מסע הפרישה

לפני מספר שנים רב, וליתר דיוק בתחילת שנות התשעים, יצא לי להנחות קבוצת קצינים בכירים רגע לפני פרישה. מהם למדתי על מספר "נכויות" שהתפתחו אצלם במהלך השרות. אחת מהן הייתה קשורה לטלפון: איך מחפשים קשרים עם אנשים שאבדו במהלך השנים? איך מדברים אתם? איך שולחים פקס ואפילו: מה עושים כשהטלפון בבית שותק ואין מי שיחפש אותם.  רגע שנתפס אצלם מפחיד.

ממש בימים אלה, הטלפון שלי שותק יותר. האם אני פוחדת? האם הגעתי למקום שהפחיד את הקצינים ?

אני עובדת בעצם מגיל 13. התחלתי בשיעורים פרטיים. הייתי חוזרת מבית הספר, אוכלת משהו, מניחה את התיק, ויוצאת אל בתי התלמידים. זכיתי באמון רב של ההורים וגם בכסף כיס. המוניטין שלי גדלו ועד שהגעתי לגיל גיוס עשיתי "ממון רב", יכולתי לקנות לעצמי כל מה שרציתי, רכשתי צמר וסרגתי לאבי ולאחי, קניתי לאימא שטיח קטן ליד המיטה, ובעיקר הרגשתי מאד מוצלחת.

מאז לא חדלתי לעבוד. הייתה לי קריירה שהייתה טובה למדי. התעניינתי במה שאני עושה. כרגע אני במסע פרישה, צועדת בדרך לירידה מהבמה המקצועית, כשאני שבעת רצון, ומאושרת . אני מחפשת ריגושים ממש כמו שהתחלתי. אני מתנדבת במוזאון, וגם בדיור מוגן. מתאים לי להתעסק בהיסטוריה ומתאים לי להתעסק בספרות. מתאים לי לכתוב. ואני משאירה מקום לעוד הרפתקאות.

אני עדיין פתוחה לעבודה, בעיקר בתחום הסופרויז'ן, אבל כמעט שאינני מבקרת כבר בארגונים. מחכים לי חיים אחרים ועשירים. אני במסע מסוג אחר.

 

בין הדרום לצפון

הוא יצא מבין הברושים הגבוהים ושאל: מי האימא?

הראיתי, והוא הושיט לה יד ואמר: אני מהגדוד.

…וזה האבא, הוספתי למרות שכבר לא שאל.

האב נפנה ואמר: מקווה שלא הטריחו אותך יותר מדי…

האם חזרה אחריו.

אל תדברו שטויות… אפילו אל תחשבו שזאת טרחה… אני גר בנתניה… באגמים. ככה אמר החיל הצעיר, והעורבים צרחו מבין הענפים הירוקים.

על פני ההורים עלתה עווית חיוך ועיניהם נפנו ממנו.

העורבים חזרו וקראו וציפורי שיר קטנות ענו ועפו בזריזות בין הענפים. לא היה לי מה להגיד לאיש הצעיר ובכל זאת שאלתי: מאיזה גדוד אתה? מהחרמון אמר, חפ"ש (חייל פשוט), זקף קומה ושתק.

ישבתי על הכיסא שהוכן עבורי מראש, ליד המצבה, מתחת לעץ שהרחיב עלי את נופו. הנחתי את הפרחים שקיבלתי מחניכי תנועת הנוער ופתחתי את בקבוק המים שמסרו.

באחת עשרה החלה להישמע הצפירה והשיחות גוועו. חזן נשא תפילה בקול בוכים, ונענה בפרצי אמן אחידים וקצרים. בסוף נשמע נאומה השקט של נציגת האופוזיציה ורחש הקהל גבר בהדרגה. מטחי ירי נתנו את האות ובתוך פחות משעה תם הטקס והקהל החל להתפזר. זה גם הדבר האחרון ששמע כשנהרג, חשבתי והעורבים קראו שוב.

כשהגענו לשכונת מגורנו, והתחלתי הוגה בשנת צהרים, הגיעה הודעה שהבהירה שלא כך יהיה, ואחרי אתנחתא קלה וכריך פשוט, יצאנו לדרום. הדרך קילפה את הנוף מהירק והצהיבה אותו. שלטים עדכנו נהגים, שגמלים חוצים את הכביש. השמים היו ריקים מעורבים וציפורים והשמש לא חיפשה צל והתחילה במאמץ ההשקעה במערב.

לוויה אחרונה לפני יום העצמאות, אמר העובד ב"מנוחה נכונה".

היקום מנהל את מותה של אישה בת שבעים, בצורה אחרת. זקנה אחת שרה שיר ערש ערבי ומתגעגע בכריעה על הקבר הטרי, ובלילה נורו זיקוקים לשמים.

בצפירה האחרונה

 

אחד

הולך אדם אל מותו, והוא כבר כמעט שם. בפנימית א'. חדר 11. אומר לי: אני לא בסדר. אני במצב רע מאד. אני לא יודע מה יש לי.

פ' הוא האיש האחרון שאני מכירה מהיער. יש עוד אחד, נ', שאותו אני לא מכירה, אם כי פגשתי אותו פעם אחת.

אני כבר יכולה לראות את הלוויה. אימא מתה כבר 65 שנים. דרך פ' יכולתי להחיות אותה. עכשיו גם הוא צועד אליה.

שתיים

שתי אפיזודות. רק שתיים לא יותר. אפילו אחת תספיק. ככה כתוב בהוראות. ועכשיו אני צועדת עם חברה אל מקום המפגש, קשה לי לצעוד מהר. נעצרת ונושמת. לא רוצה לאחר.

השומר בלובי מפנה שמאלה. אורות רבים ושיש מצויר. כיסא למנחה ועוד כיסא. חשבתי שיהיו כשבעה אבל הגיעו יותר מעשרים. גם עולה חדשה מתורכיה שיודעת עברית ועוד אחד שלא יודע וזקוק לתרגום.

נרות הנשמה דולקים: אחד שהבאתי, אחד של המארחת.

האפיזודה הראשונה מתרחשת בדירה קטנה בת חדר בקריית חיים. נקי ומאד אוגוסט. הרצפה הקרירה זה עתה נשטפה. שמוליק אחי ואני יושבים ומשחקים בטבעות של אימא. פעם ראשונה שקבלנו אוצר יקר כל כך, אני ממש שמחה. אימא, אישה גבוהה ויפה, בת שלושים ושמונה, שוכבת במיטה. עכשיו היא לא בורחת ואני לא מנחמת ומרגיעה אותה.

ופתאום, מהומת אלהים. גיטל מביאה חלב, אנשים מתאספים. משקים אותה והיא מקיאה. "זי האט זיך פארסאמט" אומר מישהו ואני מבינה: אימא הרעילה את עצמה.

השכן עם הג'יפ היחיד בשכונה לוקח את אימא. פעם אחרונה. יותר לא תחזור. אבא מגיע באופניים. קראו לו? ואולי הייתה זו השעה הקבועה שהוא חוזר הביתה? אבא טרוד. הוא נעלם עם אימא. נדמה שכל תושבי הקריה עומדים מעבר לגדר ומתבוננים בנו. משתתפים פעילים בדממה שהולכת, משתלטת ועוצרת את העולם. מישהו דואג לשמוליק ואני נשארת לבד בחוץ.

לאן ללכת? מה עכשיו?

העולם התפורר ונעלם. אני נושמת אפס. נאלמתי. אני כבר לא שם.

שלוש

אפיזודה שנייה מתרחשת באחד הימים הקרים ביותר ביער פולגנוב או פולגקוב במחוז לובלין. טמפרטורה של עשרות מעלות מתחת לאפס. אימא שלי מחזיקה בשני בניה. הם עטופים בהבל פה של נושמים נוספים. צפופים באסם. בחוץ חשוך. שלג עמוק ולבן. שוקעים בו. אבל אף אחד לא זז.

איש צעיר פותח את דלת האסם. ירייה אחת נשמעת והוא נופל. איש צעיר נוסף פותח את הדלת וגם הוא נורה. התייעצות: להישאר באסם? לברוח? כמה אנשים מחכים בחוץ? פולנים? גרמנים? הפחד משריפה מוציא את כולם בריצה החוצה. מי שינצל ינצל. היריות נמשכות. אימא רצה עם כל הקהל, כמו אילה אחת בעדר. בן אחד בזרועותיה וליד ליבה, בן גדול יותר רץ ומחזיק בידה.

בבוקר אימא שלי קוברת את שני בניה. היא מתחילה עכשיו אולי לצעוד אל מותה. היא תשהה ביער עד סוף המלחמה. תחיה בבונקר עם חיהלה. אחר כך תצא מהיער. תקנה דירה בדמבלין. היא תתחיל להתפרנס. תחצה את אירופה בשיירת פליטים. תגיע עם אבי למחנה עקורים ברומא. תלד אותי. תגור במעברה. תגור בצריף בכפר חסידים ואחר כך תעבור לקריית חיים, היא תלד את שמוליק ותגיע אל האפיזודה הראשונה.

בצפירה האחרונה נשטפו פני בדמעות, המעיין שהיה חסום וסתום, נפתח לזמן קצר. נכד גדול שאל אם אני רוצה חיבוק וחיבקתי.

בערב אימא פתחה פתאום את הדלת ולא ידענו מה להגיד זו לזו. לא הבנתי איך עלתה במעלית.

אימא נעלמה.

התקלחתי והלכתי לישון.

גלות

 

העשן הגיח פתאום, הוא התקרב בפטריות גדולות מזוויות שונות.

רוב האנשים המשיכו כרגיל אבל אני עקבתי אחרי ההתקדמות שלהן, ועצרתי את נשמתי מפעם לפעם. נראה היה שהפער מצטמצם, חלקת אדמה אחרי רעותה נפלה בידי הפטריות, ועדיין אנשים המשיכו כרגיל.

שריפות אינן תופעה חדשה, ירושלים, נווה אילן וחיפה מועדות לפורענויות כאלה, בקיץ האחרון בערה חיפה ועכשיו מופיעים שלטים גדולים שמספרים שהגיע זמן שתילה ושיקום.

ערים מיוערות יודעות לכאוב.

***

שני אנשים גבוהים במיוחד, פנו אלי בדברים. אחד מהם אדום שיער, בגוון שונה מזה של אבי שהיה צהוב יותר ונקרא לפעמים "מוישה דע געילע", אבל הזכיר אותו. בנוכחותו הרגשתי שכמעט שכחתי את אבא. זה מה שקורה למתים. הם דוהים ונשכחים, כגולים מארץ החיים. זה מה שיקרה לי. פעם הייתי הנסיכה של הורי, אפילו מלכה, עכשיו אני צועדת אל הגלות. גם מלכים צועדים בדרך הזאת.

רציתי לשוחח עם האנשים הגבוהים, לבדוק מה הם רוצים ממני, אבל בשל קומתם, מבטי הגיעו למותניהם ולא פגשו אותם. מלצרית שוחחה בסמוך לנו עם מנהל המשמרת ותמהתי אם הם מדברים על השריפה. שמעתי דיבורים על פינוי באוטובוסים ועל הצורך לצאת בקבוצות ולא לנסות לברוח לבד.

ואז התעוררתי. השתעלתי ולא הכרתי את הקול שיצא ממני, שבור וצרוד. חיפשתי את התרופה הלימונית, שהכנסתי לתיק, הוצאתי לכסנית אחת והכנסתי לפה.  השיעול נרגע. חזרתי לישון. נדמה שהתרופה פוררה את העשן. הצלחתי להירדם.

***

כשהכרוז הכריז שהגענו לתחנת ספיר בנתניה, קמתי ממקומי וירדתי מהרכבת. הגרון צרב ושוב חיפשתי תרופה. בתחנה החדשה והקטנה היה הקהל דליל. לא מצאתי מונית ולא ידעתי אם האוטובוס עובר שם. שאלתי ואנשים לא ידעו לענות לי. החלטתי לצעוד עד למרכז המסחרי הקרוב שהיה מרוחק כשלוש מאות מטרים ממקום המצאי. בעבר הייתי עושה מרחק כזה בקלות, אבל עכשיו  לא הייתי בטוחה שאצליח לעבור אותו בשלום. היה חם, כמו שיכול להיות ביום שרבי באביב, האור החזק סנוור אותי, אבל המשכתי לצעוד. חשבתי שזה מזל גדול שהנעליים ששילמתי עבורן כסף רב, נושאות אותי בקלות יחסית. חיפשתי צל ונצמדתי לקירות המפעלים שמסביב, מנסה להיטיב ללחיי הלוהטות, ולמנוע צריבה.

רעש של עלים הקפיץ אותי, וצינור כתום באורך של כחמישה מטר וקוטר של כחמישה עשר סנטימטר נפל עלי, ושמט מידי בקבוק מים קרים שקניתי ביציאה מהרכבת. המכה כאבה אבל לא נפצעתי. כבר הייתי אחרי כמחצית מהדרך למרכז והתלבטתי אם לחפש את האשם. הרמתי עיניים ולא ראיתי איש. המשכתי ללכת. היה חם מכדי לחפש אשמים.

מונית אחת חיכתה בתחנה ושמחתי לקרוס במושב ולבקש מהנהג שיביא אותי הביתה. המיזוג החיה את רוחי. השריפות ולהט השמש התחלפו באחת באוויר קריר עד שהתעלמתי מריח הסיגריות שליווה אותו.

כשהגעתי הביתה שמעתי ששריפה משתוללת בכרמיאל.

אסור להתאבד בארץ המטורפת הזאת!

אפילו את הבחירה הזו אי אפשר לעשות. את האמת מאחוריה אי אפשר וגם לא צריך למצוא. יהיו מי שיתנו את הפרשנות.

הארץ עניה מידי ברוצי ועושי שלום.

הארץ עשירה מידי בכאלה שרוצים מלחמת עולם.

כמה חבל.

מותו של נהג מצית מלחמת עולם. כמעט.

מתנת יומולדת עלובה למי שנולדה מיד אחרי מלחמת עולם שנייה.

סימן שאתה (לא) צעיר… זמן קצר לפני יומולדת 68 שלי

1. כשיותר מידי אנשים מוכרים, במיוחד בני הזוג של חברות שלי – נפטרים.

2. כשיש שעות של אור בסלון הבית, באמצע הלילה, אחרי שקודם הבית היה חשוך מספר שעות.

3. כשמפנים מקום באוטובוס או ברכבת.

4. כשהנכדים לא מבינים את המילים שאני אומרת וכשאני לא מבינה את המילים שלהם.

5. כשהביטוח הלאומי כבר מוכן להתחיל לשלם גמלה, אבל מקפיד להעניש אותי כי לא דיווחתי מספיק בזמן שגדלתי. כאילו – זה ממש הפתיע אותם.

6. כשבימי שלישי אני יכולה לראות סרט בעשרה שקלים.

7. כשיועצת אומרת לי שיש לה ניסיון רב מאד ביעוץ (שנתיים), ואני שואלת את עצמי בשקט – מה זה אומר על הניסיון שלי.

8. כשחבר לעבודה לשעבר אומר לי שאני מזדקנת יפה.

9. כשרופאת העור אומרת לי שהעור שלי שמור.

10. כשהאחות מזכירה לי לבוא להתחסן בפני שפעת ודלקת ריאות, ובנוסף רוצה שאגיע אליה גם ללא החיסון מידי פעם.

מיתה טובה – בין השורות

האולם היה מלא מפה לפה, שלישי בשלייקס נותן את אותותיו. ולא שזה פשוט: צריך להציג תעודת אזרח ותיק, צריך תעודה מזהה וצריך גם להיות נוכח במקום (גלובמקס נתניה). אבל הצלחנו להשיג כרטיסים וזה בסופו של דבר הכי חשוב וגם המחיר -10 ש"ח. אישה אחת לידי אמרה ששנים לא היתה בסרטים, אבל עכשיו התחילה ללכת.

לא אספר את הסיפור, אבל אומר כמה דברים שהשתקפו בין השורות:

1. בדידותם של הזקנים. יש להם רק את עצמם. בת אחת ונכדה אחת היו כל הנפשות הצעירות שנכחו.

2. מנהלת המקום או העובדת הסוציאלית הייתה דמות זעפנית שבוודאי לא שונה בהתנהגותה מאם מנזר קפדנית ולא אמפטית.

3. החדרים היו ריקים מכל דבר אישי, שום פריט אהוב.

4. לא היו תמונות על הקירות, והמסדרונות בכל מקום (כולל הסיעודית), היו ריקים מתמונה.

5. הכל היה נקי, ודל גרויים. יוצאים מכלל זה היו הגינון והנוף.

וזה עשה לי עצוב.

המחשב החדש שלי

פעם ראשונה שאני כותבת בבלוג שלי מהמחשב החדש. לא מריח מניילונים, לא אדום או כתום כמו שרציתי. שוב מחשב כסוף. לא אהבה ממבט ראשון, אבל אט אט אני מרגישה שאני מתאהבת. אין צורך ללחוץ חזק, הקלידים נענים לאצבעות, גם כשהיד מרחפת, ובעצם אפילו אפשר להחליק על המסך ואין צורך להשתמש בעכבר שלי. ואפשר להפוך אותו לטבלט. ואפשר כל כך הרבה שאני אפילו עוד לא יודעת. והוא דקיק. וארוך. רוב הזמן אני נהנית ולפעמים גם סובלת. ממש כמו שאהבה יכולה לגרום לכאב, כך גם המחשב שלי. ניסיון ללמוד או לחץ על המקום הלא נכון – ואני נתקעת.

אבל, יש לי את האנג'ל הפרטי שלי. טלפון אחד: תשמע, לא יודעת מה קרה, לחצתי על.. רציתי ש.. ומיד נמצא הפתרון ואני חוזרת להקיש עליו.

המחשב הישן עוד מונח לצידי, חבר ותיק שאי אפשר לעזוב סתם, אבל אין לי ספק שהחדש – יכבוש את מקומו די מהר.

פחח יקר שלי

פחח יקר שלי, אבא שלי!
כל כך הצטערתי וכעסתי על השר סילבן שלום. אילו דברי להג, ואיזה חוסר כבוד לאדם העובד.
התפלאתי ולא התפלאתי.

חשבתי שאת בית המקדש בנו אומני עץ, ואומני אבן, וכנראה גם פחחים אם כי אני לא יודעת. ונתנו להם כבוד. ובלעדיהם ובלעדי שכמותם – לא הייתה יצירה.

חשבתי שבבת אחת הוריד לרמה נמוכה את כל אלה שבנו תנורים עם פתח של לב, משהו שכל מוזיאון נוסטלגי היה מתרפק עליו (http://www.nostal.co.il/Site.asp?table=Terms&option=single&serial=9448&subject=%F4%F8%E9%E8%E9%ED%20%F9%E4%E9%E5%20%E1%EE%E8%E1%E7&portal=%E0%E1%E9%E6%F8%E9%ED%20%E5%E7%F4%F6%E9%ED). הנה מצאתי אחד מאלה שבנית, אבל ללא פתח הלב הידוע שלך.

כל כך התפלאתי שמה שהיה נמחק.

ולא התפלאתי – כי הוא לא הכיר אותך ושכמותך. הוא לא ידע שפרנסת בפולין את המשפחה שלך החל מגיל 13, בפחחות, בטיפוס על גגות ובנייתם. הוא לא ידע שככה התחתנת ופרנסת וגידלת ילדים.

ולא היית בן עדות מזרח.

לא התפלאתי – כי הוא לא ידע שמי שהיה פחח, למשל, בשואה, היה לו סיכוי להינצל. וכך ניצלת אתה ושהית במחנה כפיה כשאתה מתקן מטוסים. הוא לא ידע שאמרת לי שמקצוע יכול להציל חיים, ושללא הפחחות שלך – היית גם אתה עולה בעשן לשמים.

הוא לא ידע שככה פרנסת אותי. ושתמיד אהבת גם השכלה. ולא מצאת פער בין המקצוע לבין הידע הרחב יותר.

הוא לא ידע שבשביל זה היית קם בחמש בבוקר ומדווש עם האופניים למפרץ חיפה וחוזר בערב.

הוא לא יכול היה לדעת, שהיית חבר בוועד העובדים ולחמת על זכויות.

הוא לא ידע ששם, במפעל שבו עבדת, למדתי פעם ראשונה איך נראה ארגון שטוח, כי מי היו שם בסה"כ? משפחת הבעלים ועוד כעשרים עובדים.

ובעיקר הוא לא הכיר את ריח הבדיל הניתך כדי לחבר שני חלקי פח או לתקן את הסיר של השכנה, ולא החזיק את המספריים הענקיות שגזרו את הפח.

כי מה הוא בכלל מכיר?

את רשרוש ניירות הכסף….

אהבתי אותך אבא, פחח שלי פרטי, ואת כל הנפלאות שגזרת בידיים קשות ומיובשות – מפח.

רשמי מסע – סיכום ומסקנות

כמו שבוודאי כבר ברור מהכתוב, המסע שלי, נקודת השיא שלו – הייתה במה שקורה מסביבי, ולא מבחינה גאוגרפית (כי אז הייתי מספרת אולי על החמצת הווזוב) או ארכיטקטונית (כי אז הייתי מספרת על הפינות ה"גזורות" של הבתים בברצלונה), או קולינרית (כי אז הייתי מספרת אולי על פיצה או פאייה). הבחירה שלי הייתה יותר סוציולוגית וארגונית.

היום, 18 ימים אחרי שיצאתי למסע, אני מסכמת זמנית במספר נקודות:

1. העולם יודע לעבוד ביחד, וגם ליהנות ביחד. כל עוד שומרים על גבולות ומסגרת של כללים בסיסיים. עובדה. בתוך הספינה, לדוגמא, כל אחד עשה את שלו במסגרת כללים שנקבעו מראש, כוול אורחים, ובוודאי עובדים. מכאן אפשר להגיע מהר מאד לתאוריות על קבוצה, נורמות, ערכים, תרבויות ועוד.

2. אפשר לומר שנדרשת יכולת לעשות סוג של קשר ללא קשר, או קשר מוגבל ומרפרף. כאן הייתי אולי מוסיפה את התאוריה של הומנס על התנהגות בני אדם בקבוצה. על התנאים להמשך או אי המשך של קשר.

3. כסף: אחד התנאים שיאפשרו את העבודה הזאת, היא כסף, והכרה בזה שיש לך יכולת בחירה מסוימת, במידה ויש לך אותו. וגם – כוחו של הכסף – כנראה מוגבל. קרל מרקס עשה עבודה מענינת ורלונטית בתחום זה.

4. בגיל מסוים (שהוא כנראה גם גילי), ובסוג החיים שניהלתי, כבר אי אפשר מאד להפתיע, גם בטיולים משובחים. קשה להוציא ממני את הוואו. סף הגרוי שלי השתנה והוא גבוה יותר. הייתי הולכת לתאוריות פסיכולוגיות ונאורולוגיות על תחושתיות…

5. ויחד עם זאת אני מוכנה להיות פתוחה לשעשועים מזן חדש כמו למשל בהופעה חסרת מנוחה באחד הערבים בספינה (Blue man group). דווקא מהמקום של קשר ללא קשר, היה נחמד לגלות שהאולם שכלל כ1000 מקומות ישיבה, מחובר ב… נייר טואלט. כאן הייתי חוזרת לבמחנים שנעשו על סקרנות אצל קופים, למשל. קוהלר מן השלשה הראשונה של הגשטלט, והשימפנזים.

6. למרות שלא סבלתי ממחלת תנועה בספינה הענקית, הרגשתי מידי פעם שאני לא על קרקע בטוחה… וגם למרות שלא אמנע מלהפליג באוניות גדולות בעתיד, גם לא ארוץ לשם.

7. הייתה לי חוויה מצוינת ואני רוצה שתשאר חד פעמית.

תמה הרשימה ולא נשלמה.