכשיו?

אם תמצאו אותם, את קולם, את דעתם – תגידו לי. אשמח לשמוע, לראות, לקרוא.

אולי בסוף – גם אבין.

בינתיים נדמה לי שאת הסדנא הבאה בתורכיה – יהיה לי קשה להעביר…