Archive for the ‘המסע לאמריקה’ Category

הסרט "לא" ומשק כנפי הפרפר

מאי 16, 2013

לא הייתי באמריקה הדרומית, וזכיתי למן מסע בזמן, באמצעות הקולנוע.

הסרט המדהים הזה, שבמרכזו גם אידיולוגיה (לסיים שנים רבות של דיכוי ואלימות ולהביס את פינושה), וגם אהבה (של אב לבנו, בעיקר), מומלץ לכל מי שמתעניין בשינוי במערכות גדולות.
ההבנה הנפלאה של מהו הצורך האמיתי של האנשים (לשמוח, לצחוק), צורך בסיסי ביותר, וגם מפרסם בטוח בעצמו – הובילו את השינוי הדרמטי אצל אנשים רבים שכבר התרגלו למצב וראו בו הרע במיעוטו.

חובה לראות את הסרט, אבל בהחלט לא מספיק, צריך לחזור לאירועים שקדמו ואפילו לביקור האפיפיור, שהיה זרז לאירועים ושכנע את פינושה לוותר על כסאו (בסרט רואים רק את תמונת האפיפיור, ואין פרוט של עזרתו לתהליך, אפילו להיפך).

ולחשוב, שגם ישראל הייתה מעורבת (לא מוזכרת בסרט), לשמירת המצב הגרוע שהיה – עצוב, עצוב מאד.

בקיצור: לכו לראות את "לא", ותגלו את הצד הנפלא והחיובי בהתנגדות.

זוטות, ממפגשי עבודה בינלאומיים

מאי 2, 2013

איך אני מתקשטת?
אני יושבת בסקוטלנד, עם שלושה עמיתים, אנחנו בונים שאלון. לפתע פונה אלי עמיתי ההולנדי ושואל: למה יש עליך כל כך הרבה תכשיטים מזהב? אני שמה לב שעמיתי המקסיקאי – מגיב בחדות: יותר מידי?! מה יותר מידי?! ואילו עמיתי הגרמני – שותק.

אני בודקת: יש לי טבעת, יש לי שרשרת, ויש לי עגילים קטנים.

לא זוכרת מה אמרתי, ואיך התגלגלה השיחה. חשבתי שאני צנועה מאד בענייני תכשיטים, היה גם ברור שאין דעה אחידה בצוות שלנו לגבי תכשיטי.

למדתי מזה. תמיד העדפתי לבוא ללא תכשיטים ככל האפשר, במיוחד בארצות צפון אירופאיות.

ועוד משהו: בשנים האחרונות קרה עוד משהו, יכולתי להתלבש קצת פחות פורמאלי, הפסקתי לקנות חליפות.

במספנה הסקוטית:
מתקשה להגיע למקום, עוצרת לשאול. לא מבינה את התשובה. אני לא מבינה מילה. מי שתצטרך לעבוד היא חברתי האמריקאית. אני הופכת לצופה.

אני גם לא נוהגת לשם. אני בטוחה שאעשה תאונה…

האם יש מילים אסורות?
במינכן עבדנו במרכז קהילתי כנסייתי שמטפל באנשים שהשתחררו מבתי חולים לחולי נפש, כעין מקבילה של "אנוש" בארץ. יש מתחים בצוות. יש בעיות של מנהיגות. אנחנו מדברים באנגלית. חלק מהמשתתפים מדברים רק בגרמנית. אני מבינה גם אותם בגלל האידיש (אימא שלי… תבורך…) ושואלת: איך אומרים מנהיג (leader) בגרמנית? הם עונים באי נוחות: פיהרר. המילה מעוררת אצלי אי-נוחות. הם לא משתמשים במילה. האם יש לזה הסבר?

ועוד משהו: לא רציתי לעבוד כלל בגרמניה. בסוף הסכמתי להגיע למינכן, וביקרתי בדכאו – כדי להרגיש שעשיתי עוד משהו רלוונטי ליהדות שלי. בלילה הראשון לשהותי שם היה לי קשה לישון. כשיצאתי לטייל, פגשתי אישה שאמרה לי בוקר טוב. השבתי בקלות. אידיש היא אחות של הגרמנית. הרבה מילים – דומות. גם המילה פירהר.

בדיחה:
האיש שבא מגאנה מספר בדיחה, משהו על איש משתין במקום אחד אם הוא רוצה שידעו… אף אחד לא צוחק. אנחנו לא מבינים מה הוא אומר. מבקשים לחזור ממנו על הבדיחה. הוא חוזר ועדיין אף אחד מאיתנו לא מבין. העולם שלנו אחר מאד.

האם יש לך עבודה להציע לי?
לשאלתי, אומרת לי חברתי להנחיית הקבוצה בקייפטאון, שאני יכולה להגיד לאפריקאים שהולכים אל היקב, בוקר טוב. אני אומרת בבוקר המחרת לאנשים שנראים כאילו יצאו מהספר "אוהל הדוד תום", בוקר טוב. כתוצאה, הם כמעט מתנפלים עלי בשאלה: גברת, יש לך עבודה בשבילי?
טיול הבוקר שלי מסתיים מהר. הגדרות מסביב גבוהים ואני חוזרת אל מלון הספא בו נעשית העבודה של הקבוצה שלנו. בדרך אני חולפת על פני השלטים שאומרים שחדירה מעבר לגדר תתקל באש כתגובה. אפשר לומר שפחות או יותר ברחתי… חזרתי לעולם לבן ומגודר היטב.

האם יש לי אויבים? מי הם?
האויב הרשמי של המדינה שלי הוא לא אויב שלי בחו"ל, להיפך, למרות שהוא מארץ אויב והקשר איתו אסור עלי (בתקופה שנאסר על ישראלים קשר עם פלסטינאים) – נאמר לי מראש, שבארגון שאני עובדת בו – הוא קודם כל עמית. השייכות הארגונית חשובה מהשייכות הלאומית.

ועוד מקרה: אני מנחה קבוצה בתורכיה. אחת המשתתפות היא לבנונית, אם כי כרגע היא חיה בבלגיה ונשואה לצרפתי. אני שואלת את עצמי: איך יהיה לנו? מה היא יותר: לבנונית או בלגית?

***

אני אמורה לפגוש אנשים ממלזיה. אין לישראלים כניסה לשם. הפגישה המתוכננת שלי איתם היא בסינגפור. פתרון?

אני – שלפנית? אני?!
עוד אין לי גינונים מתאימים. בארץ, מקובל להיכנס זה לדברי זה. אני מפסיקה פעמיים בקריאות ביניים אנשים במהלך דיון. ההתנהגות שלי מעוררת תרעומת אצל אחדים מהמשתתפים. מישהו אומר בתגובה, שלא מפריע לו להיות בחברת שלפנים ומחקה תנועה של איש המערב הפרוע שולף אקדח.

אני לומדת לנשום עמוק אחרי שמישהו דיבר.

לעיתים אני שואלת: סיימת? ורק אז מדברת. אני שמה לב שהתרגול הזה לא פשוט לי. בסופו של דבר לומדת לחכות.

בבלגיה:
אנחנו יושבים סביב שולחן האוכל הענק, באולם האבירים. מלצר עובר וקושר לנו סרווייטים לבנים סביב הצוואר. אני מתבוננת מסביב לנדמה לי שאני בגן ילדים. אימי עולה בזיכרוני. היא, שהייתה עולה חדשה מצרפת, דרשה מאיתנו לקשור מפיות כאלה. אני בטוחה שהיא מחייכת מלמעלה לזה שאני לא מתנגדת לה.

עמיתי ואני ממשיכים במסע הקולינרי שלנו. עכשיו אנחנו במסעדה על חוף הים הצפוני. מנה ראשונה: שבלולים וסיכות. כולנו צוחקים, כולל האמריקאים שבחבורה. רק מעטים אוכלים.

ואפרופו מסעות קולינריים: שנאתי כל רגע בקייפ-קוד. אין כמעט סלטים. הכל מלא פחמימות. אני לא יודעת איך אשרוד כאן שבוע. הפתרון נמצא בסופרמרקט סמוך. אני קונה קצת ירקות ופרות לחדר שלי.

יותר מידי יהודי וישראלי, בתורכיה:
אני עובדת עם שני עמיתים: ישראלי ויהודיה אמריקאית. עמיתי הישראלי גאה במי שהוא. מסתבר בהמשך שהיינו יותר מידי יהודים. לא נעבוד איתם יותר. חבל.

בכנס מקצועי ביוון:
המשתתפת מאנגליה אומרת שהיא השתדלה לא להגיב, כיוון שחששה שהמשוב שלה ייתפס כאנטישמיות. אני המומה.

על יד המים:
אני מארחת עמית צרפתי. הוא מתפשט בים מבגדיו, ולובש בגד ים. אין לו צורך במלתחה ואני נבוכה.

בביקור גומלין אנחנו גם מטיילים ומגיעים לנהר הארדש. אני יושבת בצל העצים. שתי ילדות, אולי בנות שתים – עשרה, לובשות רק את החלק התחתון של בגד הים.

בפעם השלישית אנחנו נפגשים בדנמרק. קר מאד, אני עם מעיל. חוף הים מלא מתרחצים. העמית הדני אומר לי שזה ממש יום קיץ יפה.

כל אנשי הצבא, פשיסטיים:
זה מה שאומר לי קולגה מנורבגיה, שיודע שאני גמלאית של צה"ל. מה אני אמורה להבין מזה? אני תופסת את ההערה שלו כאמירה פוליטית וגם אנטי ישראלית. למחרת אני אומרת שיש כאן גזענות, בקבוצה שלנו. להפתעתי אני מקבלת חיזוק ממשתתף מקסיקאי.

בבית הדואר:
הפקידה מבינה שאני ישראלית. היא שואלת אותי אם ככה אנחנו מתלבשים, ומצביעה על בגדי המערביים. אחרי שהבנתי מה היא שואלת – אני עונה לה, שכן. ככה אנחנו מתלבשים. נראה שהיא לא מאמינה לי. אולי היא רק מופתעת.

המזרחיים לא מובנים:
בקבוצה שלנו, אף אחד מאנשי המזרח הרחוק – לא מובן. הסינגפורים נתפסים משונים מאד, וכך גם היפנים והסינים. לא ברור לי איך נעבוד איתם. ראשונה נפלטת מהצוות שלנו, הסינגפורית. היא אגב המירה את דתה והיא פרוטסטנטית. בשיחה שלי איתה הבנתי שהיא מאמינה שהיא יהודיה אמיתית. אני חושבת שהעולם משונה למדי.

המנהל הסקוטי:
הוא איש דת נוצרי, בנוסף לתפקידו הניהולי. הוא מספר לי שהוא מתארח בישראל וישמח לסעוד איתנו ביום שישי בערב, בביתי. אני מתכוננת. הוא ואשתו מגיעים. אני רואה שהוא מאוכזב. הוא ציפה לסעודת ליל שישי מסורתית, עם קידוש ונרות. אני מדליקה נרות. זה לא מספק אותו. כולנו מאוכזבים. לו רק הייתי מבינה מראש מה הוא מבקש!

חדר האוכל:
אנחנו מתארחים במלון הולנדי. ליד התבשילים שלטים שכתוב עליהם: חלאל. לא מבינה מה זה. בסוף אני רואה שיש קבוצה של מוסלמים. מבינה שהמילה מקבילה "כשר" שלנו. אין חזיר בתבשילים.

עמיתי ואני מתלוננים: ההולנדים אוכלים מעט. אנחנו מחסלים הכל, כולל הלחם. איך ההולנדים עושים את זה?

בהזדמנות אחרת, כאן, בארץ, כולם משבחים את הכמויות והסלטים.

שפה ומבטא:
שואלים אותי אם אני צרפתייה או גרמניה. המבטא שלי נראה להם מתאים ונחמד. אני לעומת זאת לא מבינה כלל את הניו-זילנדים. כשאני לא מבינה – אני אומרת את זה. אם אני בכל זאת צריכה לעבוד – אני עוברת לשפת גוף, מתייחסת אליה. לתורכים אני נותנת לדבר בתורכית, הם אוהבים לדבר בשפת האם שלהם, למרות שרובם דוברי אנגלית טובה יותר ממני. מנסה להבין מתוך שפת הגוף. ברוב המקרים אני מצליחה במשהו. גיליתי שאנשים אוהבים לדבר בשפתם. לא ממש מפתיע, נכון?

אומרים שהאמריקאים לא שרים…
אני בצוות שמעביר סדנא בין תרבותית. אנחנו מבקשים מהמשתתפים להביא שיר אחד לפחות, ששרו להם בילדותם. אומרים שהאמריקאים לא שרים. מסתבר שהם כן שרים, בתנאי שאחרים מתחילים לשיר. הפולניה התחילה, הרוסי המשיך ואחר כך נענו גם השאר. אחר כך אמרו שזו הייתה סדנא מצוינת.

משוב:
קודם כל מתחילים בחוזקות, ואחר כך ממשיכים באתגרים. בארצות הברית אין מילים שליליות. התאמצתי ולמדתי. נדמה לי שעכשיו זה מקובל גם בארץ, במיוחד לאחר שהפסיכולוגיה החיובית עשתה עליה.

איכילוב: פוגשת את עמך במיון עיניים

ספטמבר 25, 2012

אתמול. ערב של ערב יום כיפור.

בשבי ציון, בביתה של תמי, ליד המים, השיט איש אחד סירה קטנה, המים היו כחולים כהים ורק גלים ספורים התעוררו ובאו אל החוף.  אהבתי את עצי השיטה והעורבים שהקימו להם מזבלה משלהם, ואספו ניירות וכוסות פלסטיק במקורם.

הרגשתי כאילו נכנס גרגר של חול לעין, ממש שום דבר.

חזרתי ברכבת  שיצאה מעכו, אחרי שאפי, חברי לקבוצה הוריד שם אותי ואת טלי. כבר בתחנה, אמרו לנו שיש שריפה, ובסופו של דבר הודיעו שכן, הרכבת תצא לדרכה. נעצרנו ונסענו חליפות, אנשים במכשירי קשר מסרו מידע סותר. השריפה שבין עתלית לבנימינה עלתה ושקעה חליפות ובהתאם לכך נמשכה הנסיעה שלנו. אחרתי להגיע.

בערב הבנתי שטוב שאראה רופא. הערב, ערב יום כיפור כבר מנע ממני קבלת טיפול של רופא עיניים. פניתי לרופא המשפחה. הוא איבחן כניסה של גוף זר ושלח אותי לאיכילוב.

היעילות של המיון הייתה מפתיעה, וזמן קצר לאחר הגעתי, כבר היו הטפסים מלאים וחתומים ונשלחתי לקומה 11. וכאן כבר היה צוואר בקבוק. וכאן כבר ישבו עמך.

השטיח שהיה פעם הדור ואלגנטי, היה בסוף חייו, והתמלא בכתמים, אם כי ניתן היה לראות שצבעו המקורי היה כחול ופרחים אדומים לאורכו.

הכסאות היו מלאים ובני עמי שוחחו בקול רם. מחמת צנעת הפרט, לא אומר מה אמרו. מה שברור הוא שהם היו מעירי נתניה. הם שוחחו בקול רם מאד, מעלים את ההצגה שלהם ולא מצפים למחיאות כפיים מהקהל השבוי. הם עסקו בפוליטיקה עולמית וכן בפוליטיקה שכונתית, ללא מודעות לקיומם של אחרים . ולא היה שקט. בסולם של 0-10, הכאב שלי הלך וצמח ל-9. חיכיתי בכיליון עיניים לגזר דינו של איש המקצוע, הד"ר שחר, ששערו מטולטל, זמנו עמוס, ולהוציא את החלוק הלבן – הוא נראה כלא שייך לכאן, כאילו הגיעה מאליטה אחרת.

כני עמי פיצחו גרעינים. חלקם החזיקו אותם ביד הלא-אוכלת, חלקם הכניסו את הקליפות  לכוס. גיצי הקליפות היו על הרצפה. להתערב? לא להתערב?

לא התערבתי. אולי למישהו מהם יש סכין?

בקבוקי קולה ומים יצאו מתיק אחר, וכן גם רוגאלעך. בונבוניירה נפתחה והועברה מיד ליד.

והכל ברעש גדול.

כשהגעתי לד"ר שחר, כבה בבת אחת הרעש והושטתי את סנטרי ומצחי תוך התמסרות  מוחלטת למכשיר ככל שיכולתי. בחוץ המשיכו המפצחים לפצח ולדבר בקול רם, אבל אני כבר הייתי בשלי.

בדרך חזרה, נהג בן זוגי. האישונים המורחבים הפיצו מזרקות של אש לבנה ואדומה על הדרך והייתה לי חגיגה. הכאב עלה והגיע ל- 10.  לילה ארוך ולבן בחלקו – התחיל את חובותיו ומשימותיו.

העיקר שהיה שקט מאד ובני עמי כבר לא פיצחו גרעינים, ולא צעקו. המזרקות המשיכו לירוק אורות בצבעי אש לאורך המסלול.

 

גמר חתימה טובה לכולם, גם למפצחי הגרעינים בלובי של הקומה האחת עשרה. ואולי יום אחד יהיה שונה. הלוואי.

תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה.

העבודה הבינלאומית והגלגול החדש שלי, עם פרוש השנה החדשה

ספטמבר 23, 2012

כשהייתי בת 24, וסטודנטית, רציתי להיות אזרחית העולם, ולעבוד בכל מקום אפשרי.

למזלי זה קרה, בערך, אם כי בשלב הרבה יותר מאוחר בחיי.

המבוא היה כשהתחלתי לעבוד באינטל, ויצאתי לחו"ל במסגרת העבודה.

ההמשך היה כשלמדתי לפני 20 שנה בתוכנית הבינלאומית להכשרת יועצים ארגוניים לפי גישת הגשטלט.

ואחר כך היו השתלמויות רבות במקומות שונים: הולנד, ברלין, קליבלנד, קייפ קוד.

אחר כך התחילה תקופה של שיתופי פעולה עם חלק מהמורים ובעקבות זאת הצטרפתי לתוכניות שמכשירות אנשים לעסוק ביעוץ בקורסים שונים. לימדתי בהרכבים שונים:

יעוץ ארגוני, הנחיית קבוצות, אימון (coaching) – הכל לפי גישת הגשטלט.

ישבתי לא רחוק מהבוספורוס, ליד האוקיינוס האטלנטי, האוקיינוס ההודי, הים התיכון,  הים הצפוני, ואגמים שונים. עבדתי בארצות כגון: איטליה, אירלנד, בלגיה, גרמניה, סקוטלנד, הולנד,  דרום אפריקה,  הונגריה, תורכיה, ועוד.

והחודש – סיימתי את הפרויקט האחרון שבו עבדתי. קיבלתי במתנה עדי מפואר שנראה שאצטרך להחליף אותו, לשנות אותו או למסור לאחת מבנותי.

 

לראשונה מזה יותר מעשרים שנה – אני לא עובדת בעולם. ואני נהנית מזה.

 

עכשיו אני שוב, אזרחית ישראלית, מקומית, שרכשה ניסיון בחברות שונות ובמקומות שונים. אני שוב אחת  שלא עושה את הקילומטראג' של שדות התעופה, ולא פותחת את התיק ומוציאה את המחשב בבדיקה הבטחונית.

 

לא ויתרתי עד הסוף, ובמרץ אסע לכנס ביוון.

 

אבל לראשונה אחרי ימים רבים של גשטלט בחו"ל – אני מרגישה לגמרי כאן. ישראלית. מהגרת לשעבר. אזרחית העולם בסוג של פנסיה. וזה טוב. וזה בזמן.

 

מאחלת לעצמי שנה טובה עם התממש הגלגול החדש שלי בתחילת השנה היהודית

פריץ ולורה פרלס – חלוקת עבודה

יולי 6, 2011

אתמול הייתי עסוקה בקריאת ראיון עם לורה פרלס. היא, שלמדה פסיכולוגית גשטלט, ואחר כך פסיכואנליזה, סיפרה על עצמה, על בעלה, על הקריירה המשותפת, על ההגירה, על הכתיבה. כל כך הרבה אפשר ללמוד לא רק על חייה, אלא גם על האנשים שפגשה בדרכה, על ההיסטוריה של גישת הגשטלט, על מאוייהם ויצריהם של אנשים.

כמה נקודות שבלטו לי במהלך הקריאה:

1. היא ויתרה לאורך כל הדרך על מקומה. הסיבה הייתה שהיא הייתה אישה פרטית מאד, העדיפה תמיד את המפגש עם היחיד, לא אהבה את הבמה, לא אהבה עבודה בקבוצות. זו האחרונה הביכה אותה  במיוחד.

2. פריץ פרלס לקח את המקום הזה בטבעיות. אמנם, פה ושם גם נתן לה קרדיט, אבל משהוא נלקח לא לחם על ההחזרה.

3. לפני שקראו לגישתם – תרפיית הגשטלט (היא בחרה את השם), חשבו על תרפיה אקזיסטנציאליסטית, אבל הזיהוי של האקזיסטנציאליזם עם סארטר – גרם להימנעותם. חשוב לי לקרוא את זה כיוון שזה מסביר שלא פחות מגשטלט, הייתה שם גם הרבה פסיכולוגיה אקזיסטנציאליסטית.

4. שניהם לא היו טובים באנגלית, ונזקקו לעזרת אחרים כדי לערוך את הכתובים ואף יותר מזה. המבטא של פריץ היה טוב משלה, האנגלית שלה הייתה טובה משלו. הוא ידע הרבה פחות פסיכולוגית גשטלט, היא ידעה יותר.

5. בכל הפעמים, היה הוא ראש החץ במציאת עבודה, היא קיבלה פצינטים שהוא כבר לא יכול היה לקבל בגלל עומס. בהמשך הגיעו אליה אנשים שהתענינו בעבודה עם גוף, וזה לא היה דרך פריץ.

6. ההגירה הייתה קשה לשניהם. אירופה הייתה אהובה על שניהם. ברלין הייתה מרכז תרבות גדול, והיו שם באו-האוז, ברכט, סופרים, אומנים גדולים. היתה להם אהבה גדולה למקום. ארה"ב שנוסתה בהתחלה כמקום מקלט, נתפסה בעיני פריץ מקום גס ופשוט. בסופו של דבר, הם עשו מאמצים גדולים להשתלב שם. ארה"ב החזירה להם, בסופו של דבר, באהבה.

7. לה כבר היה אח בארה"ב, הוא עזר לה להגיע. אבל גם קארן הורניי למשל, כבר הייתה שם ועזרה. שניהם למדו במרץ אנגלית ולא נתנו לשפה לעצור אותם.

8. הספרים שפריץ רשום עליהם כמחברם, עזרו להם מאד להפיץ את הגישה. היא עצמה הייתה יד ימינו, מאחורי הקלעים. את תשומת הלב – היא השאירה לו. המכון הראשון בעולם, נפתח בניו יורק, לאחר פרסום ספריו. לא קודם.

9. נושא העבודה עם הגוף – היה שלה באופן בולט. היה לה רקע של ריקוד מגיל שמונה. היא לא ראתה בנסיונות לחבר את גישת פלדנקרייז – תועלת. כל סוג של עבודה עם גוף, כל סוג של מודעות, היה טוב ומספק, לדעתה.

10. אנשי פסיכולוגית הגשטלט, לא אהבו את העובדה שפריץ ולורה בחרו במילה "גשטלט" כתאור התרפיה שלהם, וניתקו קשר. ייתכן שהיום היו אפילו תובעים אותם. אבל זה היה מזמן… גם הפסיכואנליטיקאים הקלאסיים לא אהבו את שפריץ הביא, וגם הם ניתקו מגע והוציאו אותו מרשימותיהם.

11. היא אהבה מאד את הנושא של האכילה והגמילה של תינוקות. התוודעה לכך אחרי שילדה. הדברים שכתבה אז שימשו את פריץ בהמשך. אהבתי מאד את העובדה שהיא השתמשה גם במה שלמדה בבית, בגידול הילדים, כדי להעשיר את העולם המקצועי שלה. היא לא הייתה הראשונה שעשתה זאת. גם פרויד עשה בדיוק את אותו הדבר, וגם אחרים. הילדים שלנו הם תמיד מקור לצמיחה אישית. שלנו.

אהבתי לקרוא. יכולתי להמשיך עוד ועוד, הסיפורים הנוספים שינו את ההבנה שלי. כמו שקורה תמיד כשיש מידע נוסף.

המוקד בפוסט: ההתארגנות של שני אנשי מקצוע, העוסקים באותו תחום, החיים שלהם יחד והתרומות הייחודיות. אני חושבת שהעולם של הגשטלט הפסיד מפני שדבריה של לורה – לא נשמעו ברמה. היום אמשיך לקרוא… נראה מה אלמד היום.

הרבה נכתב על חייהם המשותפים. בדבריה של לורה, אני מוצאת אהבה, חמלה וגם חרטה. אהבתי.

 

מן הקצה אל הקצה – אותו הגעגוע

יוני 9, 2011

שבועות של שמחה.

קיבוץ שהופרט, יכול להזכיר את ערכי היסוד של הקהילה עליו נבנה. יכול אפילו להתגעגע אל מה שהיה פעם. וכך בקיבוץ רמת השופט, אליו הגעתי ערב החג, לבקר בני משפחה ובעיקר את אחי, פגשתי אנשים יפים בלבן. כל אחד מהם הביא  את ביכורי מטבחו המשובחים, אל השולחנות שהוצאו אל מחוץ לחדר האוכל.

דרוזים הכינו תוספת של פיתות דקיקות על תנור ומרחו בלבנה ושוקולד, לבקשת החברים, אבל אני הסתפקתי בשולחן הכל-טוב של החברים, ובמחצלת שעל הדשא. הילדים נעלמו אל המגלשות, ולא ראיתי אותם. ישבנו אחי ואני וחשתי געגוע לימים אחרים, בהם קל יותר היה להיפגש.

 

למחרת ראינו את הערת שוליים, וחשתי שוב את אותו הגעגוע לעולם שאבד, עולם של אנשים שיודעים את האותיות הקטנות, ומבינים את ההווה דווקא מתוך הפילולוגיה של העבר.

נהניתי עוד יותר כיוון שהערת שוליים נבחר ע"י חבורה של אנשים, שלא מכירה את האותיות הללו, אבל התסריט דיבר אליהם. ואולי גם רוחה של קדושה.

געגוע חזק מצאתי אצל הבן המחפש את אביו, אוהב אותו, רוצה בטובתו. אבל האב, עסוק בתוך עצמו, מבין לבסוף את מה שקרה מתוך הבלשנות המיוחדת שלו, אבל לא מוותר: הוא רוצה את פרס ישראל לעצמו. והדרך, הדרך לא מענינת אותו. הכבוד מנצח את האמת.

נהניתי מהחג ומהגעגוע.

אדווין נויס, בין מייסדי מכון הגשטלט של קליבלנד, ועוד – נפטר

מאי 21, 2011

אדווין, יהודי גבה קומה, אוהב חיים, מקפיד בלבושו, אוהב אוכל טוב, אוהב לאהוב – חכם, ככה היכרתי אותו. פגשתי את האיש החם הזה, לראשונה, ב-1994. הייתי במחזור הראשון של התוכנית הבינלאומית שהקים (IOSD) , להכשרת יועצים ארגוניים. הוא שמח לקראתי, גילה לי שבתוכנית יש יהודים נוספים וגם הוא עצמו יהודי. הייתי ישראלית יחידה והוא דאג לי באופן אבהי ממש. מכאן התחילה חברות של שנים. הוא השפיע על חיי המקצועיים וגם על חיי הלא מקצועיים. בשלב מסויים צרף אותי לסגל ההוראה של התוכנית, וכך המשכתי גם ללמד וגם ללמוד. 

קראתי את ספריו בשקיקה, למדתי אותם, הוא היה מורה שלי ואחר כך מנהל, ועמית. הייתי לקולגה שלו. אפשר לומר שהיה בו משהו מדמות האב עבורי. הוא היה מורי ורבי. אין סטודנט אחד שלימדתי, שלא שמע עליו. גם נועצים שלי, במיוחד כאלה שהם יועצים ארגוניים – שמעו עליו.

חבילת ספרים גדולה, שכתב, חולקה על ידי ליועצים שונים כאן בארץ. הכתיבה שלו הייתה פרקטית ונהדרת והוא יכול היה לחבר, בשיחה, את ההשתלשלות של התאוריה מאז ימי פריץ פרלס ועד היום.

הוא חי בתקופה בארה"ב, והיה חלק מתנועת המחאה של שנות השישים, שהשאירה חותם על התרבות ואומנות, היה אחד מאלה שהאמין באהבה יותר מאשר במלחמה. אני בטוחה שהיה בין המתנגדים למלחמת ויאטנם, והייתה לו ראיית עולם ליברלית-שמאלית.

כמה דברים שאני יודעת על חייו:

א. אדווין נולד בארה"ב, ב-1926, למהגרים ממזרח אירופה, שרצו מאד שיקלט ויטמע בחברה האמריקאית. שמו יכול לשמש כסמל לשאיפתם זו – אין בו שום סממן לא-אמריקאי.

ב. אדווין למד מקורט לוין, פריץ פרלס ואחרים, ויחד עם קבוצה של חברים ייסד ב- 1954, את מכון הגשטלט בקליבלנד, והיה הנשיא של המוסד 7 שנים החל ב-1960 (http://www.gestaltcleveland.org/).

ג. הוא נישא לסוניה מרץ, ויחד הקימו משפחה. הוא נהג לומר עליה, שבניגוד לאימו שהייתה אישה שתלטנית, סוניה נתנה לו חופש רב (שנות השישים…).

ד. הוא עבד כפסיכולוג וכיועץ ארגוני ולימד מנהלים ב-MIT, ב- SLOAN SCHOOL.

ה. הקים תוכניות לימוד שונות, וייסד כשהיה בן למעלה משבעים, את הוצאת הספרים ואת המרכז הבינלאומי של הגשטלט בקייפ קוד (http://www.gisc.org/). הייתי שם לפני שהבניין התרומם, אבל התוכניות כבר התקיימו שם. התארחתי הרבה בביתו, שבין עצי האורן, ליד חופי האוקיינוס. אכלתי שם אוכל מקומי, והתארחתי בבית פתוח ומבשל.

ו. ב-2010, קיבל פרס מפעל חיים מה- OD NETWORK.

ז. כתב ספרים חשובים, ביניהם  Organizational Consulting. ספר מומלץ ביותר.

בין המשפטים הידועים שלו, אלה שאני משתמשת בהם לעיתים קרובות, אפשר למצוא שניים בולטים:

1. Trust the Process – את המשפט הזה שמעתי כשהיה מפגש קשה עם לקוח, ולמדתי לעשות בו שימוש.

2. Isn't it Ineresting? – משפט שהיה מזכיר לי שיש מציאויות מרובות.

אדווין ביקר בארץ פעמים רבות, השתתף בכנס של איפ"א ובאירועים אחרים. חלק מהמפגשים הבינלאומיים שיזם, התקיימו בירושלים, בנוה אילן. הוא הילל את הארוח שם ואהב את הירקות הרבים שהוגשו. תמיד היה מזכיר לסטודנטים מכל העולם את המשפט "בשנה הבאה בירושלים הבנויה". לב חם ואוהב.

דווקא בשנים האחרונות התרחקנו. ואני מצרה על כך. מצד שני אני מבינה שככה בדרך כלל מתנהלים החיים.

הוא נפטר ב-20.5.11, יום הולדתו ה-85, בביתו, בנוכחות אשתו, שתי בנותיו, נכדיו.

אני בטוחה שאחזור לעסוק בו, גם כאן.

דייויד סמית קורא ממיטת חוליו: להתפלל ולאהוב

פברואר 4, 2011

הכרתי את דייויד, לפני שנים.

הוא היה אחד מהתלמידים בקורס הבינלאומי ליעוץ ארגוני, לפי גישת הגשטלט (שבו לימדתי). דייויד בא ללמוד והיה משהו מיוחד באופן שבו התנהל עם אנשים. הייתה בו צניעות, נאיביות מסוימת, טוב לב. הוא עבד במקומות שונים בעולם. קזחסטן הייתה אז רחוקה מאד בעיני. כמדומני שעבד שם. הוא הסתובב לו בעולם כמי שמגיע למקומות רחוקים ביותר כאילו היו סמוכים לביתו. היה בו משהו גלובלי. ונדמה לי שהמשהו הזה בולט גם בדבריו שאני מרשה לעצמי להביא כאן.

למדתי אז שיש לו ראייה בינתרבותית מיוחדת, שהוא נשוי לאישה אפרו-אמריקאית, באושר, שיש להם ילדים משותפים. הוא דיבר עליהם באהבה גדולה מאד.

עברו שנים. שמעתי ממנו פעם אחת, כשחיפש משהו וחזר אלי, כבר לא זוכרת מה. והוא נעלם מחיי.

והנה, כמנהג האמריקאים הגיע אלי, למורים האחרים ולחברים, מייל שמודיע על מצבו הבריאותי. אתמול קיבלתי מכתב שני. לא יכולתי שלא לראות את פניו האינטליגנטיים, החמים, וכתבתי לו על כך. ביקשתי את רשותו לתרגם את מילותיו לעברית, כי חשבתי שהאופן שבו הוא כותב נוגע כל כך ויכול לעזור גם לאחרים.

והוא כתב לי כך:

Hello, Eti, I would be honored to have you translate whatever you would like into Hebrew. Yours is a face of such kindness and I am happy to be back in conversation with you.

אז הנה אני מתרגמת, כיוון שהאיש ייחודי כל כך וכך גם יחסו: לחיים, למוות, לחברים, למשפחה. וזה המעט שאני יכולה לעשות עבורו. לתת לקולו להגיע עד לכאן, להגיע לעולם. ואם יהיה מישהו שירצה לכתוב לו באנגלית, אעביר אליו את הדברים. כי אחים אנחנו כולם.

וכך הוא כותב:

שלום לבני המשפחה ולחברים!

עבר שבוע מאז שלחתי עדכון, ואני רוצה לצרף את מה שהתוסף. עברתי ניתוח משמעותי בעמוד השדרה, ביום שישי האחרון. נעשה בי חתך בן 6-7 אינצ'ים, הורידו כמה אינצ'ים מעמוד השדרה שלי, חלק מהמעטפת של חוט השדרה, ואת כל מה שנראה היה כגידול. ואכן, התברר שזה היה גידול חודרני במיוחד… התוצאה היא שיתוק מהמתניים ומטה.

השבוע עבר בדגש על ניהול הכאב והגדרה מחודשת של תופעות רגשיות פסיכולוגיות, סביב אובדן של פונקציות גופניות, כצפוי.

לא התעסקתי בתוצאות הביופסיה, עד שאלה הגיעו בינתיים. הסתבר שיש לי גידול נדיר מאד, קשה לטיפול (GBM), וניתן לעיתים להקטין אותו באמצעות הקרנות וכימותרפיה… אתחיל בטיפול כשהפצע ירפא … נוכל לדעת מהר מאד אם יש נסיגה בגידול (אין סיכוי שיעלם, אבל הקטנתו תאפשר להמשיך בחיים).

אני יודע שקשה לעכל את זה, בוודאי עבורי, ועבור וונדה, סייג', לוק וצ'לו.

אני רוצה לחלוק איתכם את הרגשות שלי  עכשיו. ההלם מתחיל לדהות מעט, אם כי ניתן לומר שזו החוויה המפחידה ביותר שעמדתי מולה. מטיפוס הרים של חמישה מייל לפני שלושה שבועות, מהיותי נפש חופשייה בטיול לאנגליה, אוסטרליה וסינגפור, הרוצה לחקור מקומות נוספים, מזונות חדשים וחגיגת יומולדת שישים עם וונדה באיים הקריביים – הפכתי לאיש תלוי לגמרי באחרים, סביב הצרכים הבסיסיים ביותר.

זוהי התנסות מיוחדת במינה, בצניעות וענווה שאני פוגש בכל נקודה. נוגעת לליבי האצילות וההומניות של אלה שמטפלים בי ובאחרים ללא שיפוט.

אני עצמי איבדתי את היכולת לשבת, ללכת ואפילו להסתובב במיטה ללא כאב. גיליתי שמחוגי השעון מסתובבים באיטיות רבה מאד, והיום שלי נמדד באמצעות המועדים שבהם אני מקבל כדורים, ארוחות, פיזיותרפיה, זריקות.

אני מגלה רגעים נפלאים של שלווה בתהליך, ומוצא את עצמי במעבדה שבה תקווה ויאוש נלחמים, ואני תמיד מריע לתקווה.

יש לי דמעות רבות, ושמתי לב שהן ממוקדות בשמחה ובאהבה יותר מאשר בחרטה, עצב, או כעס.

אני מקבל את השראתי מכם, שהגבתם באופן נוגע ללב, במילים של תמיכה, תפילה ואכפתיות, להודעות קודמות שהעברתי לכם. בכל יום, אני מתבונן, בוונדה שנמצאת איתי על מיטה מתקפלת, ולא עוזבת אותי. זה יצטרך להשתנות כשאעבור מטיפול קצר מועד לטיפול ארוך וממושך. וונדה היא מעבר להערצה. האהבה והמסירות שלנו מגדירים את היחסים שלנו, וברגעי צורך, מתבלטים.

סייג', לוק וצ'לו אמיצים בהתייחסם לאביהם ולחדשות היום. אנחנו מדברים בפתיחות על אי הסתרה של הרגשות שלנו זה כלפי זה תמיד, וגם באשר למלחמה שאנחנו עושים ביחד. אני נרגש עמוקות ומתחזק בראיית מי שהם בעולם, ובאהבתם אותי. אני רואה את אחי, את הורי שכבר כמעט נוגעים ב87 שנות חייהם, ונוגע לליבי רצונם לעשות יותר עבורי.

אם בסופו של דבר הדברים לא יסתדרו, לא יהיה זה בגלל היעדר תפילה, אהבה, ותקשורת עם כולכם. נרות הודלקו עבורי בכל רחסי העולם: איטליה, גרמניה, אנגליה, דרום אפריקה. תפילות נישאו עבורי בגאנה, פלורידה, בכל ארה "ב בכנסיה הבפטיסית שלי בפילדלפיה. הקיר שלי מלא בגלויות, תמונות ומסרים של השראה ונדיבות שאתם חולקים עימי.

שמעתי מחברי ילדות ותיקים, מהקולג' , מקרובים שהתרחקו, מחברים בקורס הגשטלט שנמצאים בחמש יבשות. כאן אני מוצא את התקווה שלי, בתוך הקהילה האנושית.

אנחנו מדברים בעבודה ובחיים שלנו הרבה על אפשרויות, על מה שניתן ליצור בעולם כדי שתהיה יותר אמפטיה, תמיכה, אהבה וטיפול בעולם שלנו, האנשים, בעלי האמונות השונות, בעלי הרקע האחר. הלוואי ומה שנוצר כאן, בתמיכה לבן אנוש עניו אחד, יוכל להתפשט סביב אנשים בכל מקום.

 מישהו אמר לי לאחרונה שכשאיש אחד שאל את השאלה האקסיסנציאליסטית: למה אני? התשובה שהחזיר לעצמו הייתה: ולמה לא אני? 

זה מה שאני מרגיש. זה יכול היה לקרות לכל אחד – אז למה לא לי?

 יש גם דרך אחרת להסתכל על הדברים, וניסים קורים לפעמים בעולם. כל דבר אפשרי במקום שיש אלהים.

אלחם. אתפלל. אמשיך להיות איתכם בקשר. בבקשה שמרו עלי ועל משפחתי בזכרונכם, התפללו עבורי, המשיכו לאהוב את אלה שיש להם מקום חשוב בחייכם, והמשיכו להעריך את המתנה הנפלאה של החיים.

והוא מסיים במילים הפשוטות ביותר האפשריות:

With love,

 

David

 David M. Smith, Ed.D.

סאווין

נובמבר 7, 2010

בעיתון "פקפוק", שהוא עיתונם של סוציולוגים צעירים, אני נתקלת במילה "סאווין". לא מבינה ומתקשה להמשיך לקרוא. מה זה הטקס הזה ואיך הוא קשור למתים?

חיפוש באינטרנט מבהיר:

א. יש די הרבה אנשים שחוגגים אותו.

ב. הוא קשור להלואין.

ואת זה אני כבר מבינה: גם חגיגה, גם הלואין.

בתודה, לנכדים שלי שחלקם נולדו באמריקה, ומחציתם גם חיו בה, בתודה לאל על שהטיסה אותי לשם בעונה החמה של ההתרחשות, ותודה לכל הילדים המחופשים שהסתובבו בסביבה שלי שם ולימדו אותי שפורים יכול לנוע על פני השנה.

לומדת כל הזמן.

חברתי, קליר סטרטפורד, חולה

מאי 3, 2010

מידי פעם אני יוצאת מאזור הנוחות שלי. הנה, שיחת הטלפון ביני לבין קליר. אני אוהבת את קליר. פגשתי אותה כתלמידה במכון הגשטלט בקליבלנד. המיוחדות שלה באה לידי ביטוי באופנים שונים, אחד מהם היה היכולת שלה להיות היא עצמה. אוטנטיות ללא גבול.

באחד הקונפליקטים ביני לבין משתתפת אחרת, ישבה וסרגה. את הגישור הפעיל ביצע ידידה אדווין נוויס, שגם הוא היה אז מורה שלי.

 את ההתערבות הזו, של ישיבה כמו ספינקס, וסריגה – ראיתי לראשונה אז. כשנסתיימה הפגישה תהיתי: מה בעצם ראיתי שם?

ועד היום אני תוהה…

בשנים שעברו הפכתי להיות מתלמידה לחברה בצוות, הנחיתי איתה. היא הייתה קו מנחה שידעה לחלק את העבודה בינינו יפה. למדתי ממנה. אהבתי אותה. היא סיפרה על חייה. היו סערות. היא נולדה לאב יהודי צרפתי, לאם אירית קתולית. עליה זה השפיע באופן שהייתה רגישה מאד לאפליה. לאי צדק. לשונות.

אתמול קיבלתי הודעה שהיא חולה מאד. כתבתי לה. המייל היה ממש מתוק. כן, היא עצובה, אבל השלימה עם המצב. היו לה 6 שבועות להתרגל למצב החדש. גידול במח, לא יותר ולא פחות.

בינתיים הספיקה להתחתן (שבוע שעבר), והיא מתכננת לבלות את סוף השבוע הקרוב עם ילדיה, ואחר כך לצאת לקליפורניה. שם תהיה כנראה עם ילדיו של החתן.

לקליר, בת השמונים, נותרו בין 4-6 חודשי חיים. והיא חיה כל רגע. שאלתי אותה בטלפון לגבי הבגדים בהם נישאה, והיא תארה לי בפרוטרוט, גם את לבושה (בין השאר: ג'קט פרחוני ורוד שחור שיש בו ברק) וגם את זה של החתן (חליפה שחורה, פפיון ורוד).

במייל כתבה, שהם כבר חגגו את יום הנישואין בן השבוע שלהם.

איזו ראיה אופטימית!

ויש לה משהו להגיד לי על מצב העולם. לזה נקדיש שיחה מיוחדת.

כשסגרתי את הטלפון בכיתי. מה עוד יכולתי?