Archive for the ‘הדרכות והשתלמויות’ Category

נעלבת? – באמת? – ומה אפשר לעשות עם זה עכשיו?

יולי 19, 2013

אי אפשר לעבוד עם אנשים בלי להיעלב מידי פעם, אני אומרת לנועצת שלי, שחושבת שזה לא מקצועי.

אבל, מסתבר שמול הלקוח שלה יש רשימה ארוכה של נעלבים.

כלומר, העלבה היא חלק מהסגנון שלו.

ברגע שזה ברור – וברגע שהיועצת לא תופסת את עצמה מעל לאנושי – אפשר להתחיל לעבוד עם הנועץ ולהיות מקצועית.

אפשר למשל להגיד לו:
אני רוצה לרגע להיות פחות מקצועית ויותר אישית – ולספר לך מה אני מרגישה עכשיו…
או:
לשתוק רגע, להניח שתי רגליים על הרצפה, להרגיש נינוחה בכסא, ולשאול: אתה יכול להגיד יותר על מה שאמרת עכשיו?
או:
לקום, להגיד: אני חייבת לצאת לרגע, אשוב בעוד שתי דקות. לחזור אחרי שרותים או מים או הליכה, ולדבר על מה הדבר שדרש הפסקונת קצרה כזאת.

וכמובן שיש עוד אופציות רבות, כולן מסתובבות סביב מה שנקרא בגשטלט – שימוש בעצמי ככלי לשינוי (use of self).

לסיכום:
את, היועצת – אדם, וככזאת את עלולה להיעלב.
לך, כיועצת יש שליטה מסוימת על המצב – את יכולה לבחור מה לעשות עם זה, ואיפה להציב את הגבול. יש לך יכולת להתערב כדי לשנות את המצב ובעיקר להעלות את המודעות של הלקוח למה שקורה במערכת היחסים שלכם ושלו עם אחרים.
המותרות שאין לך – להתעלם ממשהו שהלקוח שלך עושה באופן קבוע, שפוגע בשותפי התפקיד שלו.

וזה מה שעושה את המקצועיות.

יועצים ארגוניים כמהגרים

יולי 1, 2013

יועצים חווים סוג של הגירה. לא יודעים את השפה. היא כמעט עברית, אבל המושגים המשתרבבים פנימה מקשים להבין. טעויות הן רק עניין מצופה… זכורה לי חוויה אישית, מהימים שהתחלתי לשרת בחיל הים. אחד הביטויים הראשונים ששמעתי, היה: "הוא נתן לו בוש". המשמעות הייתה שהוא נתן לו חופש. הרגשתי בטוחה למדי כשאמרתי את המשפט, אבל אהה, אמרתי Bush, והדרך הנכונה לבטא את המשפט הייתה Bosh. הצחוק של כולם מסביב לימד אותי שאני מדברת את השפה החיל הימית כמו מהגרת… (בוש היה החבל שבאמצעותו נקשרת הספינה לרציף).

הכל חדש למי שנכנסים לארגון – סדר הדברים, ומה חשוב יותר ומה חשוב פחות – והמנהגים…

יועצים ארגוניים חיצוניים מרבים להיכנס ולצאת בארגונים. ההתחלה יכולה להיות קשה. חוכמת ההגירה מצטברת לאט. לומדים להיות זהירים. לומדים לשאול שאלות. לומדים להשתמש בזהות של מהגר – להפקת תועלת מהמצב. לומדים לבנות מפות שעוזרות בתהליך ההגירה לכל ארגון. לומדים למי לפנות ולמי אין לפנות כדי למצוא את הדרך.

היו ימים שעבדתי בכמה מפעלים שמייצרים מוצרי פלסטיק, וגם כאן היו שונויות: במקום אחד היה זה הקלנדר, במקום שני האקסטרודר. ופחות או יותר מדובר באותה מכונה שמייצרת פלסטיק. כמובן שהמפעלים היו שונים בכל. בהרכב ההנהלה, בהרכב העובדים, ביחס לעובדים, בתרבות שהתפתחה. כך גם לגבי מפעלים בקיבוצים שגם בהם הרביתי לעבוד. מה שהיה נכון בארגון אחד היה ממש לא נכון בארגון אחר.

משותף לכולם הוא הרגע המיוחד שבו מבינים שלא מבינים.

אדווין נוויס היה אומר שיועצים ארגוניים שהם בעצמם מהגרים או בנים למהגרים מבינים טוב יותר את ההוויה הזאת.

כששמעתי אותו, הרגשתי שיש לי חוזק שלא לומדים בשום מקום. והייתי גאה בדרך הקשה שעשו הורי בדרכם מפולין לאיטליה, ומאיטליה לישראל. התחלתי להשתמש בה, בזכרונות שלי מאותם הימים.

היום אני חושבת שכולנו מהגרים. וגם אני, שעיקר עיסוקי היום הוא במתן סופרויז'ן – מהגרת לי מפגישה לפגישה. ובעצם למדתי את המלאכה היטב, ואני נותנת עצות, לאלה שנשארים בפנים: עוזרת להם לראות מזוית אחרת.

מהגרת בכיף. יודעת שמה שרואים מפה לא רואים משם.

אשמת המנחה

יוני 24, 2013

היום אמרתי איזשהו משפט, בקבוצה מקסימה שסיימה את עבודתה הממושכת בת השנה. בתגובה, שאלה אחת המשתתפות אם אני מרגישה אשמה. חשבתי קצת ועניתי שכן. גם היום, כשאני בטוחה במומחיותי, בניסיון שלי – אני עדיין יכולה להרגיש אשמה ולעיתים גם מבוישת.

בעיקר אם בקבוצה יש העדרויות רבות.

אני יודעת שאלה שלא מגיעים יש להם סיבות טובות מאד שלא לבוא, הכוללות תחרות על הזמן, שלא לדבר על אירועים שונים שמחייבים שלא להגיע לקבוצה ולהישאר בבית (ילד חולה או אירוע חשוב אחר). כל המשתתפים הם אנשי מקצוע, מנחים גם הם, ונוהגים לדווח על אי הגעה צפויה או איחור.

ובכל זאת אני מרגישה אשמה. אולי זה בגלל העובדה שלא שמרתי על הגבולות – מספיק? אולי הייתי מבינה מידי? ואולי מה שקורה הוא לא מספיק טוב?

עניין האשמה מטופל על ידי גישת הגשטלט, גם עניין הבושה, אבל לא עליהן רציתי לדבר עכשיו.

כן רציתי לומר שרגש כזה, קשור לסוציאליזציה שלי, ולמנגנון הגנה/התנגדות/קשר (מחק את המיותר) שנקרא retroflection, שעיקרו במקרה הזה כרוך בעודף לקיחת אחריות ומכאן להאשמה עצמית (לו הייתי מנחה טובה יותר, אף אחד לא היה נעדר, למשל, וכו').

בעיקרון אני חושבת שבאופן כזה אני בולמת את עצמי, ונושאת צלב מיותר.

ואני גם לא מכירה כמעט מנחה/יועץ/ת ארגוני/ת – שלא סובל/ת מזה, שלא נשחק/ת מזה.

וכך, המנגנון הטוב והרצוי של לקיחת אחריות על תהליכים ואנשים בקבוצה – הופך מתוך ההקצנה – למנגנון לא יעיל.

בהזדמנות זו אני רוצה להודות למשתתפי הקבוצה המיוחדת הזאת, אנשים עם שכל, רגש, ולב גדולים, על שנה טובה של עבודה משותפת ושאלות של עומק וכבוד (כמו השאלה הנ"ל).

במיוחד אני רוצה להודות לאנשי הקבוצה על האומץ להיות מה שהם וגם להכניס שינויים בחייהם המקצועיים ובכלל.

היה נהדר!

לא אשכח אתכם.

ללמוד את חוזקותיו של גיל הזהב

יוני 23, 2013

מקרה א':
אני מגיעה למקום, וחונה במגרש הסמוך. עוד כמה צעדים ואני עוברת דרך דלת שנפתחת לקראתי, ומולי עומדת המארחת. היא תלווה אותי ותביא אותי לקבוצה, עד שאדע לבד את הדרך לשם.

בפנים, יושבת קבוצת נשים. מהצד אני רואה חדר שינה גדול ומרווח, חולפת על פני פינת מטבח קטנה ומתישבת על כורסא. היום אעביר קבוצה בהתנדבות. אני פותחת את הקבוצה בשירה של ויסלבה שימבורסקה: כתיבת קורות חיים. השיחה העיקרית מתנהלת סביב מה שכן כותבים ומה שלא כותבים. מתגלה לי קבוצה ערנית במיוחד, שמעונינת גם במידע על המשוררת וגם בהבעת דעה וביקורת. היא אירונית, אומרת אחת וחוזרת על המשפט פעמים מספר בצורות שונות. לא אוהבת שירים, אבל כן אוהבת את השיר הזה, אומרת אחרת. נושא הגילנות עולה. יש להן מה להגיד, בהחלט.

סגרנו חוזה פסיכולוגי: גם אני אעביר להן סיפורים לקריאה וגם הן תבאנה.

בחודש הבא – נדבר על שני סיפורים של המינגווי, אחד בן 6 מילים ועל השני עוד לא החלטתי. אשתדל לסיים זאת עד מוצ"ש.

מה שברור – יצאתי בהתרגשות.
הכל כמעט עבד בצורה שונה, לא צפויה.

לא שאלתי לגילן. כן שאלתי למוטיבציה שלהן: הן רוצות חיי רוח גם, הנשים המשכילות האלה.

מקרה ב':
ב-YNET מתפרסמת כתבה על מאבק: האדם שבקלנועית ינצח (http://www.calcalist.co.il/local/articles/1,7340,L-3605498,00.html). אני מכירה כמה מהדמויות מהבריכה. אני שמחה בשבילם שיש להם כח, כי אם להם לא יהיה, למי מהקשישים יהיה?

עניין התשלומים לדיור מוגן – דורש הסדרה, אין ספק. אפשר לנצל אפילו קשישים אמידים. ככה הם מרגישים. את האדוות אני שומעת גם בין תרגיל אחד במים, לתרגיל שני. עכשיו התמונה ברורה יותר.

סוג של שיא

יוני 18, 2013

נפגשתי היום עם הקבוצה הכותבת שלי.
7 שנים, מאז סיימנו ללמוד כתיבה יוצרת באוניברסיטת חיפה – אנחנו חוזרים ונפגשים אחת לחודש.

היום, ישבנו בבית קפה בזכרון שהיא אמצע הדרך בערך לכולנו. לרוב אנחנו נפגשים בבתים שלנו. מידי פעם בקפה. כל אחד מאיתנו קורא את הסיפור שלו/ה, לא לפני שאנחנו אוכלים ומדברים ומניחים את הרקע למה שיקרה היום.

הפעם קיבלתי מחמאה גדולה במיוחד על איכות העבודה. אני נוהגת לכתוב יותר ויותר סיפורונים קצרצרים. את הנטייה לכך ימצאו קוראי גם כאן. "תשלחי להארץ", אמרו לי. ואולי אשלח.

בלילה, כשחזרתי הביתה קיבלתי SMS. אחד מאנשי המקצוע שאני מנחה שלח לי הודעה, שמפגש שהעביר והיה בסוג של מתח לקראתו – עבר בהצלחה רבה. הוא הוסיף עוד ואמר שאני המודל שלו להנחיה. הייתי מאושרת. שמחתי בשמחתו.

בחודשים האחרונים אני מקבלת מחמאות רבות. וההפתעה שלי היא שאני כבר הרבה פחות נבוכה והרבה יותר שמחה.

חוגגת סוג של שיא.

שידת המגירות והגשטלט

יוני 17, 2013

לפני פחות משעתיים, עוד הייתי עם קבוצת המנחים, ונשארה לי בראש שידת המגירות, ובעיקר המשפט "לא צריך לסחוב את כל השידה על הגב".

ומעשה שהיה כך היה:

נכנסתי לקבוצה. כרגיל בתחושת אי ודאות מסוימת: מה יהיה היום? איך יהיה? מה הקבוצה צריכה עכשיו? איזו קבוצה אנחנו?

בשביל להרגיע את עצמי – הבאתי חומרים מהבית. תמיד יש לי משהו בתיק…

הקבוצה כבר בסופה, היום הייתה פגישה לפני אחרונה ויש אפשרות להוסיף עוד משהו. לעבוד על עניינים שחשוב לטפל בהם, ממש בפתח הסיום.

ואז הקבוצה התחילה את עבודתה.

במיוחד שמתי לב למילים שנאמרו, חלקן היה קשור לסוף, להיעלמות. אנשים אחרים שמו לב לנושאים אחרים, וגם דומים.

חילקתי את הקבוצה לזוגות. ביקשתי שעל סמך מה שעלה – יחשבו על פעילות הנחייתית אפשרית בקבוצה. אנחנו כבר לקראת הסוף, מחר בבוקר הם ימשיכו להנחות, אולי בתוספת עקרונות הגשטלט.

התחלנו באחת ההצעות: המגירות.

המגירות גובשו לאט. לבחור שתיים מתוך השידה: אחת שיש בה עניינים לא סגורים, היא סגורה לגמרי וכך רצוי שתשאר לעת עתה, ואחרת שיש רצון לפתוח ולהציץ בה. שתי מגירות בלבד. ועל כל מגירה להדביק מדבקה.

אהבתי את שמות המדבקות. הקראנו אותם. מחמת עניינים של אתיקה, אני רוצה להביא שמות לדוגמא (לא כאלה שהיו בפועל): שבעת הגמדים, יהושוע כובש את הארץ, אם אין אני לי מי לי , החיבוק שלא נענה – וכו'.

הקראת השמות של המגירות שינתה את האווירה. תחושה של מיסתורין. למה התכוונו האנשים?

הצצנו רק למגירה אחת, כזו שבעליה הסכימה לפתוח אותה, בזהירות מתבקשת.

רק נוער האבק, אוורר, שום דבר דרמטי – לא נפתח, ובכל זאת עצם הנגיעה במגירה, הפתיחה, ההצצה, הניעור – כבר הביא לשינוי.

בסוף הקבוצה הרגשתי שנעשתה עבודה יצירתית, מדהימה, שני חברים בקבוצה – הנחו. התערבתי בעיקר כדי לארגן את הזמן ותו לא.

רוב השידות שהונחו בחדר – לא נפתחו מגירותיהן, ובכל זאת חזרה הקבוצה הייתה קלה יותר. רגע של מנוחה. המגירות ירדו מהכתף, ונשלח מבט קרוב.

נזכרתי בעבודתה העדינה של סוניה נוויס. ללכת על קצות האצבעות וגם להעיז.

זאת העבודה ואין עבורי מהנה ממנה.

שידת מגירות קסומה אחת – נפתחה במקצת.

ובשבוע הבא, נסיים שנת עבודה. המגרות יחזרו הבייתה.

העלמות חוזרת

יוני 12, 2013

יש לה עיניים שחורות ושיערה גולש צבע לא ברור. היא לובשת חולצה מהודרת, ורגליה נטועות בכפכפי בריאות. אני מדריכה, היא מודרכת. מדברות:

היא מסכימה איתי שיש לה נטיה להיעלם. וזה מקשה על הלקוחות שלה.
אני שואלת: האם יש להיעלמות שלך פונקציה חיובית?
היא אומרת: כן, time out, סוג של מנוחה…
אני שואלת: ויש מחירים?
היא אומרת: כן, אני חושבת שיש כאלה שנפגעים.

אני חושבת לעצמי, שכמה שאני יודעת שזאת לא הבעיה שלי, גם אני נפגעת במשהו מההיעלמויות האלה. אני גם יודעת שתמיד אחכה לה, אחפש אותה.

היא לקוחה מיוחדת עבורי.

ולי יש הזדמנות למודלינג: אני לא נעלמת.

שברי ילדות, כנס באוניברסיטת חיפה

יוני 11, 2013

נסעתי עם בן זוגי לכנס, היום.
הוא דור ראשון, אני שני.

חברתי יונה אמרה שככה אנחנו שומרים על איכות הזוגיות (סרטים, קונצרטים, כנסים). אני מסכימה איתה.

המצפור היה מלא חלקית. מעט ניצולי שואה, סטודנטים, חוקרים.

בעיקר הרגשתי שהשואה הולכת ונכנסת לפרקי ההיסטוריה. פחות ניצולים חיים (מתי מעט ישארו ב-2020), השורדים של השורדים, אלה שהיו ילדים. הרבה יותר חוקרים. ההפתעה הייתה שמגוון הלומדים השתנה, וביניהם ילידי הארץ, עדות למיניהם, יהודים וערבים. עולם משתנה.

מושגים חדשים כמו: זהויות שבורות.
עמותות שלא הכרתי.
איש אחד, פנסיונר, שהיה עובד סוציאלי בעברו, וגם ידיד של אבי. אותו הכרתי.
וגם ד"ר מרים ריק, שהייתה מתרגלת שלי, ועבדה בשכר עד גיל שמונים (ככה אמרה לי), ובהתנדבות אחר כך, עוזבת עכשיו את האוניברסיטה – ויוצאת באוטובוס לביתה.

עולמות התחברו.

השוואה בין שלושה מושגים בגשטלט: מעגל למידה והתנסות, בניית יחידת עבודה ובניית התנסות

מאי 11, 2013

המושגים בהחלט מבלבלים, הרגשתי את זה בפגישה האחרונה שלי עם סטודנטים.
לתועלתם וגם לכל המעוניין, ממש בקיצור:

א. מעגל ההתנסות והלמידה (Cycle of Experience), הוא תופעה שמתרחשת כל הזמן, ללא שליטת היועץ/ת, בכל מקום, בכל זמן, גם מחוץ לפגישה היעוצית וכמובן שגם בתוכה. נקודת המוצא היא תאוריה של צרכים, והצורך של כל מערכת להשיב את שיווי המשקל והאיזון אחרי סיפוק צורך. מדובר גם על פיתוח של קורט לוין המדבר על שלבים בשינוי בתוך ארגון, קבוצה או יחיד: הפשרה, שינוי, הקפאה. כתוצאה מזה שאין הדבר נתון לשליטת היועץ/ת – אין חוזה פסיכולוגי. המעגלים הללו מתקיימים כאמור כל הזמן והם רבים. מיומנות שנדרשת ליועץ/ת: לזהות אותם ככל האפשר, ואת מיקומם של הנועצים על המעגל.
ב. בניית יחידת עבודה (Unit of Work), מודל שמשמש בסיס לבקרה ולתכנון עבודה ייעוצית גם בטווח הקצר וגם לאורך זמן, עוזר לתכנן את התנועה במהלך היעוץ, ונמצא בשליטתו/ה של היועץ/ת. בכל פגישה יעוצית, תהיה לפחות יחידת עבודה אחת. יחידת העבודה מתרחשת במהלך הפגישה עצמה או במהלך תהליך יעוצי. במהותה היא יישום פרקטי של מעגל ההתנסות, מתקיימת כדי לתת ליועץ/ת הבנה של המיקום של כל אחד המשתתפים בתוך הדיאלוג היעוצי ויכולת ליזום מהלכים. נדרש חוזה פסיכולוגי ויש צורך במיומנויות כגון: קביעת מטרות של תהליך, והוצאה שלו לפועל בהסכמת המשתתפים בתהליך.
ג. בניית התנסות (Building an Experiment), נמצאת בשליטת היועץ/ת, מאפשרת התעכבות על תמה או תנועה בפגישת עבודה. בדרך כלל בתוך פגישה אחת תהיה לפחות התנסות אחת, והיא יכולה להיות גדולה יותר ואפילו קטנטנה וקוגניטיבית ("תאר את עצמך בעוד חמש שנים.."). היא מתרחשת בתוך תהליך עבודה, ב"כאן ועכשיו" כשעולה הצורך לחוות או ללמוד משהו חדש. הנועץ/ת חייב/ת להסכים ולכן יש חוזה פסיכולוגי מותאם לצרכי הלקוח/ה. נדרשת יכולת יצירתית עד תיאטרלית כדי לביים התרחשות ברמה מיידית, וכן מיומנות של מעברים וסגירה.

זהו בקיצור. מקווה שיוקל עכשיו לכל מי שהרגיש/ה קושי בשיעור האחרון ביום שישי.

אנשים שמעניינים בגשטלט ולא הבינו – יכולים לפנות אלי ואסביר ברצון.

בורות בגלימה אקדמית – המקור

מאי 7, 2013

צופה בטלויזיה. אני יודעת שההשכלה כבר לא נראית כמו פעם, אני יודעת שבמקרים מסויימים הסטודנטים לתואר שני נראים כמו תלמידי תיכון, אני יודעת.

גם אני מזדעדעת מידי פעם ממה שקורה, ובכל זאת – אני מזדעזעת עוד יותר. אנשים מתקבלים לתואר שני בלי ראשון? איפה זה קורה? כאן, ממש כאן, באוניברסיטאות במרכז הארץ.

ואם בארזים נפלה השלהבת – מה יגידו אזובי הקיר?

ולכן אני יכולה לשמוע משפטים כמו:
שילמתי כל כך הרבה – איזה ציון נתת לי?
אני הולך לדבר עם ראש החוג, והיא כבר תמצא דרך להעביר אותי…

ועוד כהנה. וממש כרגע אני לא מדברת תיאוריה.

אני שמחה שהנושא עולה לדיון ציבורי.
אני יודעת שמי שלא ילמד במוסד מכובד שמכבד את עצמו ותלמידיו ודורש וגם נותן – ישיג שכר נמוך בשוק.

מה קרה לעם הספר? והאם אנחנו בדרך לראות מהפך?

הלוואי.

לשר החינוך החדש יש הרבה עבודה, ולדעתי גם לנשיא המדינה. לא פחות מזה.