ושוב עוסקת בסגירות…

ב-1993 התחלתי את צעדי כעצמאית. מאז אגרתי חומרים כתובים וסיכומים של כל מפגש עם כל לקוח. כל קבוצה, כל מהלך – נרשמו במילים, סוכמו. שנים חשבתי שאשמור את כל אלה ליום שבו אחליט לכתוב עליהם. והיום הגיע היום. אלא ש… הפתעה. אחרי שהחזקתי בידי כרך עבה מאד של 240 עמודים, שסיכמו 3 חודשי עבודה ב-2001 (הוצאתי באופן רנדומלי), הבנתי שבשביל זה אצטרך לחיות את כל חיי מחדש.

החלטתי להיפרד.

בדקתי שוב ושוב את הפנקס העבה שגודלו 32 על 20 ס"מ, ודפיו כתובים משני הצדדים. זכרתי ארועים שהיו, נזכרתי באלה ששכחתי. הבטתי בגאווה על הכמות, והתגאיתי באיכות. התלבטתי אם לשמר את הגרפים או הטבלאות. ואז סגרתי את הפנקס הגדול והכרוך, והנחתי אותו ליד הדלת, ןידעתי – משם הוא ילך למחזור.

אחרי כן – משהשתחררתי מהצער על הפרידה, הורדתי עוד כ-10 פנקסים ו/או מחברות, דפדפתי, חזרתי ונזכרתי, והנחתי באותו מקום. משלוח ראשון של ניירות שלי – כולם מיועדים למחזור.

בשבועות הקרובים – אפרד באופן אישי מכל אחד מהאנשים והארגונים – בטקס צנוע זה.

גם זה סיכום. שלא ישארו עניינים לא סגורים.

חוזרת לבלוג

מאז אפריל לא כתבתי בבלוג, וגם קודם לא כתבתי בקביעות. מספר הקוראים ירד בהדרגה והוא נמוך היום, וכוללל כנראה בעיקר מזדמנים.

את הבלוג החלפתי בפייסבוק, וכתבתי בו מעט. עכשיו שחשבון הפייסבוק שלי נפרץ, אני חוזרת בשמחה אל הבלוג, ומצפה לביקורו של המתקן האולטימטיבי שלי בסוף השבוע.

חשבתי שארצה לספר היום לקוראי הבודדים, מה אני עושה נכון לעכשיו. הנה זה בא:

1. סופרויזור(מדריכה ) מקצועית ליועצים בצה"ל וגם לעצמאים. את הפגישות האלה אני מקיימת במקומות שונים. האהוב עלי ביותר הוא קפה מנדרין שבחוף הצוק. שעות אני יושבת שם.

2. ממשיכה לכתוב את הספר עם חברתי שולה בן ארי.

3. כותבת סיפורים קצרים שאת רובם אני שומרת במגרה ואת חלקם אני מקריאה בקבוצת הכתיבה שלי שמתקיימת ברציפות מאז 2006, המועד בו הסתיימו לימודינו בחוג לספרות באוניברסיטת חיפה.

4. הצטרפתי למיזם חדש שעוסק בנשים שחלו בסרטן שד.

5. ממשיכה במיזם אחר שעוסק בסרטן.

6. מנחה בהתנדבות: בדיור מוגן, משען, אפקה, במסגרת חוג הסיפור הקצר – אותו אני מנחה (מקסים).

7. יזמתי קבוצת עמיתים 55+ באיפ"א, הקבוצה נפגשה פעם אחת ובעתיד נגבש לנו דפוסי פעולה.

8. פוגשת בני משפחה, בעיקר בנות ונכדים, ומקדישה להם זמן פנוי.

9. יוצאת עם בן זוגי היקר למועדון הספר שלנו (כמעט 20 שנה), קונצרטים וסרטים בעיקר (כשהוא לא עסוק בברידג'…) .

10. ואחרון חביב, מנחה מפגשים של מנכ"לים של עמותות. אחד הארועים היותר חשובים לי היום. מגלה את נפלאות הארגונים שמאחורי הקלעים של הבמה הציבורית החשופה, אלה שעוסקים ביום-יום של נתינה וממלאים את מקום המדינה. עוד מעט מסתיים הפרויקט הזה שנקרא: "טעימות של גשטלט", ואני כבר מתגעגעת.

נראה לי שזה מספיק, לא?

הזדמנות ללמוד גשטלט, אצלי, באורנים

בכל פעם שאני מעבירה סדנא, שואלים אותי – אם אפשר ללמוד אצלי גשטלט.

אז הנה, הזדמנות לצפוניים: אני עומדת להתחיל ללמד באורנים.

אם נח לכם ומתאים – אשמח לפגוש אתכם וללמד.

ראו בבקשה פרטים בכתובת:

http://www.oranim.ac.il/sites/heb/academic-units/advanced-studies-faculty/kidum/career/gashtalt/pages/default.aspx

סוף שבוע: סיכום אישי של כנס איפ"א

בימים רביעי וחמישי בשבוע שחלף, התקיים כנס איפ"א.
מרוב הכנס נהניתי. ואין בזה הפתעה.

הנחיתי סדנא שהלכה בעקבות הערה של אדווין נוויס על השינויים בעולם וגבולות היכולת שלנו, אנשי פיתוח ארגוני ובהם גשטלט, לעבוד עם ארגונים מורכבים שגבולותיהם מחררים ונזילים. למפגש הזה באה גם ביתי, אילת, ואין כמו מפגש כזה להוסיף לי עוד התרגשות ואיכפתיות. באותו בוקר – הנחיתי שולחן עגול שקראתי לו "שיכון ותיקים", שהיה מפגש מוצלח של יועצים ארגוניים ותיקים (המשך יבוא…). בנוסף הארתי והערתי בסדנא שהעבירו מאיה שוצמן ועדי רבי. לבסוף – השתתפתי בשולחן עגול של שולה בן ארי בנושא מרחב הפגיעות ההדדי.

אפשר להבין שרוב הכנס הייתי במקומות שבהם היה לי מקום ומה להגיד – ומזה נהניתי מאד.

אבל היו בכנס גם אנשים שלא נהנו ואף הגיעו להגיד לי. מצאתי שיש כמה סיבות להיעדר הנאה, בכל כנס שהוא:

1. ככל שעושים פחות נהנים פחות, ולהיפך – ככל שעושים יותר נהנים יותר. זה נכון היום והיה נכון גם אתמול.
2. היו צעירים וותיקים ולכל אחת מהקבוצות האלה – היו צרכים וציפיות אחרים.
3. העולם הפוסטמודרני: גם אנשים שאין להם ידע נרחב – מקבלים במה. וככל שזה דמוקרטי ושויוני ויפה בעיני, הרי שלא כל ממזר הוא באמת מלך. ויש אנשים שהם רק נסיכים, גם אם הפוסטמודרניזם – מגדל אותם כנסיכים מגיל כלום. הנזילות הזאת שעליה דיבר אורי לנדאו (בצטטו את זיגמונד באומן) – יוצרת עולם ללא גבולות ומעמידה בפני וועדת הכנס – עבודה קשה של מיון, עד כדי קושי לבצע את המשימה בכלל.
4. השיווק השתלט עלינו. השמות יפים, לפעמים יותר מידי, והתכנים זניחים. לפעמים ניסוח מדהים ביופיו, משמש כיסוי להיעדר תוכן, לרשימת סיסמאות. מנגד עומדים אנשים שנעתרים לסיסמאות הללו, מתפתים, ובסופו של דבר מגלים שקנו משהו שנשמע טוב בתאוריה, אבל הרבה פחות במעשה.
5. העובדה שהכנס התנהל באוניברסיטת ת"א – ממש נראה לי ולא הפריע. להיפך. אני אוהבת את האווירה. אבל, לחלק מהאנשים יש ציפייה שכנס יתן להם גם ארוחה מהודרת, כסאות נאים, סביבה של כנסים וכדי פרחים, ולא של סטודנטים צעירים.

אני כאמור נהניתי. הצטערתי לשמוע שהיו כאלה שלא נהנו, ואף תמכתי בסיבות שלא נהנו בגללן. נתתי לגיטימציה להתנגדות שלהם.

האם הם ילמדו להיות פעילים בפעם הקודמת? לא חושבת. העולם מתחלק לאלה שלוקחים יוזמות ויוצרים אותו ולאלה שמתבוננים מהכסא.

ברור שיש מאחורי דברי המלצה ואג'נדה.

Robben Island

ממש בימים אלה, עם מותו של נלסון מנדלה, אני חוזרת לביקור שערכתי ברובן-אילנד, במוזיאון, כשלימדתי גשטלט בקייפטאון (http://www.robben-island.org.za/)

אני זוכרת את קניית הכרטיס, את הכניסה אל הספינה הקטנה המובילה אותי אל הכלא, את הגלים מסביב מתיזים בחוצפה על פני, את הפינגווינים קטני הקומה שנמצאים בכל מקום ואת הסיור שערכתי במקום, נזהרת שלא לדרוך על ביצי עופות דוגרים.

זכורים לי במיוחד :
1. החדר הקטן, התא, שבו שהה נלסון מנדלה 18 שנים מתוך ה-27 שנות הכליאה שלו. פשוט כל כך. שום דבר וכלום בערך, שצריך היה להספיק לו יום אחרי יום, שנה אחרי שנה. והוא לא נכנע.
2. הסביבה הטבעית הקשה שבה עבדו האסירים, אדמת גיר בוהקת, שהורסת את העיניים, והם חוזרים ועושים עבודה סיזיפית.
3. את המדריך שפניו מחוטטות, שליווה אותנו ודיבר מתוך ידיעה אישית שכן היה אחד האסירים שם.
4. את המדריך האחר, כמעט נער, שדיבר על השואה (ועשה השוואה – לא מקובלת, אבל זה לא ממש חשוב כרגע).

כשיצאתי משם, ידעתי שהביקור היה אחד האירועים החשובים ביותר בחיי, ושהוא חובה לכל מי שמגיע לדרום אפריקה. ניתן היה לעמוד מקרוב על המחיר שמשלמים אנשים שהשויון חשוב להם, והם מוכנים להיאבק עד כלות.

את מנדלה פגשתי רק דרך קריאה והתבוננות בטלויזיה ובסרטים, אבל שם, עמדתי הכי קרוב אליו, ויכולתי להרגיש מעט ממה שחווה.

השויון הוא אתגר בארץ, כאן, וגם בתוכי. אני עצמי מוצאת שאני גולשת מידי פעם למחשבות מפלות ומחזירה את עצמי בתשובה.

נלסון מנדלה הוא אחד מגדולי הדור שלי. אני כל כך שמחה שהייתי שם, במה שהיה תאו וביתו. אני שמחה שראיתי בהצלחתו. את שלו הוא עשה – ושינה את ההיסטוריה.

ושוב אני מתחילה שנה חדשה של לימודים

אוהבת את המצב הזה. אני נכנסת לכיתה. מעבר לשולחן רחוק מתבונן בי איש עם שיער לבן, ומשקיע במבט עוד מחשבה. הוא מחייך ואני מזהה חבר לעבודה, לשעבר, ומחייכת אליו. הוא שמר לי כסא כי ראה ברשימה שאני במשתתפים.

בהפסקה נעבור ברפרוף זה על חיי זה ואתעצב בשבילו. לא, אי אפשר לספר את שנודע לי. החיים מטורפים ומובילים אותנו בשבילים שלא פיללנו, אני אומרת לעצמי. אבל עוד לא ידעתי את זה כשהתישבתי לידו, כי מיד התחלנו ללמוד.

בינתיים מתחיל סבב הכרות ואני מגלה עוד חברים ממקומות אחרים. איך כולם מתקבצים לשם, ורוצים ללמוד איך לכתוב מאמרים?

http://www.mofet.macam.ac.il/rashut/kidum/interests/qualitative/Pages/writing.aspx

בצהרים, הפסקה, כריכים ושוב הרצאה למטה, בקומת המרתף. מעולה. מהו מחקר איכותני? זאת השאלה.ואיזה סוגי סוגות יש בו?

אחרי הפסקה נוספת אני עולה לקומה  השלישית. שוב מופתעת מחברות ומכאלה שעוד לא חברות, אבל אולי תהיינה. הקבוצה מגוונת, הנשים בה עושות דברים מופלאים. מצב הרוח שלי שנעכר בגלל החדשות של מכרי – משתנה. הכאן ועכשיו לוקח את הכל ומנצח את מה ששמעתי לא מכבר. אני פתוחה ללמידה.

http://www.mofet.macam.ac.il/rashut/kidum/interests/qualitative/Pages/perush.aspx

אחרי השעה 17:00, שש שעות אחרי שהתחלתי את היום – שם, ארזתי את חפצי ונסעתי הביתה. בדרך קניתי מתנות. הנכד שלי יהיה בן 18. מתה עליו. קניתי אייפד. הנכדה שלי תקבל רק פרס ניחומים. עגילים. כרגע היא באילת.

מחר אני בת 67 וזה כיף גדול. מסופקת מהחיים וממה שאני עושה עכשיו. 

שלא יגמר לעולם.

שאלת ה"למה"?

אני בודקת עבודה של סטודנטית. קשה לה עם העובדה שבגשטלט לא מתעסקים בשאלת ה"למה?".
אני מנסה להסביר פעם נוספת וכותבת שורות רבות בעבודה הסמנריונית שהגישה. אני יודעת שזאת ההזדמנות האחרונה שלה ושלי – לשוחח על זה, הפעם דרך הכתוב.

והנה אני עושה זאת גם כאן.

כותבת אותה סטודנטית שילדים קטנים עוסקים בשאלת הלמה.
נכון. אולי גם כתוצאה מזה שזו מילה שגורה בפינו. ואולי – לא.

במדעי הטבע חשוב מאד לשאול למה. אם ריאקציה כימית מסוימת לא התקיימה כראוי, חשוב לבדוק למה. אפשר אולי למצוא בבדיקות מדויקות שכמות הגופרית שהוכנסה הייתה קטנה מידי או שמא הזדהמה בחומר אחר שהיה קטליזטור לתהליך לא רצוי.

אבל, האם אנחנו יכולים להגיד את זה על בני אדם? על ארגונים? האם אנחנו באמת יודעים מה קרה לעובד שהיה מסור ועכשיו – לא?

או – האם למשל יש תשובה לשאלה למה אני לא מקדישה מספיק זמן לכתיבה?

התשובות שלי או שלכם יכולות להיות רבות, אולי:
אני סובלת מאלם כתיבה.. או לא רוצה מספיק… או לא מוכשרת… או אין לי בעצם מה להגיד… או שהנושא לא מתאים… או שהשותפה שלי לא מעודדת אותי מספיק… או שאני עסוקה מידי בדברים אחרים…

שימו לב שכתבתי רשימה חלקית.

עכשיו, מה אני יכולה לעשות עם אוצר התשובות האפשריות? איך אדע לאן ללכת?

או למשל, אישה צעירה ונאה שרוצה להתחתן – למה היא לא מתחתנת?
וגם כאן התשובות אינסופיות… ובסופו של דבר כיוון שהאופציות רבות כל כך – התשובה לא מתגלית בבהירות.

בגישת הגשטלט מנסים לנתק את המודל הסיבתי מהעבודה, מתוך הנחה שבאמת אנחנו לא יודעים "למה". בגשטלט מעדיפים את ה"מה קורה?" וה"איך קורה?", וכמובן שיש שאלות לגיטימיות נוספות…

כן. עוד משהו.

הסטודנטית קיבלה ציון טוב. היא סטודנטית חושבת.

כשמופאסן ברקע

העושר האנושי מתגלה בקלות, כשמופאסן ברקע. מששבתי מהקבוצה אני עדיין הוגה במה שהיה.

בואטל עורר זכרונות אצל שתיים לפחות, זכרונות אישיים. האחת הייתה כהת עור וקראו לה בשמה ולתוספת הוסיפו "כושית". גם הורי בעלה לא ממש רצו בה. היא, ממש כמו חברתו של אנטואן הייתה שחורה מידי לטעמם. והיא נולדה באירופה. אבל היא כנראה נשאה לבעלה למרות זאת.

אצל אחרת התעורר זכרון של זוג מאוהב שלא יכול היה להינשא. נראה לי שהיה זה סיפור משפחתי של אחרי השואה. בחור פוגש בחורה, בדיעבד מסתבר שהם אח ואחות, וסופו של דבר בבית חולים לחולי נפש, לשם הועברה האחות. גם זה יכול להיות תוצר של נסיבות קשות ואהבה מטורפת, בלתי אפשרית ונכזבת.

אני מקשיבה לחבורה. מבקשת מהאנשים לדמיין איך היה נראה הסיפור כציור. והם מציירים בדמיונם. האחת רואה חלונות, מתוך החלונות יוצאים פרצופים. כולם מתבוננים באישה יוצאת הדופן. אני רואה את מופסן רושם את סיפורו בפחם שחור ורק התוכים והאישה צבעוניים. אף אחד מהגיבורים לא קיבל ממנו טיפת צבע.

אט אט הופכת קבוצת הקריאה למשהו נוסף. קבוצה היא הרי קבוצה, היא הרי קבוצה.

חושבת עליך, לקוחתי

הפגישה:
יושבת מולך בקפטריה הריקה. שעת הבוקר מצוינת לעבודה שלנו. בעוד שלוש שעות ואולי פחות, יתחיל המקום להתמלא באוכלים. אבל עכשיו ריק, ומידי פעם נכנסת ויוצאת עובדת הניקיון הצעירה שאנו מצליחות להתעלם ממנה, כאילו הייתה רעש רקע לבן.

אחת השאלות שבאת איתן היום היא שאלת היחסים עם המנהלת. אני מספרת לך על מאמר שכתבה מפקדת שלי בעבר, טליה נפתלי. הוא נקרא "ניהול כלפי מעלה, משימה קשה אך אפשרית". דאגתי להוציא אותו לאור אחרי מותה, בחוברת לבנה שנקראת "חלום הפיס הארגוני", על שם אחד המאמרים.

אני שמחה שאני נזכרת בזה שגם אני ניהלתי אותה, ככל שיכולתי. לעיתים זה הצליח והמצאתי פרויקט חדש לגמרי בחיל (מקצ"ב) שהפך לפרויקט צה"לי גדול יותר בשיתוף חברים יועצים (כנפיים), ולפעמים זה ממש לא הצליח. אבל עכשיו, לא זה הנושא. השאלה היא האם ואיך את מנהלת אותה. את החוברת שהוצאה לזכרה והמאמר, אביא לך בפגישה הבאה.

עובדת הניקיון שואלת אם אנחנו רוצות קפה. את משיבה בחיוב, אני שואלת כמה סוכר יש בפנים והיא משיבה שרק מעט. ההל – נפלא. לא זוכרת מתי שתיתי קפה כזה.

היום:
שבת, ואני חושבת עליך, בביתי, מול הטלביזיה, והמחשב הנישא על רגלי, חוזה במצו, שמספקת בדרך כלל רקע טוב לחיים ולעבודה. על המסך מולי גבר מתנועע לבד בריקוד, גלימה שחורה על גופו. הוא מוריד את חלקה העליון וחושף כתפיים שריריות, ועכשיו הוא מוריד את השאר ונותר כמעט ערום. אני שואלת את עצמי אם זה עוזר לי, או שאולי כדאי לכבות, ואז הוא לוקח גלימה אחרת – אפורה ורוקד עימה. אני אוהבת ריקוד. בודקת, ורואה שזו הפקה מחודשת של "בלו ליידי" מאת הכוריאוגרפית קרולין קרלסון. המוזיקה של רנה אוברי. הגרסה המקורית הועלתה ב-1983, הנוכחית מ- 2010. מחיאות כפיים ברקע. הרקדן חוזר לבוש בשמלה שהחלק העליון שלה בז – והחלק התחתון תכול, וקד לקהל. ייתכן שעכשיו אוכל לחזור לכתיבה. אבל קודם מתחברת לאינטרנט ורואה שהיא מהחשובות בכוריאוגרפים, גדולה ממני בשלוש שנים, תוי פנים נורדיים ובלונד אסוף, חיתה בארה"ב ועכשיו בצרפת, הופיעה בארץ. כבר לא מופיעה אבל מנהלת את הרקדנים שלה וללא ספק – הם מנהלים אותה. אחר כך אני מחפשת את רנה אוברי, המוזיקאי הצרפתי, ומגלה שהוא צעיר ממני בעשר שנים ושהלחין יצירות רבות של קרולין. הם בוודאי השפיעו זה על זה. אנשים שעובדים יחד משפיעים. האם הוא ניהל אותה או שאולי היא ניהלה אותו? ואיך הרקדנים והמוזיקאים השפיעו זה על זה וגם על קלרוליין ורנה? אני אוהבת להכיר אנשים חדשים, לפעמים זה נעשה דרך המסך.

אני חוזרת אל החוברת ואל המאמר. מה אני אוהבת בו?

נקודה ראשונה: את ההתיחסות אל הבוס כאל משאב. נקודת מוצא מצוינת, שלפעמים ננקטת באופן לא מודע ולדעתי – כדאי שתהיה יותר מודעת.
נקודה שנייה: הזכרת נקודת העיוורון שלנו, שרואה בבוס יותר מאדם ומייחסת לו כוחות שאין לו ואילו את כוחותינו כמתובננים – היא מקטינה.
נקודה שלישית: את ראיית הבוס כלקוח, מה שמעורר אולי דחייה רגעית, אבל במחשבה שנייה – יכולה להועיל.

הדברים הללו נסמכים על דברים שכתב פיטר דרוקר (Managing your Boss, 1977 ), והם בהחלט רלוונטיים היום.

מחכה לפגישתנו הבאה… ולוגמת מהתה קממומיל שלי.

בינתיים רוצה לידע: לצפוניים שרוצים ללמוד גשטלט איתי, מחכה קורס באורנים, לאנשי מקצוע מעולם החינוך. אתם מוזמנים:

http://www.oranim.ac.il/sites/heb/academic-units/advanced-studies-faculty/kidum/career/gashtalt/pages/default.aspx

החתול המת של המינגווי – במפגש גיל הזהב

מפגש שני.
אני שוב מתייצבת, בהתנדבות, בחדרה של המארחת בבית הדיור המוגן. החברים כבר שם. חלקם לא היו במפגש הראשון. אחת עזבה.

היום אנחנו משוחחים על שני סיפורים של המינגווי:

האחד: הסיפור שלו בן ששת המילים (For sale: babies shoes never worn)
השני: חתול בגשם.

השיחה קולחת. אנחנו מתחילים בסיפור בן ששת המילים. מה קרה שם? מה קרה לתינוק? האם הוא חי? האם יש לו רגליים?
חלק מהרעיונות – לא היו עולים בדעתי – כמו למשל השאלה – האם יש לו רגליים? נשארים עם עניין לא סגור, ואני לומדת שוב את כוחה של הקבוצה.

עוברים לסיפור השני: האישה מחפשת חום. על זה יש הסכמה. יש גם הסכמה על הניכור והזרות, על שהמינגווי אוהב את האירופאים יותר מאשר את האמריקאים.

אבל, אין הסכמה על החתול. קודם כל הוא מופיע בשלל של מילים: חתול, חתלתולה, חתלתול, חתולה. המינגווי לא טועה. הוא חושב על כל מילה. מה הוא רוצה שנחשוב כשהוא משנה את מינו של החתול בכל עמוד ובכל כמה שורות?

אנחנו מנסים לגלות את החלקים הביוגרפיים שמתגלים בסיפור, אנחנו מנסים לכתוב סוף אחר לסיפור. בעצם זה מה שהמינגווי היה רוצה: שיהיה מקום לדעה אחרת, שנפעיל את הדימיון, שנמציא, שנהיה פרטנרים לסיפור שלו.

אנחנו יוצאים עם עניין לא סגור נוסף: האם החתול שנמסר לגיבורת הסיפור הוא חי או מת?

עבורי – עד לאותו מפגש היה החתול חי, מהמפגש הזה – אני כבר לא בטוחה שהוא אכן חי.

מזמינה לכאן אחרים שקראו את הסיפור הקצר – להביע את דעתם: חי או מת?