ציטוט: הישראלים עוד לא למדו שכדי להיכנס למעלית, כדאי לתת ליוצאים לצאת

אתמול הייתי עם חברה בבי"ח. רצינו להיכנס למעלית. אישה אחת מאחורי אמרה את המשפט הבא. ואני חשבתי לי בחיוך קטן שיש כאן כמה הנחות:
א. שהישראלים הם "חדשים", "צעירים" בענייני מעליות (ואולי בכלל).
ב. שהם צריכים ללמוד, ועדיין לא הגיעו לתוצאות הרצויות.
ג. שהיא מסתכלת עליהם מבחוץ. כאילו היא לא ישראלית. ואולי בעצם גם היא ישראלית וצריכה ללמוד, אבל זה ממש לא נשמע כך.
ד. שהיא אולי מתלוננת תמיד. היא מאלה שלא אוהבים לפגוש ישראלים בחו"ל, שכולם כאלה לא מחונכים.

איכשהו – לא אהבתי את המשפט. גם לא הרגשתי בדוחק.
אבל היא הייתה מאחור ואני קדימה (המיקום משנה ראייה).
והמעלית כדרכן של חברותיה בבתי חולים הייתה ענקית ומצופה נירוסטה לא מתמתחת.

ואני כן נתתי ליוצאים לצאת. אולי אני מבין כל ההמונים דווקא כן ישראלית. ומאיפה שהוא הם יצאו. והיא אולי התכוונה אלי, שלא בצדק. ובעצם רצתה לעמוד במקום שאני עומדת וחששה שלא תיכנס?

אחר כך היה לי זמן והתבוננתי בה.

היא הייתה ממוצעת לגמרי, בשנות החמישים המאוחרות שישים מוקדמות. דיברה אל איש בערך בן גילה. גבוה ממנה. רציתי להמציא סיפור. בסיפור שלי היא הייתה מורה (אחרת למה שתתעסק בלמידה?). פגשה אותו רגע לפני כן בקפטריה והזמינה אותו להצטרף אליה. הוא ממש חיכה לה או לאישה אחרת שתופיע. ובעצם הייתי עדה לרומן מתפתח. דווקא רציתי שיהיה לה כיף ושלא תתלונן.

יצאתי ושכחתי אותם. רק המשפט שלה נשאר תלוי באוויר, החזיק מעמד עד היום.

אז כתבתי לכם אותו. וזהו סוף הסיפור.

הרהור על ניהול שינויים

שינויים במזרח התיכון: עיראק מתפרקת ונכבשת. סוריה מדממת, ולבנון – בסוג של אלימות בעצימות נמוכה.

שינויים אצלנו: גם שטרית על הכוונת. מי שרצה להיות נשיא משיב עכשיו לשאלות. פואד עדיין יושב בחדר החקירות. חברי הכנסת מדווחים על הצהרת הון אחרונה. או שעוד לא. בנימין נתניהו מנסה להשלים עם רובי ריבלין. אולי זה יצליח.

ואבא אחד רוצח שני ילדים.

ככה נראות החדשות של הבוקר.

עכשיו צריך לצאת לדרך ולהסתגל לשינויים במקומות העבודה (מנכ"ל מתחלף, מבנה ארגוני חדש ואפילו עמית רק רמת מיקרו של שלא הגיע לעבודה), לשינויים במשפחה (הילדים כמעט בחופשה, למשל), ושינויים אישיים.

אי אפשר להימלט מהם.

תראו לי – מי לא צריך ללמוד על ניהול שינויים?

סוף שבוע, 2: עיתון הארץ

אז מה אני קוראת:

1. שהאותיות הקטנות בחוק הגיוס מנציחות את הפטור לחרדים. לא יפה. קשה להאמין איך עובדים עלינו.
2. שיד ימינו של פינטו אומר: העברנו כסף מידי חודש לבקשת ניצב ארביב. לא יפה. מקווה שלא נכון.
3. שהחינוך הפרטי משתלם, לפחות למנהלים: שפרופ' דודי שוורץ, קריית אונו מרוויח 155014 ש"ח לחודש, שרנן הרטמן, מנכ"ל קריית אונו, מרוויח 119188 ש"ח לחודש, סכומים דומים מרוויחים בכירים במרכז האקדמי פרס, שאוריאל רייכמן מרוויח קצת פחות (118379), ושנתניה מרוויחים אנשי המכללה הבכירים פחות ממאה אלך ויותר משמונים וחמש. אני חושבת שזה ממש לא יפה. לא חינוכי. לא דוגמא אישית.

מעניין כמה מרוויחים המתרגלים, עמיתי ההוראה והמרצים הצעירים. אני מרגישה שיש כאן שחיתות שקיבלה לגיטימציה.

4. עקבות לשום מקום: גששים גילו עקבות שהובילו לחשוד שהשחית מטע פלסטינאי, ושום דבר לא קרה. לא יפה.
5. שצווי הריסה מהמנהל – לכולם אבל לא לבכיר במנהל האזרחי. ממש לא יפה.
6. שלא קולטים את האתיופים. בצבא. לא טוב, לא יפה.

ויש גם דברים יפים כמו למשל שדורנר, השופטת הרהוטה מעמידה את עצמה לבחירות לנשיאות.

אבל זה לא מספיק לי ואני עוברת למדורי הספרות.
נדמה לי ששם אוכל להתחמק מהכיעור הרע.

את הספר "דברי מתיקה" סיימתי. נראה במה אתמקד עוד מעט.

סוף שבוע: סיכום אישי של כנס איפ"א

בימים רביעי וחמישי בשבוע שחלף, התקיים כנס איפ"א.
מרוב הכנס נהניתי. ואין בזה הפתעה.

הנחיתי סדנא שהלכה בעקבות הערה של אדווין נוויס על השינויים בעולם וגבולות היכולת שלנו, אנשי פיתוח ארגוני ובהם גשטלט, לעבוד עם ארגונים מורכבים שגבולותיהם מחררים ונזילים. למפגש הזה באה גם ביתי, אילת, ואין כמו מפגש כזה להוסיף לי עוד התרגשות ואיכפתיות. באותו בוקר – הנחיתי שולחן עגול שקראתי לו "שיכון ותיקים", שהיה מפגש מוצלח של יועצים ארגוניים ותיקים (המשך יבוא…). בנוסף הארתי והערתי בסדנא שהעבירו מאיה שוצמן ועדי רבי. לבסוף – השתתפתי בשולחן עגול של שולה בן ארי בנושא מרחב הפגיעות ההדדי.

אפשר להבין שרוב הכנס הייתי במקומות שבהם היה לי מקום ומה להגיד – ומזה נהניתי מאד.

אבל היו בכנס גם אנשים שלא נהנו ואף הגיעו להגיד לי. מצאתי שיש כמה סיבות להיעדר הנאה, בכל כנס שהוא:

1. ככל שעושים פחות נהנים פחות, ולהיפך – ככל שעושים יותר נהנים יותר. זה נכון היום והיה נכון גם אתמול.
2. היו צעירים וותיקים ולכל אחת מהקבוצות האלה – היו צרכים וציפיות אחרים.
3. העולם הפוסטמודרני: גם אנשים שאין להם ידע נרחב – מקבלים במה. וככל שזה דמוקרטי ושויוני ויפה בעיני, הרי שלא כל ממזר הוא באמת מלך. ויש אנשים שהם רק נסיכים, גם אם הפוסטמודרניזם – מגדל אותם כנסיכים מגיל כלום. הנזילות הזאת שעליה דיבר אורי לנדאו (בצטטו את זיגמונד באומן) – יוצרת עולם ללא גבולות ומעמידה בפני וועדת הכנס – עבודה קשה של מיון, עד כדי קושי לבצע את המשימה בכלל.
4. השיווק השתלט עלינו. השמות יפים, לפעמים יותר מידי, והתכנים זניחים. לפעמים ניסוח מדהים ביופיו, משמש כיסוי להיעדר תוכן, לרשימת סיסמאות. מנגד עומדים אנשים שנעתרים לסיסמאות הללו, מתפתים, ובסופו של דבר מגלים שקנו משהו שנשמע טוב בתאוריה, אבל הרבה פחות במעשה.
5. העובדה שהכנס התנהל באוניברסיטת ת"א – ממש נראה לי ולא הפריע. להיפך. אני אוהבת את האווירה. אבל, לחלק מהאנשים יש ציפייה שכנס יתן להם גם ארוחה מהודרת, כסאות נאים, סביבה של כנסים וכדי פרחים, ולא של סטודנטים צעירים.

אני כאמור נהניתי. הצטערתי לשמוע שהיו כאלה שלא נהנו, ואף תמכתי בסיבות שלא נהנו בגללן. נתתי לגיטימציה להתנגדות שלהם.

האם הם ילמדו להיות פעילים בפעם הקודמת? לא חושבת. העולם מתחלק לאלה שלוקחים יוזמות ויוצרים אותו ולאלה שמתבוננים מהכסא.

ברור שיש מאחורי דברי המלצה ואג'נדה.

בוקר נעים של שבת עם הבלוגים של אדיג'ס ואהרוני

שניהם הצחיקו אותי. הכתיבה שלהם אישית מאד.
פעם לא כתבו ככה. אני כתבתי וזה נראה היה אישי מידי…
העולם השתנה.
שניהם כותבים על החיים שלנו, שניהם כותבים על המשפחה שלהם, שניהם כותבים על מפגשים בינדוריים. הנה מה שכתבתו. שפטו בעצמכם:
http://www.haharoni.wordpress.com

http://www.ichakadizes.com/blog

שתהיה גם לכם שבת מצחיקה, ושתמיד תמשיכו ללמוד, אחרת תהיו זקנים מוקדם מידי, כמו שאדיג'ס יספר.

אורנג' – מוכרים נפלא, ורגע אחרי החתימה – משאירים אותי די לבד

בכל אשמה חברתי תמי, שרצתה שאצטרף לווטסאפ. הוא לא היה חסר לי במיוחד לפני כן, ואני לא מרגישה שאני צריכה אותו עכשיו. אבל, ידעתי גם שצריך להשתדרג מתישהו ואם לא עכשיו אימתי.

וכך, ממש כשהשנה איימה להסתלק, פגשתי את סיוון מסניף נתניה והסכמתי להצעותיה : גם קניתי טלפון נייד מדגם נוט 3, וגם הסכמתי לוותר על שרותי נטויז'ן ובזק ולעבור אליהם. ידעתי שאני לא בשביל חתונות, אבל החלטתי להתחתן עם אורנג', לגמרי. אז התחתנו. חתמתי על טפסים. קיבלתי לידי את המכשיר. קניתי לו מלבושים אדומים ואף רכשתי דיבורית לרכב, אחרי שהמוכרת הבטיחה לי שבטוח שלרכב אני חייבת דיבורית, כיוון שמה שיש לי ברכב לא מתאים.

אז קניתי דיבורית בעוד שלוש מאות שקל.

וכאן מתפצל הסיפור:

הפיצול הראשון:
למחרת הגיע טכנאי. הוא החליף ראוטר, עשה מה שעשה ויצא לדרכו. וראה זה פלא, המחשב גילה התנגדות והתנתק בכל כחצי שעה. חייגתי יומיים אחר כך, משחשבתי שחבלי הלידה עברו, ב-3.1.14, וביקשתי שטכנאי יגיע. אתם באתם? לא. גם הוא לא. מה שכן – ניהלתי איתו שיחות מקסימות ואוטומטיות שניתנו לו כנראה בסדנאות שרות טובות – ותו לא. בכל אופן הוא שמח מאד לשרת אותי והבטיח לבוא. חיכינו לו בבית והוא לא בא. וכך עברו הימים.

הפיצול השני:
ניסנו להרכיב את הדיבורית ברכב. כיוון שאני לא מעשנת – נדבק לו המצת למכונה והם היו לבשר אחד: אי אפשר היה להוציא מהרכב את המצת. התייאשנו. ובן זוגי היקר, אמר לי: תגשי למוסך. עברו עוד יומיים שלושה ופניתי למוסך. במוסך אמרו לי להפתעתי, רגע אחרי ששחררו את המצת מאחיזת המסגרת שלו, למה לך בכלל דיבורית?
התבוננתי בהם ואמרתי – שאין ברירה, הדגם חדש, ויש צורך בדיבורית תואמת. גיחך המוסכניק ואמר: אני שולח לך את אחד הבחורים, הוא יסדר לך. ואכן סידר. בתוך עשר דקות פעל הבלוטוס גם לטובת המכשיר החדש שזה עתה נקנה.

חזרתי לסניף אורנג' ואמרתי: תראו, לא צריך את הדיבורית. באותו היום כבר עברו 18 יום מהיום שקניתי את הדיבורית והם אמרו שאחרתי בארבעה ימים – אי אפשר להחליף. כתבתי מכתב כועס. חזרתי ומסרתי להם מכתב והם בקושי רצו לקחת, אבל חזרו בהם, לקחו את המכתב וחזרו ואמרו שאי אפשר. החוק מחייב רק 14 יום. ומה עם הטכנאי שלא בא? גם אותו החוק מחייב, לא? אמרו – הטכנאי במחלקה אחרת.

ניסיון לאחד פיצולים:
הייתי מעוצבנת. חזרתי וצלצלתי והובטח לי שעם הדיבורית אין להם מה לעשות, אבל יטפלו בעניין הטכנאי.
לא אלאה אתכם. היום, 20 יום אחרי הטכנאי הראשון ושבעה ימים אחרי שהטכנאי השני לא בא, הגיע הטכנאי השלישי, החליף את הראוטר ואמר שעכשיו יהיה בסדר. שאם המחשב יפול שוב והנורית (של ה-DSL ) לא תהיה יציבה או דלוקה – צריך לפנות לבזק.

אתם בוודאי מבינים את סוף הסיפור:

כחצי שעה אחרי שהטכנאי יצא, נפל המחשב. הנורה דלקה יפה והפיצה אור כמו בחנוכה. חזרתי אל אורנג', והם רצו לחסוך לי זמן והבטיחו לחזור מיד כשיגיע תורי. משחזרו אמרו לי שהמחשב שלהם נפל והם לא יכולים לתת לי שרות עכשיו. בינתיים עברו שלוש וחצי שעות מאז התחלתי לחכות לטכנאי – ולאורנג' עוד לא עלה המחשב.

מה הייתם עושים במקומי?

ללא קשר – אני מחכה גם לטכנאי של פזגז. יש ריח של גז במרפסת השרות והוא אמור להגיע עד שעה ארבע. בעוד שמונה-עשרה דקות תהיה השעה ארבע. עכשיו אני מחכה לאורנג' ולפזגז. אם תרצו שאעשה בייביסיטר למישהו נוסף – רק תגידו…

אבל רגע… הטכנאי של פזגז הודיע שהוא בדרך אלי ולכן לא אוכל לקבל אף הצעה נוספת לבייביסיטינג.

המשך – אולי יבוא.

הצגה בקאמרי – אי נוחות

אתמול ביקרנו בהצגה "סיראנו דה בארז'רק", הצגה מצוינת – אין ספק.

ישבנו ביציע, לצערי, נאלצנו לצאת בהפסקה מחמת קושי למתוח רגליים ולהרגיש בנח. אני מניחה שהמקומות מיועדים לאנשים צעירים, רזים, ובעלי ברכיים ורגליים גמישות. אנחנו בשנות השישים-שבעים, וחשנו את הכסא שמולנו מטריד את ברכנו שלא לדבר על כתפי שכנינו. בנימה הומוריסטית: נותר רק להיצמד זו לזה.

בהפסקה, אחרי שידורים חוזרים מהברך הימנית שלי – נאלצנו לוותר.

עלי לציין שכמעט אותו הדבר קרה ב"אימא קוראז'", סבלנו גם שם, אם כי הצלחנו לחכות לסוף, אבל עם מחיאת הכף הראשונה – עזבנו.

כך כתבנו לשרות לקוחות, היום ואף הוספנו את הסיפא:

לצערי – לא נוכל לראות את ההצגות הבאות שלכם.

Robben Island

ממש בימים אלה, עם מותו של נלסון מנדלה, אני חוזרת לביקור שערכתי ברובן-אילנד, במוזיאון, כשלימדתי גשטלט בקייפטאון (http://www.robben-island.org.za/)

אני זוכרת את קניית הכרטיס, את הכניסה אל הספינה הקטנה המובילה אותי אל הכלא, את הגלים מסביב מתיזים בחוצפה על פני, את הפינגווינים קטני הקומה שנמצאים בכל מקום ואת הסיור שערכתי במקום, נזהרת שלא לדרוך על ביצי עופות דוגרים.

זכורים לי במיוחד :
1. החדר הקטן, התא, שבו שהה נלסון מנדלה 18 שנים מתוך ה-27 שנות הכליאה שלו. פשוט כל כך. שום דבר וכלום בערך, שצריך היה להספיק לו יום אחרי יום, שנה אחרי שנה. והוא לא נכנע.
2. הסביבה הטבעית הקשה שבה עבדו האסירים, אדמת גיר בוהקת, שהורסת את העיניים, והם חוזרים ועושים עבודה סיזיפית.
3. את המדריך שפניו מחוטטות, שליווה אותנו ודיבר מתוך ידיעה אישית שכן היה אחד האסירים שם.
4. את המדריך האחר, כמעט נער, שדיבר על השואה (ועשה השוואה – לא מקובלת, אבל זה לא ממש חשוב כרגע).

כשיצאתי משם, ידעתי שהביקור היה אחד האירועים החשובים ביותר בחיי, ושהוא חובה לכל מי שמגיע לדרום אפריקה. ניתן היה לעמוד מקרוב על המחיר שמשלמים אנשים שהשויון חשוב להם, והם מוכנים להיאבק עד כלות.

את מנדלה פגשתי רק דרך קריאה והתבוננות בטלויזיה ובסרטים, אבל שם, עמדתי הכי קרוב אליו, ויכולתי להרגיש מעט ממה שחווה.

השויון הוא אתגר בארץ, כאן, וגם בתוכי. אני עצמי מוצאת שאני גולשת מידי פעם למחשבות מפלות ומחזירה את עצמי בתשובה.

נלסון מנדלה הוא אחד מגדולי הדור שלי. אני כל כך שמחה שהייתי שם, במה שהיה תאו וביתו. אני שמחה שראיתי בהצלחתו. את שלו הוא עשה – ושינה את ההיסטוריה.

הזוג המלכותי

בכל פעם מתפרסמת כתבה שמספרת על הזוג המלכותי שלנו, שבהיעדר נביא, הסמיך עצמו להיות מלך-מלכה, שניתן להגיד עליהם בוודאות, שהם נעדרי אמפטיה, ואין באמתחתם דוגמא אישית.

איך שהוא אני שבעה מעלילותיהם, מהחלק הלא רגיש שהם מפגינים. אני לא מוצאת הסבר טוב ומניח את הדעת לבחירה המחודשת בכל מערכת בחירות ומקווה מאד שזאת תהיה הפעם האחרונה שהזוג על כס השלטון.

בינתיים המסקנה שלי היא שפסו מנהיגים בישראל, ואיש הישר בעיניו יעשה.

להלן מה שקיבלתי במייל היום:

http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=394281

השלב הבא

אני מתעמלת ושוחה בדיור מוגן , אני מתנדבת בדיור מוגן אחר (משען, אפקה). וכך אני פוגשת שם קשישים מנוסים ומאד אוהבי ותאווי חיים, רובם מעל שמונים.

הם המורים הכי טובים שלי לשלב הבא.

היום תפסו את המבט שלי שניים:

האחד מהם, חולה פרקינסון. הולך בדרך כלל עם הליכון. גם היום היה בבריכה עם ההליכון שלו, ולראשונה נוסף גם מטפל מהמזרח הרחוק. התבוננתי בו והוא לא החזיר מבט. אף פעם לא דיברנו גם קודם.  

 

אני מוצאת שאני מדברת עם הנשים, שם בעיקר.

השניה שראיתי, הייתה המורה שלי ליוגה, שעברה ניתוח והגיעה בקלנוע עד לשפת הבריכה. המצילה באה לעזור לה אבל היא ממש הסתדרה לבד.

 

השלב הבא שלי כבר משתקף במראה האנושית שלפני, ללא מילים, ואני שואלת את עצמי, איך אני, כל כך מלאת גאווה, האם אוכל ליהנות או לפחות לקבל את השלב הבא.

לא יודעת. אין לי תשובה.