הכרתי את דייויד, לפני שנים.
הוא היה אחד מהתלמידים בקורס הבינלאומי ליעוץ ארגוני, לפי גישת הגשטלט (שבו לימדתי). דייויד בא ללמוד והיה משהו מיוחד באופן שבו התנהל עם אנשים. הייתה בו צניעות, נאיביות מסוימת, טוב לב. הוא עבד במקומות שונים בעולם. קזחסטן הייתה אז רחוקה מאד בעיני. כמדומני שעבד שם. הוא הסתובב לו בעולם כמי שמגיע למקומות רחוקים ביותר כאילו היו סמוכים לביתו. היה בו משהו גלובלי. ונדמה לי שהמשהו הזה בולט גם בדבריו שאני מרשה לעצמי להביא כאן.
למדתי אז שיש לו ראייה בינתרבותית מיוחדת, שהוא נשוי לאישה אפרו-אמריקאית, באושר, שיש להם ילדים משותפים. הוא דיבר עליהם באהבה גדולה מאד.
עברו שנים. שמעתי ממנו פעם אחת, כשחיפש משהו וחזר אלי, כבר לא זוכרת מה. והוא נעלם מחיי.
והנה, כמנהג האמריקאים הגיע אלי, למורים האחרים ולחברים, מייל שמודיע על מצבו הבריאותי. אתמול קיבלתי מכתב שני. לא יכולתי שלא לראות את פניו האינטליגנטיים, החמים, וכתבתי לו על כך. ביקשתי את רשותו לתרגם את מילותיו לעברית, כי חשבתי שהאופן שבו הוא כותב נוגע כל כך ויכול לעזור גם לאחרים.
והוא כתב לי כך:
Hello, Eti, I would be honored to have you translate whatever you would like into Hebrew. Yours is a face of such kindness and I am happy to be back in conversation with you.
אז הנה אני מתרגמת, כיוון שהאיש ייחודי כל כך וכך גם יחסו: לחיים, למוות, לחברים, למשפחה. וזה המעט שאני יכולה לעשות עבורו. לתת לקולו להגיע עד לכאן, להגיע לעולם. ואם יהיה מישהו שירצה לכתוב לו באנגלית, אעביר אליו את הדברים. כי אחים אנחנו כולם.
וכך הוא כותב:
שלום לבני המשפחה ולחברים!
עבר שבוע מאז שלחתי עדכון, ואני רוצה לצרף את מה שהתוסף. עברתי ניתוח משמעותי בעמוד השדרה, ביום שישי האחרון. נעשה בי חתך בן 6-7 אינצ'ים, הורידו כמה אינצ'ים מעמוד השדרה שלי, חלק מהמעטפת של חוט השדרה, ואת כל מה שנראה היה כגידול. ואכן, התברר שזה היה גידול חודרני במיוחד… התוצאה היא שיתוק מהמתניים ומטה.
השבוע עבר בדגש על ניהול הכאב והגדרה מחודשת של תופעות רגשיות פסיכולוגיות, סביב אובדן של פונקציות גופניות, כצפוי.
לא התעסקתי בתוצאות הביופסיה, עד שאלה הגיעו בינתיים. הסתבר שיש לי גידול נדיר מאד, קשה לטיפול (GBM), וניתן לעיתים להקטין אותו באמצעות הקרנות וכימותרפיה… אתחיל בטיפול כשהפצע ירפא … נוכל לדעת מהר מאד אם יש נסיגה בגידול (אין סיכוי שיעלם, אבל הקטנתו תאפשר להמשיך בחיים).
אני יודע שקשה לעכל את זה, בוודאי עבורי, ועבור וונדה, סייג', לוק וצ'לו.
אני רוצה לחלוק איתכם את הרגשות שלי עכשיו. ההלם מתחיל לדהות מעט, אם כי ניתן לומר שזו החוויה המפחידה ביותר שעמדתי מולה. מטיפוס הרים של חמישה מייל לפני שלושה שבועות, מהיותי נפש חופשייה בטיול לאנגליה, אוסטרליה וסינגפור, הרוצה לחקור מקומות נוספים, מזונות חדשים וחגיגת יומולדת שישים עם וונדה באיים הקריביים – הפכתי לאיש תלוי לגמרי באחרים, סביב הצרכים הבסיסיים ביותר.
זוהי התנסות מיוחדת במינה, בצניעות וענווה שאני פוגש בכל נקודה. נוגעת לליבי האצילות וההומניות של אלה שמטפלים בי ובאחרים ללא שיפוט.
אני עצמי איבדתי את היכולת לשבת, ללכת ואפילו להסתובב במיטה ללא כאב. גיליתי שמחוגי השעון מסתובבים באיטיות רבה מאד, והיום שלי נמדד באמצעות המועדים שבהם אני מקבל כדורים, ארוחות, פיזיותרפיה, זריקות.
אני מגלה רגעים נפלאים של שלווה בתהליך, ומוצא את עצמי במעבדה שבה תקווה ויאוש נלחמים, ואני תמיד מריע לתקווה.
יש לי דמעות רבות, ושמתי לב שהן ממוקדות בשמחה ובאהבה יותר מאשר בחרטה, עצב, או כעס.
אני מקבל את השראתי מכם, שהגבתם באופן נוגע ללב, במילים של תמיכה, תפילה ואכפתיות, להודעות קודמות שהעברתי לכם. בכל יום, אני מתבונן, בוונדה שנמצאת איתי על מיטה מתקפלת, ולא עוזבת אותי. זה יצטרך להשתנות כשאעבור מטיפול קצר מועד לטיפול ארוך וממושך. וונדה היא מעבר להערצה. האהבה והמסירות שלנו מגדירים את היחסים שלנו, וברגעי צורך, מתבלטים.
סייג', לוק וצ'לו אמיצים בהתייחסם לאביהם ולחדשות היום. אנחנו מדברים בפתיחות על אי הסתרה של הרגשות שלנו זה כלפי זה תמיד, וגם באשר למלחמה שאנחנו עושים ביחד. אני נרגש עמוקות ומתחזק בראיית מי שהם בעולם, ובאהבתם אותי. אני רואה את אחי, את הורי שכבר כמעט נוגעים ב87 שנות חייהם, ונוגע לליבי רצונם לעשות יותר עבורי.
אם בסופו של דבר הדברים לא יסתדרו, לא יהיה זה בגלל היעדר תפילה, אהבה, ותקשורת עם כולכם. נרות הודלקו עבורי בכל רחסי העולם: איטליה, גרמניה, אנגליה, דרום אפריקה. תפילות נישאו עבורי בגאנה, פלורידה, בכל ארה "ב בכנסיה הבפטיסית שלי בפילדלפיה. הקיר שלי מלא בגלויות, תמונות ומסרים של השראה ונדיבות שאתם חולקים עימי.
שמעתי מחברי ילדות ותיקים, מהקולג' , מקרובים שהתרחקו, מחברים בקורס הגשטלט שנמצאים בחמש יבשות. כאן אני מוצא את התקווה שלי, בתוך הקהילה האנושית.
אנחנו מדברים בעבודה ובחיים שלנו הרבה על אפשרויות, על מה שניתן ליצור בעולם כדי שתהיה יותר אמפטיה, תמיכה, אהבה וטיפול בעולם שלנו, האנשים, בעלי האמונות השונות, בעלי הרקע האחר. הלוואי ומה שנוצר כאן, בתמיכה לבן אנוש עניו אחד, יוכל להתפשט סביב אנשים בכל מקום.
מישהו אמר לי לאחרונה שכשאיש אחד שאל את השאלה האקסיסנציאליסטית: למה אני? התשובה שהחזיר לעצמו הייתה: ולמה לא אני?
זה מה שאני מרגיש. זה יכול היה לקרות לכל אחד – אז למה לא לי?
יש גם דרך אחרת להסתכל על הדברים, וניסים קורים לפעמים בעולם. כל דבר אפשרי במקום שיש אלהים.
אלחם. אתפלל. אמשיך להיות איתכם בקשר. בבקשה שמרו עלי ועל משפחתי בזכרונכם, התפללו עבורי, המשיכו לאהוב את אלה שיש להם מקום חשוב בחייכם, והמשיכו להעריך את המתנה הנפלאה של החיים.
והוא מסיים במילים הפשוטות ביותר האפשריות:
With love,
David
David M. Smith, Ed.D.
החיים בארגונים 