Archive for the ‘הבוספורוס’ Category

בדרך לפגישת עבודה ראשונה

אוגוסט 30, 2011

הימים עוברים, הגוף עושה את שלו, התרופות עשו את שלהם, הרופאים כבר מזמן עברו לטפל בצרות אחרות.

ולכן, קמתי, התרחצתי, התרגשתי, התלבשתי, התכוננתי.

בעוד דקות,  אכנס למכונית, אנהג בפעם הראשונה לעיר הגדולה, אכנס לבית הקפה שבו מתקיימת הפגישה, ואפגש עם חברותי לועדת ידע ומידע באיפ"א. עבודה, אם כי עבודה בהתנדבות, שאותה אני ממשיכה לעשות.

יש כבר רעיונות, היה לי מתי לחשוב, וגם השיחות עם חברים וחברות, קידמה אותי לשם.

זהו.

חוזרת לחיי שגרה.

בשבוע הבא: פגישות עבודה בתשלום, פגישה ראשונה עם עורכת ספר הגשטלט שלי, בעוד קצת יותר משבועיים, יוצאת לבודפסט, ומצטרפת לצוות החברים שלי – שמלמד יעוץ ארגוני, בתוכנית הגשטלט הבינלאומית, באוקטובר מקבלת קבוצות חדשות של סטודנטים שבאו לקבל תואר שני באקדמיה, ובדצמבר אצא שוב לתורכיה (בתנאי שארדואן יאפשר…), לללמד בתוכנית גשטלט נוספת, שעוסקת באימון (Coaching).

השמש נעימה, לא חם מידי,  ואני חוזרת לחיים על כל מה שמשתמע מזה.

 

בין איסטנבול לבוסניה

אפריל 2, 2011

ידעתי כבר שיהיו פקקים. החלטתי לצאת מוקדם. הגשם האיסטנבולי ירד כל הזמן.

הנהג שלי, שאת שמו לא ידעתי, ואשתו היא המזכירה של מארחי, הסיע אותי שוב. הפעם ישבנו שנינו במכונית לבד. שותפי למסע, לא חזר איתי ארצה ונשאר לעשות עבודה נוספת ולקבל לקוחות איסטנבוליים לפגישות עבודה.

האנגלית שבפי הנהג הייתה טובה. שאלתי אם למד בחו"ל. "לא, זה הכל מלימוד בבית ספר ומלימוד עצמי". והנה בשיחה הזו יש לי הזדמנות להתוודע לאיש צעיר, שנישא לפני חצי שנה והוא חיל תורכי משוחרר. ולא סתם חייל תורכי אלא חייל של נאטו, אחד כזה שנשלח לאירופה הקרועה וניסה לעזור לה לשקם את עצמה או שאולי שמר שלא יגררו למלחמה נוספת. ממנו שמעתי על ההלם של האנשים שגדלו יחד מגיל אפס, למדו בבית הספר, ואחר כך שיספו זה את גרונו של זה. תפקידו היה לתרגם למייג'ור שלא ידע אנגלית. הסתבר לו שהאירופאים לא אוהבים את התורכים, אבל האמריקאים למשל, מאד אוהבים. "זה הכל בגלל ההיסטוריה, הימים שתורכיה הייתה אימפריה", הוסיף ואמר. 

אמרתי משהו על הרוכלים בדרך, שפגשנו שוב באמצע הרחובות העמוסים, בין 7-10 טורים נעים. הפעם מכרו מים, שושנים, ועוד מוצרים שלא זיהיתי. "הם מאנטוליה" אמר לי וסיפר על הנהירה הגדולה מהכפר אל איסטנבול ועל האנשים האלה שהם חסרי עבודה ומפחידים את המקומיים. "בהיעדר אוכל ובית – אנשים מוכנים לעשות הרבה", הוא אמר, בלי סימפטיה גדולה. והוסיף שהיה רוצה שתונהג תעודת זהות איסטנבולית. זה מה שהבטיחו כבר, שלא כל אחד יוכל להגיע לעיר הגדולה..

סיפרתי לו שנתקלתי בסוג של שמירה והתגוננות כזו לגמרי המקרה בנסיעה שלי לסין. שם אסרו על כפריים להיכנס לבייג'ין ולשנחאי, אוטובוסים נבדקו, מסרנו את תעודות הזהות שלנו, וכיוון שאנחנו תיירים – הורשינו אחרי זמן קצר להמשיך בדרכנו. סיפרתי לו כמה לא נהניתי מזה, והוא אמר שאין ברירה.

האבטלה בתורכיה אמר לי היא כ10%, הנה גם הוא מובטל. הוא מחפש עבודה כנהג של משפחה, יותר טוב חברה. סיפר שכהג של משפחה, השעות רבות. נכון שהוא אמור לעבוד עד 19:00, אבל כשעובדים עם משפחה, מרגישים חלק ממנה, ואם הילדים רוצים לצאת בערב, אי אפשר להגיד לא. וכך עובדים הרבה יותר.

שוחחנו ושוחחנו. הדרך לשדה התארכה, ובסופו של דבר נפרדנו והגעתי כשפתחו את הדלפקים. אחר כך התיישבתי במסעדה שקראה לעצמה "ירוקה", וחיכיתי לעלייה למטוס.

עכשיו אני בבית. שוהה בראשי בין איסטנבול לבוסניה. בעיקר בגלל שהנהג שלי אמר שהיה לו טוב שם. כמה טוב יכול להיות למקום אחרי מלחמה? הוא סיפר לי שהרויחו 1000 דולר בחודש בעוד שבתורכיה – לא מרוויחים כלל בצבא.

אולי זאת הסיבה?

נזכרתי בשיר של ויסלבה שימבורסקה, שתורגם ע"י רפי וייכרט: "סוף והתחלה":

אחרי כל מלחמה

מישהו חייב לנקות.

סדר כלשהו

הרי לא יתרחש מעצמו.

 

מישהו חייב להדוף את עיי החרבות

אל צידי הדרכים,

כדי שיוכלו לעבור בהן

עגלות מלאות מתים.

 

מישהו חייב לבוסס

בטיט ובאפר,

בקפיצי ספות,

שברי זכוכית

וסמרטוטים מדממים.

 

מישהו חייב לגרור קורה

כדי לתמוך בקיר,

להתקין זכוכית בחלון

ולקבע דלת על ציריה.

 

זה איננו פוטוגני

ומצריך שנים ארוכות.

כל המצלמות נסעו מכבר

למלחמה אחרת.

 

את הגשרים צריך בחזרה

ואת תחנות-הרכבת מחדש.

השרוולים יקרעו לגזרים

מרוב הפשלה.

 

מישהו ומטאטא בידו

עוד נזכר איך היה.

מישהו מקשיב

ונד בראש שלא נתלש.

אך כבר בסביבתם

יתחילו להסתובב כאלה,

שזה ישעמם אותם.

 

מעת לעת מישהו עוד

יחפור מתחת לשיח

טיעונים אכולי-חלודה

ויעביר אותם לערימת השיירים.

 

אלה שידעו

מה התרחש כאן ומדוע,

חייבים לפנות מקום לאלה

שיודעים מעט.

ופחות ממעט.

ולבסוף, שום דבר.

 

בעשב, שכיסה

את הסיבות והתוצאות,

מישהו חייב לשכב לו

עם שיבולת בין שיניו

ולבהות בעננים.

 

בוקר איטי עם ה"היברו פבלישינג קומפני"

אפריל 2, 2011

יש לי זמן. ארזתי. הבוספורוס אפור בהיר עם נגיעה של תכלת, שמים אפורים. הגגות של איסטנבול, ברעפים אדומים, רחוצים.

אני כבר ארוזה נפשית. עכשיו הורגת זמן.

עוד לא היגעתי לסופו של הספר שלי, שמתן חרמוני כתב, וכבר אין לי עצבים להמשיך, כי קדחת הנסיעה משטה בי. אבל טוב שיש לי את ההיברו הזה.

הטלויזיה דולקת. שני הערוצים היחידים שאני מבינה, משדרים אלי בהפסקות.

עם האריזה של המזוודות, אני אורזת את זכרונות אתמול: הקידוש וארוחת שבת במשפחה יהודית מקומית, אורזת את השאלות והבעיות שהביאו איתם האנשים. מניחה הצידה את צרותיה של סוכנת אוניות, את אלה של הרוקחת, נשות ההיטק המקומיות ואת צרותיהם של האחרים. עוזבת את המאבק הקבוע בין גברים ונשים והביטוי שלו בעסקים. עוזבת מאחורי את שאלות הזהות של העובדים קשה, ואת השאלה שנותרה באויר מאז המלט: להיות או לא להיות?

היום בערב, אישן במיטה שלי, אחרי שכבר התרגלתי למיטה במלון, מחר בבוקר אוכל את הסלט שהכין בן זוגי ואישי היקר, ואתחיל להחזיר טלפונים ללקוחות המקומיים שמחכים לי.

הסכמתי להגיע שוב לאיסטנבול לצורכי עבודה. בינתיים מתאים לי לסגור את המחשב, לרדת ללובי ולחכות לנהג שיקח אותי לשדה.

נותר לאחל לי טיסה טובה, אחרי בוקר איטי במיוחד. כזה שהזיז אותי רוב הזמן בין הבוספורוס לבין אמריקה של מרדכי שוסטר, הגיבור היהודי של ההיברו פבלישינג קומפני. כזה שתרם לאינטליגנציה הבין תרבותית שלי עוד קצת.

אם תגיעו לאיסטנבול…

מרץ 31, 2011

אם בכל זאת תגיעו לאיסטנבול, כדאי לכם לבקר במסעדת דגים נפלאה ששמה אדם באבא. שווה לכל נפש ומגישה מטעמים נפלאים שמביא איתו הים. ביקרתי יחד עם חברי במסעדה ששוכנת לחוף הבוספורוס. לשולחן שלנו הוגשו ברבוניות נפלאות, דג סול על הגריל (לי), שרימפסים מטוגנים בחמאה, וחבריהם מבושלים במים, קלמרי על שיפוד בגריל, סלטים נהדרים, עוד דג שאת שמו אני לא יודעת, אבל הוא כמו סרדין. מיד בהתחלה נכנס רוכל, ומכר בהסכמת הבעלים שקדים לחים בקרח, שהיה קל מאד לקלף, פעם ראשונה שאני רואה תופעה כזו של בעלי מסעדה שמכניסים רוכל לעשות את עבודתו שם. השקדים הנחמדים והטעימים הונחו על שולחננו.

אין אלכוהול במסעדה הזו, אבל משקאות קלים, תה וקפה יש בשפע.

לקינוח שתיתי תה תורכי עם חלבה ודלעת מבושלת בסירופ (רק טעמתי, אי אפשר יותר מזה…).

יצאנו לאויר הקר של איסטנבול, בדרכנו למלון. היה יום עבודה ארוך ומוצלח, והדגים שטו לי בסודה. הרגשתי מסופקת. בעיקר מהארוח כיד המלך שאני וחברי זוכים לו כאן. אני לא מכירה הרבה מקומות שמקבלים בחן ובאהבה כזו אורחים. לא מבינה איך קורה שבכל פעם אני אומרת לעצמי שזאת הנסיעה האחרונה…

מקווה שימשיכו לפתות אותי לבוא ולעבוד. האנשים האלה נפלאים.

ומי שרוצה לרשום את האתר של המסעדה, הרי הוא:

adembaba@adembaba.com

תחבורה באיסטנבול

מרץ 31, 2011

אני יודעת שיש פקקים כבדים באיסטנבול, כמו בערים גדולות אחרות בעולם. ואפילו יותר.  אלא שהידיעה הזו ממש לא עוזרת… אנחנו משתרכים לנו בטורים עצומים וגדולים במהירות של 0-30 קמ"ש לשעה. יום שלישי, אחרי הצהרים. בשעה 20:00, הכל נגמר כנראה, אבל אנחנו בשעה שש, ונצטרך למערכת עצבים חזקה.

הנהג שאסף אותנו הוא בעלה של המזכירה של המארחים. תארו לעצמכם מצב כזה בארץ: אני מעולם לא פניתי לבעלה של מזכירה שתעשה משהו עבורי. אבל כאן, בחברה הרבה יותר קולקטיביסטית מזו שאנו מכירים בארץ – זה ממש פשוט. וכך יוצא, שהאיש הנחמד הזה, שלא קלטתי את שמו – מסיע אותנו בתוך נחשי מכוניות ואנחנו משתרכים לנו ומקוים להגיע כבר… והוא סובל למען החברים שלו ועוזר להם, ואנחנו סובלים רק בגלל שרצינו לבוא לעיר הגדולה הזו, שמספר תושביה כפול ממספרם של כל בני ישראל וישמעאל החיים בישראל.

בסופו של דבר מתגלה שלפקקים כאלה יתרונות: בתוך מסלולי נסיעה של עשרה מסלולים, עומדים באמצע ובצד: מוכרי בננות, מוכרי תופים, מוכרי תיקים, מוכרי בייגל תורכיים ריחניים. כלום לא קורה להם, כיוון שהמכוניות נוסעות לאט כל כך. מי שצריך קניות קטנות הביתה, יכול לשאת ולתת ממש שם. רק צריך למהר…

מכוניות משטרה עברו, שתיים במספר. חשבתי שיגרשו את הרוכלים, אבל לא כך קרה, המכוניות מיהרו לדרכן (עד כמה שהן יכולות למהר בתוך המהומה..) כשהן צופרות, ודוחקות את המכוניות לצד. מהרוכלים התעלמו לגמרי!

לא היה לי ספק, שיש לי הרבה מה לעשות בעת הזאת: מהחלון ראיתי את המבנים החדשים שצומחים באיסטנבול, את גני המשחקים שמקשטים שכונות בדרכי – מה שלא ראיתי בפעם הקודמת. הכל נרשם, והשורות יצאו ישרות, כי הטלטולים היו קלילים…

ניכר לעין שהכלכלה העולמית המשתנה והקפריזית עושה טוב לאיסטנבול. פריחה כזו לא ראיתי מאז התחלתי לעבוד כאן לפני כעשר שנים…

המסגדים מקיפים אותנו מסביב, מאחד מהם ישמיע לנו המואזין את קולו החל מהבוקר הראשון להגעתנו (אני אתעורר לקולו, ואדע שבדיוק 05:50). שעון מעורר לא רע בכלל, את הטונים של העיר המתעוררת לחיים, לא אשמע כלל, כי אני בחדר עורפי, ולכן כשהתחבורה תתעורר אני עדיין אישן..

כשאני שואלת אנשים כמה לוקח להם להגיע למשרד, אני שומעת מרבים את התשובה: שעתיים. ואחר כך גם שעתיים חזור, אלא אם כן הם יוצאים אחרי השעה שמונה בערב.

למרות הקסם של איסטנבול ועם כל ההסתייגויות שיש לי לגבי התחבורה בארץ, אני מעדיפה את מה שמוכר לנו כל כך ואת הפקקים שמתחילים עבורי מוינגיט. בכל זאת, נראה לי אנושי יותר…

במוצאי השבת אמצא את עצמי חוזרת בכביש העשרה-מסלולי, לשדה. מקווה שהשבת תעשה עימי חסד, ויהיה עמוס פחות…

ובין לבין – מקווה שתהיה עבודה טובה ומשובחה.

איסטנבול משחירה ומתכסה

מרץ 31, 2011

הירידה מהמטוס, גורמת לי תמיד, לאסוף מידע חדש. מה השתנה? השתנה. הרבה יותר נשים מכוסות, הרבה יותר נשים בשחור. המארחת שלי אומרת לי: זה טרנד עכשוי. אולי גם פעם היו נשים דתיות, אבל איכשהו זה נחשב ללא נכון. עכשיו זה נכון.

אני מסתובבת בארץ שנכון בה להיות יותר דתיה ומוחצנת, גשם מטפטף, קריר יותר מאשר בארץ, ואני נזכרת מידי פעם בשותפי למסע, לשורה. תורכי צעיר. עבד בארץ שנתיים, בעיקר בעוטף עזה. בלילות היה מגיע לישון בכפר קאסם. בבוקר היה מקיץ לעבודה. היה לו טוב. אבל הוא ברח. חודשיים הסתובב חופשי ועבד פה ושם. עכשיו הוא יושב לידי במטוס, ומספר לי שבוקר אחד דפקו שוטרים על דלת ביתו והוא הלך איתם. אחרי 20 יום בכלא רמלה, הוא הועלה למטוס. עכשיו הוא לא יודע מה יהיה.

הוא ביקש עוד ועוד בקבוקי יין. שתה ושתה. מזל שהטיסה קצרה. קצת חששתי ממה שיכול לקרות, אבל זה לא קרה. בירידה מהמטוס, נשאר אחרון עליו. אחר כך ירד לזרועותיהם של אנשי בטחון שלקחו אותו משם. מי יודע מה עלה בגורלו.

רגע של סימפטיה. של הבנה. ואין לי מושג מה האיש עשה. בשבילו, אני מקווה שהוא יכול היה לחזור לכפרו שלחוף הים השחור, אל אשתו המחכה, צעירה מאד אף היא, ולא לכלא התורכי.

עננה שחורה כיסתה את השמים. איסטנבול התכסתה יותר ויותר. גשם ירד. האיש נעלם מחיי.

התחלתי לעבוד בקבוצה. אנשים יפים, אלגנטיים, לבושים היטב, חשופים, אופנה אחרונה, ללא כיסוי ראש, בצבעי לונדון  ופריס. עוד עולם. והכל תורכי למהדרין. הכל מוכר. ורק השחף לא בא לבקר.

בעוד חצי שעה

מרץ 29, 2011

אני עוזבת את הבית, מפליגה לדרכי. מחר אוכל ארוחת בוקר במרפסת המלון באיסטנבול, והשחף שלי יבוא לבקר אותי. מלמעלה אראה את הבוספורוס מעביר את האוניות הגדולות מפה לשם וההיפך.

בכל פעם מחדש אני מחליטה שזו הנסיעה האחרונה, בכל פעם אני נענית ואפילו קצת מתרגשת.

בכל פעם אני שוכחת משהו חשוב, ומשלימה ציוד חסר בשדה התעופה או באחת מהחנויות שנקרות על דרכי.

אף פעם אני לא מנצלת את הזמן לקנייה של שכיות חמדה. אין להם מקום בחיים שלי. שכיות החמדה היחידות שיש לי באו אלי בירושה. לא מזה שקניתי. את האחרות אני אוהבת לפגוש במוזיאונים.

אני אוהבת לעומת זאת לרכוש ספרים, לראות סרטים, ללמוד, לחוות, לטייל. 

חברה אמריקאית-קנדית, דורותי סימינוביץ, שאיתה אעבוד ממחר, שמה לב. היא הודיעה לי שאחד הצעיפים שלה, צעיף יפני (אין לי מושג על מה היא מדברת…) יגיע אלי הפעם – ממנה. הצעיפים האחרונים שלה, מונחים אצלי במגרה. מעניין מה יהיה גורלו של זה. 

זהו. ממחר, חושבת גשטלט ואיסטנבול, עשרים וארבע שעות ביממה. ישראל תחדור דרך הטלויזיה, המסרונים, המחשב. רק בהפסקות.

שלום ולהתראות!

הרהורים על רגשות

מרץ 25, 2011

הרהור א':

זוהתה ההרוגה בפיגוע בירושלים. בריטית. חוקרת. לומדת. בטוח שלא עשתה דברים רעים שעליהם הגיע לה למות. היא גם לא שום צד בסכסוך. אישה שקטה, אומרים עליה, בת חמישים וחמש. טיפוס של לומדת. רצתה לתרגם את התנ"ך. למדה עברית. הייתה שם ברגע הלא נכון. התבוננה מסביב, נשמה את אויר הרים ואוטובוסים ולא ידעה שאלה נשימות אחרונות. הודעה נמסרה למשפחה. גופתה תועבר בקרוב. שגריר בריטניה, גולד, מטפל בזה  עכשיו. אולי היא כבר בדרכה הביתה.

האם אפשר להגיד עליה שמתה למען קידוש  השם?

הרהור ב':

להבדיל: אליזבט טיילור גם היא מתה. מבוגרת הרבה יותר. ביקשה לאחר ללוויה שלה. לא יכולתי שלא לחייך.

הרהור ג':

הרמתי טלפון לאחד הפעילים למען גלעד שליט. גיליתי שיש אמהות למען גלעד. מצא חן בעיני. ההפגנה הקרובה ב-31.3.11, בקרייה בת"א. הייתי באה ברצון. אני בתורכיה בתאריך הזה. מלמדת. מי מוכנה לבוא במקומי?

ביקשתי גם להצטרף לליל הסדר. הבנתי שזה לא אפשרי. כרגע. אולי אדע יותר קרוב יותר לליל הסדר.

הרהור אחרון עד כה:

יום שישי. עוד מעט בריכה. עיתונים. לסדר את הבית. לגמור לשלם, לשלוח חשבוניות. להתכונן לנסיעה.

צינתור – אצלי?

פברואר 8, 2011

מחר בבוקר אני מתייצבת בבית חולים לצינתור.

מפחיד? מאד.

איכשהו לא חשבתי שזה משהו שיכול לקרות לי. בדרך כלל אני לא חושבת שיש משהו שיכול לקרות לי בעניין הרפואי עד שזה תופס אותי בצווארי, ומטלטל אותי.

הגזרה נפלה ביום ו' האחרון. ומאז אני חיה בשני קווים מקבילים: קו אחד של החיים הרגילים והתוכניות הרגילות וקו שני של הצינתור. ושם עולה הפחד ויורד. רגע אני אומרת לעצמי שאין ברירה, ונזכרת בהורי וביחסם לעניינים מן הסוג הזה, מנסה ללמוד מהם.

אימי הייתה אומרת לי שהיא לא פוחדת כי אי אפשר למות פעמיים. היא דווקא אהבה בתי חולים והרגישה די נח בהם. אבא שלי, שעבר שבעה מדורי גהנום ושואה, נראה היה כמיודד לגמרי עם המוות ובכל מקרה לא פוחד. אני זוכרת אותו, צועד במכנסי התעמלות ובנעלי בית לגופו, פלג גופו העליון חשוף, החלק החיצוני של קוצב לב זמני בידיו, נכנס בכוחות עצמו לחדר ניתוח להשתלה של קוצב קבוע, הולך ומתרחק, ואז מסתובב אלי, עומדת מאחורי דלת הזכוכית ומנופף לי לשלום.

אבל אני פוחדת. מהכאב, מאי הנוחות, מהשכיבה ללא תנועה, מהממצאים, מהסיכונים, מזה שזה יכול להביא להסתבכויות, מהגילויים האפשריים. מזה שלא אוכל לממש את כרטיס הטיסה (בבוספורוס מצפים) שכבר רכשתי… וכמובן מההשפעות הרחבות יותר על החיים, המשפחה ועוד. איכשהו אני מוחה ושואלת את השאלה האקסיסטנציאליסטית: למה אני?

מצד שני אני אסירת תודה לזה שאני חיה בתקופה שבה יש לרופאים את הטכנולוגיה והאנשים עוברים צינתורים וחיים עם זה הלאה, נחים כמה ימים וחיים טוב יותר כאילו מעולם לא הייתה בעיה. אני גם אסירת תודה לזה, שאני נכנסת לצינתור ללא סבל, ללא התקף לב, שאני מכירה את הקרדיולוג, שהוא נראה לי מאד מסודר ומאורגן ושקט (ד"ר אברהם פרדס). אני גם לומדת מחברי דייויד, שנמצא במצב קשה מאד ועונה לשאלה האקסיסנציאליסטית: למה אני? בתשובה שלא הופנמה על ידי: למה לא אני?

לאלה מכם ששואלים איך זה קרה? אני יכולה להגיד שבהדרגה. אפילו לא תארתי לעצמי שיש בעיה כזו. פשוט, חשבתי שיותר קשה לי כי אני מזדקנת, כי אני לא עושה מספיק כושר כדי לשמר את מה שיש לי. אבל עכשיו זה כבר לא רלוונטי ואני עומדת לעבור את התהליך.

וכך, מחר בשבע בבוקר, אני מתייצבת בבית החולים, בצום. אני מקווה שבשבע בערב אוכל לכתוב שאני בבית. הלוואי.

מעגלי פרידות

פברואר 1, 2011

יושבת במעגל, עוד פרידה.

הנה, קבוצה של אנשים, שניהלתי, ליויתי, לימדתי, במשך קצת יותר משנה וחצי.

בהתחלה ראיינתי, בחנתי, בררתי, הסכמתי, בהמשך דאגתי, לחצתי, קיויתי, התרגזתי, חיבקתי.

עכשיו הם יושבים לפני. רגע לפני הצעד הבא או הצעדים הבאים. יותר לא תפגש הקבוצה הזו בהרכב הזה.

יותר לא אפגוש אותם בימי שלישי, יותר לא אברר עם מנחים אחרים: איך היה? מה נשמע?

זהו.

אני מבקשת מהם לעצום עיניים ולראות איך הם עושים מעברים. הם עושים. כל אחד/ת בסגנון שלו/ה.

אני לא אוהבת פרידות, יודעת את נחיצותן, ומנסה לעשות עוד פרידה אחת, ממש כמו שצריך, כמו שכתוב בספר.

עכשיו כל אחד/ת לדרכו/ה, והצעדים המתאימים.

ממש בסוף, אני מקבלת למתנה חצובה קטנה למצלמה החדשה שקניתי. כל כך סימבולי: עכשיו המצלמה תדייק את מה שאני רואה…

ובסופו של יום אני שומעת שגם גלנט נפרד, וגם מובארק בדרך. וזה ממש לא אותו דבר, אבל אני במעגלים של פרידות.

ובין לבין הגיעו הכרטיסים האלקטרוניים שלי לתורכיה. בארץ הבוספורוס אפגוש שוב את השחפים שנפרדתי מהם בנסיעה האחרונה.

מחר יהיה יום חדש.