Archive for the ‘המסע ליפן’ Category

המשרתת, סרט קוריאני

אפריל 24, 2011

ערב, הקרובים הלכו והשאירו בית ריק ומסודר. בפריג'ידר יש יותר מידי אוכל. הייתי צריכה לחלק יותר.

מרגישה צורך להשתקע בסרט, לשבת בחושך כשלידי האיש שלי, ולמצוא את עצמי במקומות רחוקים מאד. מזרח רחוק, למה לא?

הסרט מתחיל במראות שנדמה שראיתי בסין, לכלוך, מטבחים, מגישים אוכל. בין לבין מתאבדת אישה צעירה. אישה צעירה אחרת הולכת לראות אותה.

אחר כך ממשיך הסרט וקושר אותי לחויה יפנית יותר. הכל נקי מאד. מלונות קטנטנים למגורים ואולי אלה בכלל דירות. שתי אחיות ישנות מחובקות. 

אני לא ביפן ולא בסין. אני בקוריאה והכל במרחק של רבע שעה נסיעה מהבית.

האישה הצעירה הולכת לשרת בביתם של זוג עשיר. האישה בהריון מתקדם מאד עם תאומים. בבית מסתובבת משרתת מבוגרת, שבנה יהיה באמצעו של הסרט, התובע. איכשהו אני מדמינת לעצמי, שהבן היחיד שלה, נולד בתוך מסגרת דומה, אבל זו רק פנטזיה (כלומר, אני חושבת שאולי הבן הוא תוצאה של רומן עם מעביד).

וכך מתפתח הדבר הזה, שאני לא בטוחה שניתן לקרוא לו רומן, בין האדון הקר והמפונק, שמעביר למשרתת מכוס היין הטוב שהוא שותה, אבל שום דבר שקשור ברגש, לבין המשרתת שמנסה כל כך להתחבב. התחבבות הוא כמעט המקצוע השני שלה. מתחבבת על ביתם של האדון והגברת. מתחבבת על הגברת עד שהיא מבינה שבעלה שוכב עם המשרתת. מתחבבת כנראה על המשרתת הזקנה יותר.

בסופו של דבר, אסון הולך ומתרגש. אי אפשר לכלוא עוד את מה שקורה, בייחוד מפני שהמשרתת נכנסת להריון. בתאונה מבוימת היטב, מוצאת את עצמה המשרתת תלויה על נברשת, ונפצעת מנפילה.

עם עזיבתה את בית החולים, יש לה עדיין אפשרות להסתלק מבית מעבידיה, שפותרים את התאונה בכסף, אבל המוזיקה הנהדרת שמשמיע האדון המנגן, התנאים המפתים, ואולי האהבה שלה – משאירים אותה פצועה בבית.

ברור לי שמכאן ואילך הסרט יזרום בכיוון של אסון גדול יותר. תככנות שבראשה עומדת אימה של גברת הבית – לא ניתנת לעצירה. אני מחליטה לעזוב לפני הזמן. אין לי כח ועוז לראות את הסוף הרע. הנשים האלה, כולן קורבנות ויש להן שיטות של קורבנות לפתור את הבעיות. בין התאבדות לרצח, אני אומרת לעצמי.

דווקא היום אני צריכה סוף טוב, בחלק מטוב ליבו של האביב, והמשפחתיות הנעימה של החג. אני מציעה לאיש שלי שאצא לבד, אבל הוא כג'נטלמן אמיתי, מוכן ומזומן לצאת. אין שום סיכוי להשאיר אותו כשאני עוזבת.

אנחנו יורדים במדרגות ומדברים על העילית הקוריאנית העשירה שפגשנו בסרט, אלפיון עליון ואולי מאיון. מעמד הנשים. יכול להיות במקום אחר בעולם. מנומס מידי. מחליא. מנוכר. מוזיקה מערבית, נוקשות מזרחית, וניצול מעמדי ומגדרי שלא משתנה מארץ אחת לרעותה.

שמחה מאד שהלכתי. שמחה מאד שיצאתי. אין שיויון, אני אומרת לעצמי. ולא יהיה.

הסדרנית החמודה סיפרה לי שבסוף גם הגיבורה שלנו, זו שהרה לאדון, מתאבדת ואילו המשפחה כולה חוגגת ביער.

שווה ללכת ותמיד אפשר לצאת לקראת הסוף…

Crying is not a target: 2

מרץ 18, 2011

בתאריך ה-6.10.10, אחרי שחזרתי מיפן, כתבתי פוסט בשם זה (https://benziv.wordpress.com/2010/10/06/crying-is-not-a-target/).

המשפט הופיע במוזיאון של הירושימה, וריגש אותי מאד. הוא הסביר לי שיש ואירציות שונות להתמודד עם משבר.

הצטמררתי כשקראתי את המשפט שוב, והוא מתאר במילים ספורות ופשוטות את מה שראינו על היפנים. עכשיו. כאן.

איכשהו, אני מרגישה, שהעולם שרואה אותם פעמים כמוזרים, מבין יותר את הכח שלהם.

מעריצה אותם.

רחוקה מהבולט, ומיפן וגם קרובה

מרץ 11, 2011

הנה, בנסיעה האחרונה שלנו היינו ביפן ונסענו בבולט. אני יכולה לדמיין את האנשים עומדים בתחנה, הבולט מגיעה בדיוק בזמן והם עולים בשקט, מהר, ומוצאים את מקומם. בדיוק כפי שהיה אז, עוברת אישה צעירה ומוכרת את מרכולתה: מים, חטיפים ועוד. בסוף כל קרון היא נדה קידה וממשיכה לקרון הבא.

גם הפעם זה היה כך, אבל ב-8.9 בסולם ריכטר, נעה הבולט לכיוון הלא צפוי ונסחפה אל המים, או שנבלעה באדמה.

שתי רכבות חסרות.

האדמה פתחה את פיה, והאנושות הוסיפה לסכנה גם את מתכני הגרעין, ואת צינורות הגז.

האסון ביפן מתגלגל, ואילו אני יושבת ליד המקלדת וחושבת כמה טוב שאנחנו כאן, עכשיו. אני מוגנת. וברגע האחר – כמה רע שאנחנו לא ערוכים פה. לא ממש. 

כל ההגנה הזו היא פיקציה, כנראה.

הפור יכול ליפול בכל רגע.

הוא נפל שם, הוא יכול ליפול גם כאן.

מפחיד.

אנחנו לא אדונים. השליטה לא בידינו.

האם מישהו מתכנן את המחר? ממש כמו שצריך?

אני מסופקת.

מורקמי, כותב ורץ

ינואר 5, 2011

חזרתי אל מורקמי שהיה מונח לו גלמוד על המדף שליד המיטה שלי ("על מה אני מדבר…). גם המסע שלי ליפן כבר התרחק ממני מאד, אם כי אני עדיין מתכוונת ללמוד עוד.

 חזרתי אליו (גם אם לא אהבתי אותו לאחרונה), כי יש לי לקוח, שהוא רץ מרתון, ושוחחנו על המרתון כמטפורה של החיים שלו. למדתי בתמורה לשאלה שלי, שלמרתון חשוב להתכונן, בגוף ובנפש. וכך, בטרם שינה, פתחתי בסימניה, וקראתי פרק נוסף.

וראה זה פלא, מצאתי אותו מדבר על שאלה שחשוב היה לי לשמוע את התשובה עליה: "מהו המשאב החשוב לך ביותר כסופר"?

מורקמי מנה 3 משאבים חשובים:

א. כשרון. לדבריו, או שיש או שאין. אפשר לטפח מעט, אבל בעיקר חשוב הכישרון. כמו שבהיעדר דלק, שום מכונית לא תנוע. והכישרון נובע עד שהוא מתייבש. פרץ.

ב. כושר ריכוז. מורקמי עצמו כותב כשלוש שעות כל בוקר. לעיתים ארבע. מתעטף בסיפור. לא חושב על שום דבר אחר. מתבונן בנקודה אחת.

ג. כח התמדה. לא רק בוקר אחד, לא רק שבוע, לא רק חודש. מדובר כאן בשנה, שנתיים. כל יום.

קוראת וחושבת שהסופר הוא סוג של רץ מרתון. גשם, שמש, הסופר כמו הרץ, מכין את עצמו למעשה, והמעשה הזה חייב להיות במרכז. 

מי שכותב רומנים צריך את זה.

ומה עם מי שכותב סיפורים קצרים?

על השאלה הזו לא קיבלתי תשובה. אני מחכה. אולי בהמשך. ואולי זה בעצם אותו הדבר.

החויה היפנית שלי ושל שפרה הורן

אוקטובר 20, 2010

קניתי את ספרה של שפרה הורן, אחרי שחזרתי מיפן.

והתחלתי לקרוא. התאור של היפנים היושבים במטוס היה מכליל, וכמו כל הכללה היה מאד לא מדויק. התאור שם בפני סימן שאלה גדול: האומנם?

בניגוד לשפרה הורן שטסה קרוב לוודאי פעמים רבות עם יפנים, אני טסתי איתם רק פעמיים. פעם אחת מרומא לטוקיו ופעם שנייה מטוקיו לרומא.

נכון, המטוס שבו טסים יפנים הרבה יותר שקט ממטוס שבו טסים ישראלים. אבל, גם היפנים קמים ממקומם, גם היפנים זזים, אלא שהם זזים פחות. מפריעים פחות לדיילים. שקטים יותר.

לי אישית לא היה עניין לשוחח עם היפני שלידי, אבל ראיתי שאחת מחברותי לקבוצה שוחחה בהתלהבות עם השכן היפני שלה, והוא פתח את המחשב הנישא והראה לה את התוכניות שהכין כדי לעשות את הדרכת הטיול בחו"ל טובה יותר.

כבר טסתי עם סקנדינבים מספר פעמים. הם שקטים מאד גם כן. וטסתי עם איטלקים מספר פעמים. הם רועשים, יותר מאיתנו, במיוחד אם הם חלק מקבוצה.

אני לא רואה צורך להגן על היפנים, אבל הפריע לי התאור המתנשא של שפרה הורן על היפנים. היה לי חבל.

בינתיים אני ממשיכה לקרוא. אני בטוחה שאלמד.

גיישה – מקצוע הולך ונעלם

אוקטובר 11, 2010

ראינו גיישות, שלוש פעמים. כל שאר הפעמים שחשבתי שראיתי גיישה, טעיתי. אלה היו נשים שיצאו לבלות עם בעליהן או לערוך קניות לבדן. משונה מאד לראות כיצד הבגד הלאומי נלבש גם בהקשרים של יומיום, אבל יפן מקפידה מאד בלבושה.

ברובע, רחובות רחבים, בתי עץ מהוהים. חלק מבתי הגיישות הפכו לחנויות ולמסעדות, והן מושכות תיירם רבים וגם אותנו. הרחובות האלה מינימליסטיים בקישוטיהם. גם כאן כבודה של האישה פנימה בביתה, ואם יש הדר – הוא בפנים. לשם לא נכנסנו. רק הצצנו וראינו את הנעליים המסודרות בפרוזדור, מחכות לבעליהן שיסיימו את הבידור שלהם.

מקצוע עתיק הוא המקצוע הזה, שמכוון נשים לעזוב את האופציות האחרות ולהפוך רק למאחרות ומבדרות. רק חלקן מתאהב ועוזב.

הנה, אני רואה את הגיישה הראשונה יוצאת מהמונית בקיוטו, ועימה גבר צוחק בקול, דק ולבוש בחליפה עסקית כהה, ועוד שני אנשים עימם: דבר ואישה. חבורה מאד צוחקת נעלמת לה בתוך מסעדה או מועדון.

והנה עוד אחת, במלון שבו גם אני נמצאת, גם היא עם גבר, ועם עוד אישה קשישה מאד. הגיישה, שצווארה כמעט בטווח נגיעה מידי, צבועה לבן. על גבה מצוייר כעין לב ששורשיו מגיעים לשורשי שיערה. לבושה בורוד, מחייכת ובאדיבות רבה משוחחת עם האישה המבוגרת בשחור. אני מנסה לדמיין את הסיפור: האם היא אימא שלו? האם התאהב בה והוא רוצה לשאתה? האם זו פגישה ראשונה? האם – תיתן הסכמה?

וחברי הקבוצה, מוציאים את המצלמות. בין רגע הם נערמים שם כמו גילו את תגלית המאה. מישהו אומר: בושה, מה אנחנו עושים.. אבל הגיישה בשלה, כאילו כלום לא היה, כאילו כל יום היא זוכה לצלמי העולם שסוחטים את הכפתור תמונה ועוד תמונה, העיקר שתהיה הגיישה מונצחת במצלמה האישית.

ועוד אחת אחרונה, חולפת ליידי, צוחקת. מישהי שנראית כעוזרת שלה, צועדת בעקבותיה ובעקבות הגבר שאיתה. שומרת את צעדיה, ושמשיה קטנה נישאת מעל. וגם כאן אני מספרת לעצמי סיפור: הנה גיישה, לקוח ומלתמדת. היום, הן מתחילות ללמוד את התפקיד רק בגיל העשרה. לא עוד ילדות קטנות שנמכרות לבתים וגדלות שם רחוק מההורים. ואישה צעירה כזו יודעת את המחיר: לא משפחה, לא ילדים. ובמידה מסויימת סוג של נזירה. ההיפך ממה שחושבים עליה בדרך כלל.

והמקצוע? נותרו מעטות. מתחילות מאוחר את הלמידה וכבר לא מגיעות לרמת היכולת של קודמותיהן.

הוא שאמרתי: מקצוע הולך ונעלם. מסורת פטריארכלית בשקיעה.

הכל כלול

אוקטובר 8, 2010

במסגרת עולמו של האיש שלי, אנחנו באילת, ואני מנסה לנצל את הזמן לכתיבה. אבל בכתיבה, כמו בכתיבה, דווקא עכשיו המח שלי – לא רוצה. לבד מהמיגרנות שהפתיעו אותי בתכיפותן, המח שלי ריק ממילים שאני מרוצה מהן, שלא לדבר על המשפטים שלא מצליחים להתארגן לי בצורה טובה. אולי הבוקר יהיה שונה.

בינתיים אני יושבת בקפה בולוואר, על המפלס הגבוה יותר, מתחתי יושב הודי חבוש בכובעו הרב שכבתי, ועוד איש אחד עם זקן לבן, שנראה כאילו יצא מסרט על קשישים רזים בעלי נוכחות קדושה. מנסה לתפוס במילים, ליישר אותן להכניסן לתבנית הרצויה. הן ממאנות. נראה מי ינצח בסופו של דבר.

המלון שלנו שבו הכל כלול, ממשיך לספק קרטיבים ליד הבריכה ההומה בהיעדרנו הלא מורגש, ואנשים ממשיכים להתנפל על המעלית בכל פעם שהיא עוצרת כאילו דחוף להם להיכנס יותר משדחוף לאחרים לצאת, אחר כך הם פונים אל המקומות שהם כובשים בלובי או מחוצה לו, מדברים בקול רם וצוחקים. תיירים ששיערם כפלומה, באים מרוסיה עד כאן, לשמוע אותם ולהשתכשך במי הים האדום שטבלתי בהם רגליים הבוקר.

אני מתגעגעת ליפנים וליפן, אף אחד לא קד כאן קידה לאף אחד. הסדר נולד מתוך התוהו ובוהו ואף אחד לא מתאמץ לארגן אותו.

והחתולים של אילת עומדים על שובר הגלים ומחכים שיבוא האיש ויאכיל אותם. עוד מעט יפלטו מטוסים נוספים נוסעים שיבואו גם הם להכל כלול ואנחנו נמשיך לחפש את הפינה השקטה באילת.

Crying Is Not a Target

אוקטובר 6, 2010

את המשפט הנהדר הזה אמרתי ללקוחה שלי, שנפרדתי ממנה אחרי כשלוש שנות סופרויז'ן. במהלך השנים האלה היא ילדה ילדים, עשתה מעברים בתפקידיה, השתנתה וצמחה. את המשפט ראיתי במוזיאון של הירושימה ויש בו מסר חשוב עבורי. המוזיאון כולו, בנוי ברוח השלום וההישרדות.

עוד דבר שנגע לי באותו המקום, הוא החשמליות שהפכו לסמל העיר. הסתבר ששלושה ימים אחרי נפילת הפצצה, חזרו החשמליות לפעול והיו לסמל של תקווה.

חשוב לבקר במקום הזה וחשוב ללמוד ממה שהיה.

בינתיים אני יושבת לי בקפה הילל שבאילת לוגמת קולה, וחושבת שמחר אתחיל לכתוב במרץ. היום: הסתגלות. פצצות אטום אפשריות, נראות רחוקות מאד. האומנם?

חוזרת ללמד ממקום אחר… המקום של מעט אנשים שקופים

אוקטובר 5, 2010

היום, יום ראשון בקורס שאני מנהלת בחיפה, וגם התחלת סמסטר אחרון בו. בסוף הסמסטר הזה, אפסיק את העבודה בו.

ובכל הפסקה כזו יש התחלה חדשה מחכה מעבר לפינה או לדלת. נראה. מקווה להתפנות ליותר כתיבה.

הנסיעה האחרונה, ליפן, העשירה אותי כמו עשרה קורסים של תרבות בכלל ותרבות ארגונית בפרט. ראיתי במו עיני איך החיים בחברה אחרת משפיעים על כל אורחות החיים. איך תופעה מסוימת, אופיינית לבני המקום, חוזרת ונשנית בכל.

אחת התופעות היותר מרתקות היא המיעוט של אנשים שקופים בהשוואה למה שאני רואה בארגונים שלנו. כיוון שכללי הכבוד דורשים מהאנשים להתייחס זה לזה בניד ראש ובקידה, אין אנשים שמדלגים עליהם. כך ראיתי את נהג האוטובוס קד קידה לשומר במגרש החניה. הוא מצידו, אורו עיניו, ידו נשלחה בנפנוף וחיוך גדול על פניו.

כך גם לגבי עובדות ניקיון בשרותים. לא נכנסים בלי לקוד קידה. הן נראות. הן רואות. חיוך על הפנים.

אני מקווה שאת זה אעביר היום לסטודנטים שלי, לאו דווקא בקידה, אלא בתשומת לב לכל אחד ואחת. הסמסטר האחרון הוא הסמסטר המענג ביותר וגם החרדתי ביותר. מכאן הם יוצאים לסכם בצורה מעשית את עבודתם בשטח ולקבל את הבטחון להיות יועצים.

מאחלת לעצמי ולהם הצלחה.

קדה להם קידה.

תצפית נוסעת

אוקטובר 4, 2010

עולה על המדרגות. נהג. אוטובוס. מה כבר יכול להיות? אוטובוס כמו כל האוטובוסים ונהג ככל הנהגים. אבל… אנחנו חונים באחת התחנות ואני רואה שהנהג שלנו מבריק את הניקלים של הגלגלים. ובמקום אחר יורד גשם והנהג שלנו מניח מגבות בכניסה לאוטובוס, כדי שלא נרטיב, ומושיט לכל אחד מאיתנו שקית בשביל המטריה הרטובה (חזר על עצמו בחנויות, מוזיאונים, בכל מקום). ואנחנו נוסעים לדרכנו ולא שמים לב, אבל בכל יום, אנחנו מקבלים אוטובוס מבריק, ובכל יום נתחבת שקית במושב הכסא שממול, ואחת המדריכות תעבור עם שקית ותאסוף כמו במטוס את שאריות היום.

ותמיד יש לנהג שלנו חיוך. ויש לו כובע. ויש לו גרביים שקניתי כמתנה לנכדים (כל אצבע יש לה "בית" משלה בגרב שגיליתי באחת החניות כשנח עם חברים הנהגים). והוא תמיד מוכן לעזור, ומחייך, וקד קידה. ויש לו כובע של שוטר. ומדים. והוא מסמיק כשאנחנו מודים לו על עבודתו.

עם הנהג הזה אני יכולה לעצום עיניים ולישון. הוא לא עובר את המהירות המותרת וישן את מספר השעות ההכרחי לאותו היום.

ואני מדברת אליו באנגלית והוא עונה לי ביפנית וצוחק. ושנינו כאילו מבינים.

ומן השמשה המצוחצחת, שתהיה כזו גם מחר ומחרתיים, אני רואה את יפן וכבישיה הבוהקים, שאין בהם בדל נייר אחד, ואת גשריה הענקיים, תלויים או לא. ואני ממשיכה וחווה את כבישיה הרחבים ומנהרותיה האין סופיים ואת המפעלים שמתחרים ביניהם על זמן פריקה קצר, ואת מפעל המחזור שנראה כמו מסגדים שמצופים בכסף, צבעוניים ושמחים.

ואני אומרת לעצמי שאת כל ה"בדיוק" הזה, הייתי צריכה כבר לנחש כשראיתי איך הנהג שלנו מטפל באוטובוס שלו. לא הייתי צריכה להתפלא. הכל בדיוק נמרץ.

מה שנלמד בגן הילדים ובבית – מיושם כאן. אחד לאחד. דיוק. סדר. מילוי משימה מתוך מחוייבות ונאמנות.