איך אני מתקשטת?
אני יושבת בסקוטלנד, עם שלושה עמיתים, אנחנו בונים שאלון. לפתע פונה אלי עמיתי ההולנדי ושואל: למה יש עליך כל כך הרבה תכשיטים מזהב? אני שמה לב שעמיתי המקסיקאי – מגיב בחדות: יותר מידי?! מה יותר מידי?! ואילו עמיתי הגרמני – שותק.
אני בודקת: יש לי טבעת, יש לי שרשרת, ויש לי עגילים קטנים.
לא זוכרת מה אמרתי, ואיך התגלגלה השיחה. חשבתי שאני צנועה מאד בענייני תכשיטים, היה גם ברור שאין דעה אחידה בצוות שלנו לגבי תכשיטי.
למדתי מזה. תמיד העדפתי לבוא ללא תכשיטים ככל האפשר, במיוחד בארצות צפון אירופאיות.
ועוד משהו: בשנים האחרונות קרה עוד משהו, יכולתי להתלבש קצת פחות פורמאלי, הפסקתי לקנות חליפות.
במספנה הסקוטית:
מתקשה להגיע למקום, עוצרת לשאול. לא מבינה את התשובה. אני לא מבינה מילה. מי שתצטרך לעבוד היא חברתי האמריקאית. אני הופכת לצופה.
אני גם לא נוהגת לשם. אני בטוחה שאעשה תאונה…
האם יש מילים אסורות?
במינכן עבדנו במרכז קהילתי כנסייתי שמטפל באנשים שהשתחררו מבתי חולים לחולי נפש, כעין מקבילה של "אנוש" בארץ. יש מתחים בצוות. יש בעיות של מנהיגות. אנחנו מדברים באנגלית. חלק מהמשתתפים מדברים רק בגרמנית. אני מבינה גם אותם בגלל האידיש (אימא שלי… תבורך…) ושואלת: איך אומרים מנהיג (leader) בגרמנית? הם עונים באי נוחות: פיהרר. המילה מעוררת אצלי אי-נוחות. הם לא משתמשים במילה. האם יש לזה הסבר?
ועוד משהו: לא רציתי לעבוד כלל בגרמניה. בסוף הסכמתי להגיע למינכן, וביקרתי בדכאו – כדי להרגיש שעשיתי עוד משהו רלוונטי ליהדות שלי. בלילה הראשון לשהותי שם היה לי קשה לישון. כשיצאתי לטייל, פגשתי אישה שאמרה לי בוקר טוב. השבתי בקלות. אידיש היא אחות של הגרמנית. הרבה מילים – דומות. גם המילה פירהר.
בדיחה:
האיש שבא מגאנה מספר בדיחה, משהו על איש משתין במקום אחד אם הוא רוצה שידעו… אף אחד לא צוחק. אנחנו לא מבינים מה הוא אומר. מבקשים לחזור ממנו על הבדיחה. הוא חוזר ועדיין אף אחד מאיתנו לא מבין. העולם שלנו אחר מאד.
האם יש לך עבודה להציע לי?
לשאלתי, אומרת לי חברתי להנחיית הקבוצה בקייפטאון, שאני יכולה להגיד לאפריקאים שהולכים אל היקב, בוקר טוב. אני אומרת בבוקר המחרת לאנשים שנראים כאילו יצאו מהספר "אוהל הדוד תום", בוקר טוב. כתוצאה, הם כמעט מתנפלים עלי בשאלה: גברת, יש לך עבודה בשבילי?
טיול הבוקר שלי מסתיים מהר. הגדרות מסביב גבוהים ואני חוזרת אל מלון הספא בו נעשית העבודה של הקבוצה שלנו. בדרך אני חולפת על פני השלטים שאומרים שחדירה מעבר לגדר תתקל באש כתגובה. אפשר לומר שפחות או יותר ברחתי… חזרתי לעולם לבן ומגודר היטב.
האם יש לי אויבים? מי הם?
האויב הרשמי של המדינה שלי הוא לא אויב שלי בחו"ל, להיפך, למרות שהוא מארץ אויב והקשר איתו אסור עלי (בתקופה שנאסר על ישראלים קשר עם פלסטינאים) – נאמר לי מראש, שבארגון שאני עובדת בו – הוא קודם כל עמית. השייכות הארגונית חשובה מהשייכות הלאומית.
ועוד מקרה: אני מנחה קבוצה בתורכיה. אחת המשתתפות היא לבנונית, אם כי כרגע היא חיה בבלגיה ונשואה לצרפתי. אני שואלת את עצמי: איך יהיה לנו? מה היא יותר: לבנונית או בלגית?
***
אני אמורה לפגוש אנשים ממלזיה. אין לישראלים כניסה לשם. הפגישה המתוכננת שלי איתם היא בסינגפור. פתרון?
אני – שלפנית? אני?!
עוד אין לי גינונים מתאימים. בארץ, מקובל להיכנס זה לדברי זה. אני מפסיקה פעמיים בקריאות ביניים אנשים במהלך דיון. ההתנהגות שלי מעוררת תרעומת אצל אחדים מהמשתתפים. מישהו אומר בתגובה, שלא מפריע לו להיות בחברת שלפנים ומחקה תנועה של איש המערב הפרוע שולף אקדח.
אני לומדת לנשום עמוק אחרי שמישהו דיבר.
לעיתים אני שואלת: סיימת? ורק אז מדברת. אני שמה לב שהתרגול הזה לא פשוט לי. בסופו של דבר לומדת לחכות.
בבלגיה:
אנחנו יושבים סביב שולחן האוכל הענק, באולם האבירים. מלצר עובר וקושר לנו סרווייטים לבנים סביב הצוואר. אני מתבוננת מסביב לנדמה לי שאני בגן ילדים. אימי עולה בזיכרוני. היא, שהייתה עולה חדשה מצרפת, דרשה מאיתנו לקשור מפיות כאלה. אני בטוחה שהיא מחייכת מלמעלה לזה שאני לא מתנגדת לה.
עמיתי ואני ממשיכים במסע הקולינרי שלנו. עכשיו אנחנו במסעדה על חוף הים הצפוני. מנה ראשונה: שבלולים וסיכות. כולנו צוחקים, כולל האמריקאים שבחבורה. רק מעטים אוכלים.
ואפרופו מסעות קולינריים: שנאתי כל רגע בקייפ-קוד. אין כמעט סלטים. הכל מלא פחמימות. אני לא יודעת איך אשרוד כאן שבוע. הפתרון נמצא בסופרמרקט סמוך. אני קונה קצת ירקות ופרות לחדר שלי.
יותר מידי יהודי וישראלי, בתורכיה:
אני עובדת עם שני עמיתים: ישראלי ויהודיה אמריקאית. עמיתי הישראלי גאה במי שהוא. מסתבר בהמשך שהיינו יותר מידי יהודים. לא נעבוד איתם יותר. חבל.
בכנס מקצועי ביוון:
המשתתפת מאנגליה אומרת שהיא השתדלה לא להגיב, כיוון שחששה שהמשוב שלה ייתפס כאנטישמיות. אני המומה.
על יד המים:
אני מארחת עמית צרפתי. הוא מתפשט בים מבגדיו, ולובש בגד ים. אין לו צורך במלתחה ואני נבוכה.
בביקור גומלין אנחנו גם מטיילים ומגיעים לנהר הארדש. אני יושבת בצל העצים. שתי ילדות, אולי בנות שתים – עשרה, לובשות רק את החלק התחתון של בגד הים.
בפעם השלישית אנחנו נפגשים בדנמרק. קר מאד, אני עם מעיל. חוף הים מלא מתרחצים. העמית הדני אומר לי שזה ממש יום קיץ יפה.
כל אנשי הצבא, פשיסטיים:
זה מה שאומר לי קולגה מנורבגיה, שיודע שאני גמלאית של צה"ל. מה אני אמורה להבין מזה? אני תופסת את ההערה שלו כאמירה פוליטית וגם אנטי ישראלית. למחרת אני אומרת שיש כאן גזענות, בקבוצה שלנו. להפתעתי אני מקבלת חיזוק ממשתתף מקסיקאי.
בבית הדואר:
הפקידה מבינה שאני ישראלית. היא שואלת אותי אם ככה אנחנו מתלבשים, ומצביעה על בגדי המערביים. אחרי שהבנתי מה היא שואלת – אני עונה לה, שכן. ככה אנחנו מתלבשים. נראה שהיא לא מאמינה לי. אולי היא רק מופתעת.
המזרחיים לא מובנים:
בקבוצה שלנו, אף אחד מאנשי המזרח הרחוק – לא מובן. הסינגפורים נתפסים משונים מאד, וכך גם היפנים והסינים. לא ברור לי איך נעבוד איתם. ראשונה נפלטת מהצוות שלנו, הסינגפורית. היא אגב המירה את דתה והיא פרוטסטנטית. בשיחה שלי איתה הבנתי שהיא מאמינה שהיא יהודיה אמיתית. אני חושבת שהעולם משונה למדי.
המנהל הסקוטי:
הוא איש דת נוצרי, בנוסף לתפקידו הניהולי. הוא מספר לי שהוא מתארח בישראל וישמח לסעוד איתנו ביום שישי בערב, בביתי. אני מתכוננת. הוא ואשתו מגיעים. אני רואה שהוא מאוכזב. הוא ציפה לסעודת ליל שישי מסורתית, עם קידוש ונרות. אני מדליקה נרות. זה לא מספק אותו. כולנו מאוכזבים. לו רק הייתי מבינה מראש מה הוא מבקש!
חדר האוכל:
אנחנו מתארחים במלון הולנדי. ליד התבשילים שלטים שכתוב עליהם: חלאל. לא מבינה מה זה. בסוף אני רואה שיש קבוצה של מוסלמים. מבינה שהמילה מקבילה "כשר" שלנו. אין חזיר בתבשילים.
עמיתי ואני מתלוננים: ההולנדים אוכלים מעט. אנחנו מחסלים הכל, כולל הלחם. איך ההולנדים עושים את זה?
בהזדמנות אחרת, כאן, בארץ, כולם משבחים את הכמויות והסלטים.
שפה ומבטא:
שואלים אותי אם אני צרפתייה או גרמניה. המבטא שלי נראה להם מתאים ונחמד. אני לעומת זאת לא מבינה כלל את הניו-זילנדים. כשאני לא מבינה – אני אומרת את זה. אם אני בכל זאת צריכה לעבוד – אני עוברת לשפת גוף, מתייחסת אליה. לתורכים אני נותנת לדבר בתורכית, הם אוהבים לדבר בשפת האם שלהם, למרות שרובם דוברי אנגלית טובה יותר ממני. מנסה להבין מתוך שפת הגוף. ברוב המקרים אני מצליחה במשהו. גיליתי שאנשים אוהבים לדבר בשפתם. לא ממש מפתיע, נכון?
אומרים שהאמריקאים לא שרים…
אני בצוות שמעביר סדנא בין תרבותית. אנחנו מבקשים מהמשתתפים להביא שיר אחד לפחות, ששרו להם בילדותם. אומרים שהאמריקאים לא שרים. מסתבר שהם כן שרים, בתנאי שאחרים מתחילים לשיר. הפולניה התחילה, הרוסי המשיך ואחר כך נענו גם השאר. אחר כך אמרו שזו הייתה סדנא מצוינת.
משוב:
קודם כל מתחילים בחוזקות, ואחר כך ממשיכים באתגרים. בארצות הברית אין מילים שליליות. התאמצתי ולמדתי. נדמה לי שעכשיו זה מקובל גם בארץ, במיוחד לאחר שהפסיכולוגיה החיובית עשתה עליה.
החיים בארגונים 