אי אפשר לעבוד עם אנשים בלי להיעלב מידי פעם, אני אומרת לנועצת שלי, שחושבת שזה לא מקצועי.
אבל, מסתבר שמול הלקוח שלה יש רשימה ארוכה של נעלבים.
כלומר, העלבה היא חלק מהסגנון שלו.
ברגע שזה ברור – וברגע שהיועצת לא תופסת את עצמה מעל לאנושי – אפשר להתחיל לעבוד עם הנועץ ולהיות מקצועית.
אפשר למשל להגיד לו:
אני רוצה לרגע להיות פחות מקצועית ויותר אישית – ולספר לך מה אני מרגישה עכשיו…
או:
לשתוק רגע, להניח שתי רגליים על הרצפה, להרגיש נינוחה בכסא, ולשאול: אתה יכול להגיד יותר על מה שאמרת עכשיו?
או:
לקום, להגיד: אני חייבת לצאת לרגע, אשוב בעוד שתי דקות. לחזור אחרי שרותים או מים או הליכה, ולדבר על מה הדבר שדרש הפסקונת קצרה כזאת.
וכמובן שיש עוד אופציות רבות, כולן מסתובבות סביב מה שנקרא בגשטלט – שימוש בעצמי ככלי לשינוי (use of self).
לסיכום:
את, היועצת – אדם, וככזאת את עלולה להיעלב.
לך, כיועצת יש שליטה מסוימת על המצב – את יכולה לבחור מה לעשות עם זה, ואיפה להציב את הגבול. יש לך יכולת להתערב כדי לשנות את המצב ובעיקר להעלות את המודעות של הלקוח למה שקורה במערכת היחסים שלכם ושלו עם אחרים.
המותרות שאין לך – להתעלם ממשהו שהלקוח שלך עושה באופן קבוע, שפוגע בשותפי התפקיד שלו.
וזה מה שעושה את המקצועיות.
החיים בארגונים 