Archive for the ‘המסע לאמריקה’ Category

תרבות הגדר

אפריל 8, 2007

בפעם הראשונה שגיליתי משטחים גדולים של בתים, ללא שום גדר ביניהם או מסביבם – זה היה בשוליה של שטוקהולם שבשבדיה. הסתבר שיש שם חוק נגד הקמת גדרות, וזאת כדי לקלקל כמה שפחות את הטבע, לאפשר לעין לתפוס את המרחקים הגדולים ולבעלי החיים לחיות את חייהם.

לפני שנתיים פגשתי בנסיעת עבודה, את ההיפוך הגמור בהחלט, את הקוטב השני. בדרום אפריקה, בקייפטאון, הגדרות היו גבוהים ועליהם היו שלטים לא נעימים שמבטיחים תגובה מנשק חם. עצם השילוט עורר בי פחד לעשות את הליכות הבוקר שלי. אפשר להוסיף לכך את העובדה שהשתכנתי בקרבת יקב שאליו עשו את דרכם ברגל, התושבים המקומיים שחיפשו עבודה, בטורים ארוכים שהזכירו לי במלבושיהם את אוהל הדוד תום. שאלתי אם אפשר לצאת בבוקר, אם זה בטוח, אמרו לי שכן, ואפילו כדאי שאברך את האנשים בבוקר טוב. עשיתי כך וקיבלתי כמה פניות ובקשות לעבודה.

עכשיו אני שוב מסתובבת במקומות שכמעט ואין בהם גדרות. בניו ג'רסי היפה יודעים כבר מגיל צעיר שהמדשאה היא רכושו של האחר, ואין עולים עליה. וכך נמתחת לה מדשאה ענקית שממנה עולים בתים ומוסכים ומכוניות, ואין השגת גבול.

חושבת על אפקה, צהלה, ואפילו הבית שלי בקרית חיים של פעם – כולם מוקפים גדרות. יש משהו יפה בפתוח. מעורר געגועים.

נזכרת שבעצם גם הבית הנוכחי שלי, שהוא אחד מעשרה מגדלים, אינו מוקף בגדר אם כי כל העשרה מוקפים בגדר נמוכה ושער חשמלי פותח למכוניות את הכניסה.

ממש יומיים לפני שנסעתי ראיתי מחלון דירתי איך ילד מתעלל בצמחים שבגינה ושורף אותם. עשן רב עלה מהצמחים הרטובים וגרם לי לחשוב שדירה בקומה נמוכה נשרפת.

באותו רגע הייתי רוצה גדר מאד גבוהה.

 

 

הערות בשולי הדפים

אפריל 7, 2007

אני קוראת עכשיו שני ספרים במקביל:

א. חרוזי חיים ומוות של עמוס עוז, שכרגיל כותב כל כך יפה (2007). עד כה הגעתי לדף השלושים. כאן אנחנו לומדים על מחבר שמוזמן להרצות בפני חבורה של אוהדים, חלקם מוזרים ומהוהים משהו… מזכיר לי שחברה שלי הזמינה אותי להרצאה שלו על ספרו "על אהבה וחושך" ברחובות, ואני חושבת על כל מה שהוא מספר על המפגשים האלה שגם אני הייתי פעם באחד מהם. תוך כדי ציפייה הוא טווה את החוטים של הסיפור הבא שלו, שמשתלב היטב בתוך ההוה, עד שלא ברור מה פנטזיה ומה הווה.

ב. המנכ"ל והדלת המסתובבת של פיטר מורגן קאש (2004). ספר עצות. חלקן מרשימות אותי בעיקר בגלל הזיכרון שלו למה שפגש ולמה שפגשו אחרים. אין ספק שהאיש גם צעיר וגם הצליח מאד. אין ספק שעצותיו יכולות לעזור רק למי שיודע את המלאכה ממילא ולא זקוק להם.  מי שמחפש – יכול למצוא שם כמה תשובות לשאלות כגון: מה המשמעות של כישלון? איך יוצאים מכישלון להצלחה? מה מקומם של הערכים בחייו של איש עסקים? ועוד. מומלץ כספר טיסה קליל.

אני אוהבת ספרי הצלחה, ומעינת בהם מידי פעם. בעבר הרחוק למדתי כמעט בע"פ ספרים אחרים כגון "צאו מזה" שאני לא זוכרת מי כתב ו"להצליח נולדת" של מיוריאל ג'יימס – שהוא ספר מעולה (מבוסס על גישת הגשטלט וניתוח העיסקאות).

שני ספרים כל כך שונים. שניהם נראים כאילו קל לכתוב אותם…

יותר קשה לקרוא את עמוס עוז, פה מדובר בספרות רצינית, יותר קל לקרוא את קאש, ספר פופולארי של מי שעשה את זה… 

Closter מגרש הגולף הסיני קוריאני

אפריל 6, 2007

בקור של מתחת לאפס, אבל בלי שלג, אני עומדת בחוץ, חבושה בכובע צמר אפור שנתן לי החתן שלי. הוא מסתיר את האוזניים, ושומר על החום שלי. אני מחזיקה במקלות גולף, ועוברת מגרש, מגרש עד הגומה ה-18. הנכד שלי רושם לעצמו ולי את הנקודות ואני שמה לב שהוא מרויח עלי. תמיד טוב לשחק עם סבתא… בכלל הוא מעגל פינות ועוזר לכדור הגולף הכחול שלו – להתקרב לגומה. הוא מדווח בשמחה שניצח אותי. שמחתי שאחרי הגומה ה-18 לא ביקש עוד.

ניגשנו לקפטריה להתחמם. הוא ביקש ספרייט ואני שתיתי קפה דלוח ובייגל רך מידי עם גבינת שמנת. מסביבי כולם סינים, קוריאניים. לא שמתי לב שבתפריט יש עוגות אורז סיניות, ותפריטים דומים, הייתי מזמינה משהו כזה. חבל שלא הזמנתי תה יסמין. הסינית שמגישה לי אוכלת מתוך קערית עם שני המקלות שאף פעם לא למדתי לאכול איתם. בחוץ, במקום שבו מתאמנים בזריקות עומדים צעירים בני 10 ועד מבוגרים בני כמעט שמונים, כולם מגיעים רזים וזריזים בהליכה של צעדים קטנים עם סלסלאות מלאות "ביצים" של כדורים לבנים וחובטים ברצינות תהומית אל שדה מלא נקודות לבנות, מסומן בספרות של 100-300. כמה עופות לא יודעים שמסוכן שם ועומדים גם הם בשדה. כדור אחד יכול להכות בהם כהוגן.

אני נהנית מעשיית הדברים שתיירים לא נחשפים אליהם. לאמריקה פנים רבות. עכשיו אני במגרש החד גזעי הזה… מדהים … רק אני והנכד שלי יוצאים מהכלל. כאן לא ממש מדברים אנגלית, אלא אם כן – מוכרחים. אני מקשיבה לצלילי השפה… מרגישה זרה בין זרים.

אח"כ אנחנו קונים מתנה, בסופר הסמוך. מנסים להתרים אותי לכבוד האיסטר, אני מודה להם ולא תורמת. גם כאן רודפים אחרי התרומות שלי.

לבסוף, אנחנו מקנחים בפיצה במסעדה איטלקית סמוכה שאין בה חלונות, ויש בה מלצרים עצובים ויעילים. מרק עדשים חם – מהנה מאד בשבילי.

משפחה אמריקאית שיצאה לבילוי מוקדם יושבת שם. אמא, שני ילדים שאחד מהם רחב מימדים מאד, והסבתא – יושבים ואוכלים פיצה אחת משותפת בקול רם מאד.

עכשיו ניסע הביתה. עוד בילוי מקומי אחד הסתיים…  

בעוד שבוע, בשעה הזו, אני כבר בבית שלי. פחות משבוע  לחזרה שלי לישראליות.

The Last Mimzy

אפריל 6, 2007

לאלה שמתלוננים על החמסינים בארץ – אתמול בבוקר ירד כאן שלג, אולי ירד שלג גם היום. לא שלג כבד, אלא פתיתים שנמסו מהר. רומנטי וקר. עצים ערומים עומדים גבוהים בכל פינה ומחכים לעוד קצת שמש כדי להמשיך את מלאכת הלבלוב שרק החלה.

יצאתי לקניון עם נכדתי, דנה, וראינו בין השאר את הסרט הנ"ל. בינוני ומטה. היא אהבה אותו. בסרט, ההורים יוצאים טמבלים אוהבים והילדים גאונים בעלי חשיבה עצמאית ודרך משלהם. שונאת סרטים כאלה של חלוקה לשחור לבן.

תרבות הצריכה האמריקאית היא מחלה גדולה, כנראה גם מנוע הצמיחה.  שונאת אותה. הכל קונים, כל הזמן. אחינו, היהודים האורתודכסים והחרדים, ממלאים כל פינה בקניון עם טפם בעגלות וברגל כי חג פסח. מעניין איך הם מסתדרים עם החיים בתוך החמץ והטריפה. אפילו בסרט ישבה משפחה חרדית, וצפתה בקדימונים מעורטלים משהו. אני מכירה חרדים אחרים, מסתגרים יותר מהסביבה. כאן הכל מעורבב.

היום מחכה לי מיניגולף עם הנכד שלי ועוד סרט.

מסתכלת על האפור ומקווה שלא אקפא. מתפללת שהסרט לא יהיה גרוע. שלא אשאל – לאן נעלמו כל הסרטים הטובים של פעם. 

מרחוק אני שוב שומעת את צופרי מכבי האש עולים ויורדים כמו באזעקת אמת וצריכה להיזכר שאין כאן מלחמה… סתם יום יום אמריקאי.

 

 

 

Mary Anne ,חברתי

אפריל 5, 2007

ירד גשם כל היום. התעטפתי במעיל הכחול שלי, זה שקניתי לפני יותר מעשרים שנה בדנמרק, מעל לראשי שמתי מטריה אדומה חדשה שקנתה לי ביתי. הרגשתי מצוידת היטב ויכולתי לצאת לסיבוב בצ'לסי. חשבתי על שתי חסרות הבית שהיו מונחות עם מטלטליהן בפינות שונות של העיר, וקיויתי שהן לא בחוץ. יום אביב קר וגשום שלח אותנו לסדרה צפופה של גלריות.

אם הייתי צריכה לענות לשאלה: מה הכיוון הבולט ביותר של המחאה של הציירים האמריקאים, הייתי טועה: הייתי אומרת שמדובר כנראה במלחמה בעיראק. אבל לא, הופתעתי: המחאה הבולטת היא נגד זיהום האויר. יכול להיות שהמלחמה בעיראק צריכה לחכות עוד כמה שנים.

עצים גבוהי קומה ורבי עלווה מגלים שהם מכסים בקושי על ה"לבניות" המעלות עשן שנמצאות בשולי הבניינים הרבים. כמעט אידיליה בתמונה אחרת, שמגלה בתים קטנים עם גינות מטופחות כשמאחוריהן ארובה פולטת עשן. הלכתי מגלריה לגלריה וגיליתי הרבה מאד ציירים ירוקים. כן, היו כמה יוצאי דופן.

בשעת אחה"צ פגשתי את חברתי, מרי אן. היא באה לאסוף אותי. למדנו פעם יחד. היא הייתה סמנכ"ל משאבי אנוש ב-At&t, לפני שהחברה התפרקה לגזרים. אח"כ הקימה חברת אינטרנט. עכשיו חדלה זמנית כמעט מעבודה כדי לטפל בבעלה. היא השאירה לעצמה 4 מנהלים בכירים שהיא נותנת להם יעוץ, וזה מעט מאד בשביל מי שהייתה. היא הגיעה לפגישה עם זר של צבעונים אדומים ועוגת שוקולד שנכדי היטיבו לחסל. לא ידעתי מה לקנות לה ולכן באתי בידיים ריקות. אני עוד מחפשת משהו שמתאים לה. יצאנו לשתות קפה, בררנו זו אצל זו את פרטי החיים הקטנים, קילפנו את הכיסויים מעל מאורעות משמעותיים, שוחחנו על עבודה ובחנו מה קרה לחברים. אישה אמיצה, חברתי מרי אן. אי אפשר שלא להעריץ אותה. מלווה בצורה מסורה את בעלה הנוטה למות. היא "שיקסה", כדבריה. הוא נולד יהודי. לשניהם זה פרק ב'. לכבוד חג הפסח הכינה לו מציה מטוגנת שלא אכל כבר עשרים שנה. היא פתחה בשביל זה ספר בישול, מיוחד לחג. מל"ו צדיקים, האישה הז ולא בגלל המציה.

אני מאד גאה שהיא חברה שלי. הסברתי לה שהיא בשבילי "מענטש", שזה הרבה יותר מכל כינוי אחר, וקרוב לוודאי שזה מה שאלהים רצה, כשברא את האדם. 

הבטחנו שננסה לארגן כנס חלקי של המחזור שלנו. אני מחכה. בעיקר כדי לפגוש אותה ושכמותה שוב. לפעמים אני מרגישה מבורכת מאד. 

המלחמה באיידס – פנים רבות לה – BOOKSTOR CAFE

אפריל 4, 2007

Crosby street 10

חנינו במגרש חניה תת קרקעי גדול, ויצאנו אל יום קריר משהו עם שמש נעימה.

אנחנו צועדות לנו בסוהו, מחפשות גלריות. מצד שמאל פרושים שלטים, אנשים יושבים על מדרגות בית שנראה כמו מקום לטיפול בחולי איידס. אני חושבת שחלקם אין להם בעיה להזדהות בגלוי כזקוקים לעזרה, ואולי בכלל אלה המטפלים? ממש בסמוך – חנות ספרים ענקית, ספרים משומשים מונחים שם בחלון הראווה ומושכים את תשומת הלב. אנחנו נכנסות פנימה. ספרים וקפה.

אנשים צעירים משרתים אותנו, כולם עובדים בהתנדבות. על הקיר כתובת ענקית שמבקשת מתנדבים לעבודה או תורמים. ליד שולחנות קטנים יושבים אנשים עם מחשבים נישאים וכותבים. בכל פעם שיש בזה צורך -ניגשים לספר. אפשר לבלות שם יום שלם בשתיית קפה, הגיגים וכתיבה.

החנות ללא כוונות רווח. כל הרווחים מיועדים לפתרונות דיור לחסרי בית, וגם לחולי איידס.

אם יש משהו באמריקה שאני מאד אוהבת – זה ההמצאות האלה, שמחברות יצירתיות, עסקים ורצון לעזור – ביחד. הכל לתועלת אנשים שקשה להם לשרוד.

קנינו ספר אחד, כמעט קנינו עוד אחד, אבל בסוף החלטתי שאני מעדיפה לקרוא את כתבי מרטין בובר בעברית.

בצהרים חיפשנו מקום לארוחה קלה. מצאנו בר לקפה איטלקי, וראינו שיש גם סלטים. נכנסנו. היה כיף.

כמה תמהתי כשבעל המקום אמר לאחד העובדים בעברית שצריך לשלוח מישהו לנקות את השרותים. כשיצאנו התנגנה מוזיקה של שלמה ארצי. הבר האיטלקי נמצא עברי… 

ליל סדר בגולה

אפריל 3, 2007

מתלבשים, לוקחים את הגעפילטע פיש והבשר שהוכן מבעוד מועד ונוסעים. יותר מעשרה מבוגרים, יותר מעשרה ילדים מתקבצים בבית יפהפה, ליד שולחן ארוך במפות לבנות, כלים תואמים מפיות בכחול לבן.

מנהל הסדר ינהל את הסדר בקיצור ותכליתיות כי יש לו עוד סדר להגיע אליו בניו יורק. אף אחד לא חובש כיפה. הילדים לא יודעים לשיר מה נשתנה. רובם שומעים עברית, חלקם גם מדברים. המבוגרים (בעיקר בשנות הארבעים שלהם) קוראים ושרים.  לילדים מותר: לקרוא, לא לקרוא, לקרוא את ההגדה באנגלית, ולמתי המעט שיכולים – לקרוא בעברית. מותר להם גם לעזוב לחדר המשחקים הענק.

כולם "מלח הארץ": טייס אחד, שלושה מסיירת מטכ"ל, מאבטח אישים בכירים ועוד. כולם בעלי מקצועות חופשיים: רופא שלמד מנהל עסקים, רופאה, ווטרינר, ציירת,  אנשי עסקים, עו"ד, פסיכולוגית ועוד. כולם מקור לגאווה, אנשים טובים, משכילים, כאלה שמתברכים בהם. כולם נמצאים – שם.

שאלה עולה אצלי: האם בעוד דור, הילדים האלה ישתתפו בסדר?

היה לי מעניין מאד, האוכל היה נפלא, השיחות קולחות ומחכימות. הם הקיפו השוואות בין כאן ושם, הצלחות עסקיות או אחרות, משהו על פסח, קרובים בארץ, ביקורים ועוד.  למדתי משהו: מתי התחילו לחגוג סדר פסח (בית שני, במעבר מירושלים ליבנה) האירוח היה מעולה. בעלי הבית התאמצו, רצו שיהיה מושלם.

תמהתי על מה חושבים כשקוראים על יציאת מצרים ועל "בשנה הבאה בירושלים". חלק מהם ויתר, חלק – לא.

הנכדה שלי אמרה ש:

 It was a big party

ואכן הייתה. רק שאלה או שתיים וכמה דברים קטנים… העלו אצלי תהיות.

חזרה לעברית

מרץ 30, 2007

המחשב שלי שוב עובד, גם בגולה. אפשר לחזור לעברית. מקווה שימשיך ככה.

היום טיילתי במרכז לינקולן וישבתי בספריה הציבורית. זו שהייתי בה מוקדשת לנושאים של אומנות ההופעה: ריקוד, תיאטרון, דרמה. שקט. כל אחד ליד המחשב שלו, כזה שהביא עימו או כזה שמותקן שם.

מזג אויר נעים וקריר, בשולי הדרכים יש ערימות של שלג מלוכלך, זכר לימים קרים יותר. מהחלון ראיתי שהעצים מקושטים בחוטי תיל שנצבעו בכסף ונראים כמו כוכבים. אני מניחה שבלילה הם זוכים לתאורה מיוחדת. יפהפיה אפרואמריקאית במעיל אדום ובמגפים כעין אינדיאניות נשכבה על ספסל והתחרדנה. באמצע ישבה קבוצת נגנים וכיוונה את הכלים לקראת הקונצרט.

החויה העיקרית היא שאנשים נעימים יותר זה לזה. כמובן שאין לי צפיה שיהיהו חברים, אבל הדרכים לחוצות פחות, המזג הכללי נינוח יותר. תרבות אחרת. אולי בשלב השני יותר מנוכרת, אבל בשלב הראשון – נעימה.

האמריקאים שפגשתי היום עשו הרבה כדי שלא להגיד לא. נעשו קצת יותר סינים?

מפגש התרבויות תמיד מרתק אותי!

Sunny and Cold

מרץ 30, 2007

I saw "stormy" in the airport and than in the airplane. She was with a group of people, tourists who came to see and pray in the holy land. She didn't rest for a moment. I began to feel  restless too. In a very short time I could feel that I can't stand her. She didn't talk with me, I didn't talk with her. I thought that it is very easy to become enemies…

New Jerssey met me after landing with a beautiful sun, and law temperature. 

לפני העלייה למטוס

מרץ 26, 2007

ביני לבין שם מפרידה טיסה של כמה שעות הגונות. אני מתפללת: שתהיה טיסה נעימה ושקטה, שלא יגלו ריח עם ההמראה ולא ינחיתו אותי, ולא אצטרך לגלוש למטה, שאשן רוב הדרך, שלא יהיו לידי נודניקים ורעשנים, חסרי נימוסים, שכל הילדים במטוס ירגישו טוב וישנו כשאני ישנה, שמה ומי שהשארתי מאחור – יעברו את החג בצורה טובה, שמה ומי שאגיע לפגוש יקרינו בריאות טובה, שנעבור את החג בצורה טובה, שהדרך הביתה תהיה מעולה, נעימה ושקטה, שלא יגלו ריח… וחוזר חלילה.

עוד יומיים וחצי אני ממריאה. ניו ג'רסי ופניקס אריזונה – מחכות לי!