המשרתת, סרט קוריאני

ערב, הקרובים הלכו והשאירו בית ריק ומסודר. בפריג'ידר יש יותר מידי אוכל. הייתי צריכה לחלק יותר.

מרגישה צורך להשתקע בסרט, לשבת בחושך כשלידי האיש שלי, ולמצוא את עצמי במקומות רחוקים מאד. מזרח רחוק, למה לא?

הסרט מתחיל במראות שנדמה שראיתי בסין, לכלוך, מטבחים, מגישים אוכל. בין לבין מתאבדת אישה צעירה. אישה צעירה אחרת הולכת לראות אותה.

אחר כך ממשיך הסרט וקושר אותי לחויה יפנית יותר. הכל נקי מאד. מלונות קטנטנים למגורים ואולי אלה בכלל דירות. שתי אחיות ישנות מחובקות. 

אני לא ביפן ולא בסין. אני בקוריאה והכל במרחק של רבע שעה נסיעה מהבית.

האישה הצעירה הולכת לשרת בביתם של זוג עשיר. האישה בהריון מתקדם מאד עם תאומים. בבית מסתובבת משרתת מבוגרת, שבנה יהיה באמצעו של הסרט, התובע. איכשהו אני מדמינת לעצמי, שהבן היחיד שלה, נולד בתוך מסגרת דומה, אבל זו רק פנטזיה (כלומר, אני חושבת שאולי הבן הוא תוצאה של רומן עם מעביד).

וכך מתפתח הדבר הזה, שאני לא בטוחה שניתן לקרוא לו רומן, בין האדון הקר והמפונק, שמעביר למשרתת מכוס היין הטוב שהוא שותה, אבל שום דבר שקשור ברגש, לבין המשרתת שמנסה כל כך להתחבב. התחבבות הוא כמעט המקצוע השני שלה. מתחבבת על ביתם של האדון והגברת. מתחבבת על הגברת עד שהיא מבינה שבעלה שוכב עם המשרתת. מתחבבת כנראה על המשרתת הזקנה יותר.

בסופו של דבר, אסון הולך ומתרגש. אי אפשר לכלוא עוד את מה שקורה, בייחוד מפני שהמשרתת נכנסת להריון. בתאונה מבוימת היטב, מוצאת את עצמה המשרתת תלויה על נברשת, ונפצעת מנפילה.

עם עזיבתה את בית החולים, יש לה עדיין אפשרות להסתלק מבית מעבידיה, שפותרים את התאונה בכסף, אבל המוזיקה הנהדרת שמשמיע האדון המנגן, התנאים המפתים, ואולי האהבה שלה – משאירים אותה פצועה בבית.

ברור לי שמכאן ואילך הסרט יזרום בכיוון של אסון גדול יותר. תככנות שבראשה עומדת אימה של גברת הבית – לא ניתנת לעצירה. אני מחליטה לעזוב לפני הזמן. אין לי כח ועוז לראות את הסוף הרע. הנשים האלה, כולן קורבנות ויש להן שיטות של קורבנות לפתור את הבעיות. בין התאבדות לרצח, אני אומרת לעצמי.

דווקא היום אני צריכה סוף טוב, בחלק מטוב ליבו של האביב, והמשפחתיות הנעימה של החג. אני מציעה לאיש שלי שאצא לבד, אבל הוא כג'נטלמן אמיתי, מוכן ומזומן לצאת. אין שום סיכוי להשאיר אותו כשאני עוזבת.

אנחנו יורדים במדרגות ומדברים על העילית הקוריאנית העשירה שפגשנו בסרט, אלפיון עליון ואולי מאיון. מעמד הנשים. יכול להיות במקום אחר בעולם. מנומס מידי. מחליא. מנוכר. מוזיקה מערבית, נוקשות מזרחית, וניצול מעמדי ומגדרי שלא משתנה מארץ אחת לרעותה.

שמחה מאד שהלכתי. שמחה מאד שיצאתי. אין שיויון, אני אומרת לעצמי. ולא יהיה.

הסדרנית החמודה סיפרה לי שבסוף גם הגיבורה שלנו, זו שהרה לאדון, מתאבדת ואילו המשפחה כולה חוגגת ביער.

שווה ללכת ותמיד אפשר לצאת לקראת הסוף…

בין איסטנבול לבוסניה

ידעתי כבר שיהיו פקקים. החלטתי לצאת מוקדם. הגשם האיסטנבולי ירד כל הזמן.

הנהג שלי, שאת שמו לא ידעתי, ואשתו היא המזכירה של מארחי, הסיע אותי שוב. הפעם ישבנו שנינו במכונית לבד. שותפי למסע, לא חזר איתי ארצה ונשאר לעשות עבודה נוספת ולקבל לקוחות איסטנבוליים לפגישות עבודה.

האנגלית שבפי הנהג הייתה טובה. שאלתי אם למד בחו"ל. "לא, זה הכל מלימוד בבית ספר ומלימוד עצמי". והנה בשיחה הזו יש לי הזדמנות להתוודע לאיש צעיר, שנישא לפני חצי שנה והוא חיל תורכי משוחרר. ולא סתם חייל תורכי אלא חייל של נאטו, אחד כזה שנשלח לאירופה הקרועה וניסה לעזור לה לשקם את עצמה או שאולי שמר שלא יגררו למלחמה נוספת. ממנו שמעתי על ההלם של האנשים שגדלו יחד מגיל אפס, למדו בבית הספר, ואחר כך שיספו זה את גרונו של זה. תפקידו היה לתרגם למייג'ור שלא ידע אנגלית. הסתבר לו שהאירופאים לא אוהבים את התורכים, אבל האמריקאים למשל, מאד אוהבים. "זה הכל בגלל ההיסטוריה, הימים שתורכיה הייתה אימפריה", הוסיף ואמר. 

אמרתי משהו על הרוכלים בדרך, שפגשנו שוב באמצע הרחובות העמוסים, בין 7-10 טורים נעים. הפעם מכרו מים, שושנים, ועוד מוצרים שלא זיהיתי. "הם מאנטוליה" אמר לי וסיפר על הנהירה הגדולה מהכפר אל איסטנבול ועל האנשים האלה שהם חסרי עבודה ומפחידים את המקומיים. "בהיעדר אוכל ובית – אנשים מוכנים לעשות הרבה", הוא אמר, בלי סימפטיה גדולה. והוסיף שהיה רוצה שתונהג תעודת זהות איסטנבולית. זה מה שהבטיחו כבר, שלא כל אחד יוכל להגיע לעיר הגדולה..

סיפרתי לו שנתקלתי בסוג של שמירה והתגוננות כזו לגמרי המקרה בנסיעה שלי לסין. שם אסרו על כפריים להיכנס לבייג'ין ולשנחאי, אוטובוסים נבדקו, מסרנו את תעודות הזהות שלנו, וכיוון שאנחנו תיירים – הורשינו אחרי זמן קצר להמשיך בדרכנו. סיפרתי לו כמה לא נהניתי מזה, והוא אמר שאין ברירה.

האבטלה בתורכיה אמר לי היא כ10%, הנה גם הוא מובטל. הוא מחפש עבודה כנהג של משפחה, יותר טוב חברה. סיפר שכהג של משפחה, השעות רבות. נכון שהוא אמור לעבוד עד 19:00, אבל כשעובדים עם משפחה, מרגישים חלק ממנה, ואם הילדים רוצים לצאת בערב, אי אפשר להגיד לא. וכך עובדים הרבה יותר.

שוחחנו ושוחחנו. הדרך לשדה התארכה, ובסופו של דבר נפרדנו והגעתי כשפתחו את הדלפקים. אחר כך התיישבתי במסעדה שקראה לעצמה "ירוקה", וחיכיתי לעלייה למטוס.

עכשיו אני בבית. שוהה בראשי בין איסטנבול לבוסניה. בעיקר בגלל שהנהג שלי אמר שהיה לו טוב שם. כמה טוב יכול להיות למקום אחרי מלחמה? הוא סיפר לי שהרויחו 1000 דולר בחודש בעוד שבתורכיה – לא מרוויחים כלל בצבא.

אולי זאת הסיבה?

נזכרתי בשיר של ויסלבה שימבורסקה, שתורגם ע"י רפי וייכרט: "סוף והתחלה":

אחרי כל מלחמה

מישהו חייב לנקות.

סדר כלשהו

הרי לא יתרחש מעצמו.

 

מישהו חייב להדוף את עיי החרבות

אל צידי הדרכים,

כדי שיוכלו לעבור בהן

עגלות מלאות מתים.

 

מישהו חייב לבוסס

בטיט ובאפר,

בקפיצי ספות,

שברי זכוכית

וסמרטוטים מדממים.

 

מישהו חייב לגרור קורה

כדי לתמוך בקיר,

להתקין זכוכית בחלון

ולקבע דלת על ציריה.

 

זה איננו פוטוגני

ומצריך שנים ארוכות.

כל המצלמות נסעו מכבר

למלחמה אחרת.

 

את הגשרים צריך בחזרה

ואת תחנות-הרכבת מחדש.

השרוולים יקרעו לגזרים

מרוב הפשלה.

 

מישהו ומטאטא בידו

עוד נזכר איך היה.

מישהו מקשיב

ונד בראש שלא נתלש.

אך כבר בסביבתם

יתחילו להסתובב כאלה,

שזה ישעמם אותם.

 

מעת לעת מישהו עוד

יחפור מתחת לשיח

טיעונים אכולי-חלודה

ויעביר אותם לערימת השיירים.

 

אלה שידעו

מה התרחש כאן ומדוע,

חייבים לפנות מקום לאלה

שיודעים מעט.

ופחות ממעט.

ולבסוף, שום דבר.

 

בעשב, שכיסה

את הסיבות והתוצאות,

מישהו חייב לשכב לו

עם שיבולת בין שיניו

ולבהות בעננים.

 

אלתרמן שלי והשורה הראשונה

יצאנו להצגה ברעננה, בבית יד לבנים.

מי שהודיע לנו על כך היה דיבי, שהכרנו בטיול לסין. אז ידענו עליו שהוא חבר בקבוצה, ושהוא נפל למים. לא ידענו שהוא שחקן חובב. בינתיים למדנו גם את זה.

מאז, הוא שולח לנו מידע על ההצגות שהוא משתתף בהן (בעיסוקיו היומיומיים הוא מנהל שיווק והוא עושה את השיווק של החבורות המשחקות שלו – יפה).

 ישבנו בשורה הראשונה וחששנו מידי פעם שמישהו הולך ליפול מהבמה הקטנה – עלינו. חיוך גדול היה מרוח על פני, גם כשבהצגה עלו קטעים עצובים. נהניתי להיזכר, נהניתי לחוות, נהניתי מההגשה. התחברתי לא רק לשירים שהיכרתי מילדות אלא גם לשיעורים על אלתרמן, באוניברסיטה, בשנים האחרונות (המרצה הייתה חיה שחם, שאני מתה עליה).  ישבתי נינוחה וצוהלת כל ההצגה כמי שהגיעה לפגישה עם מכר ותיק.

ההצגה חשובה, ומעלה את הנקודות המשמעותיות ביותר בחיים של אלתרמן, כולל הקונפליקט עם נתן זך.

נהניתי גם מגילם של השחקנים, רובם מבוגרים, אבל חדוות המשחק מלמדת אותנו שוב שגיל הוא לא רק עניין כרונולוגי.

בבוקר אילפתי נמר, משכתי בחבל, והפלגתי בסירת משוטים

ככה התחיל הבוקר שלי אתמול. ליילו הדריך אותי לאלף את הנמר. חשבתי שזה מאד פרקטי. שמתי לב שמדובר בצליפת שוט מהירה וקצרה. אחר כך משכתי בחבל, יד אחת אוחזת בחבל בחוזקה, והיד השנייה מרפה, אבל לא עוזבת. הכי אהבתי את המשוטים, על זה שהשטתי בקלות את הסירה ונזכרתי איך באמת נראה הערפל והנהר בסין.

ככה זה. הבוקר שלי, מתחיל פעמיים בשבוע עם מוזיקה של נזירים וצליפות שוט לנמרים. ואני אוהבת את זה.

היום הייתי בבריכה. סמדר משכה אותי בראש מתוך המים כשהיא עומדת על רגל אחת.

אני יודעת שזה נשמע לא אפשרי, אבל זה ממש קורה.

אחרי בקרים כאלה, אני מרגישה מלאת אנרגיה. סוף כל סוף, עושה חיים משוגעים. ובדרך לעבודה, הרכב נוסע מעצמו, והכל פשוט כל כך.

עד שאני מתחילה את הקבוצה.

ומחר יהיו אורחים ועלי להתחיל לרדת לקרקע, לצלות חצילים על האש, לערבב שוקולדים, לבשל ביצים קשות, למלא עופות, ולרחוץ את עלי החסה.

ועוד יום טוב יעבור עלינו.

וללא כל קשר, הבורסות יורדות, התאילאנדים יורים, ובישראל יותר אנשים קוראים לשטחים – משוחררים.

הסרט: אהבתיה, והחלום המסכם

שיעור במה נכון ואיך לחיות טוב, מובא בסיפור ובסרט "אהבתיה". בן זוגי אהב את הסרט מאד. אני חשבתי שהוא רומנטי מידי. בסה"כ – סרט מהנה וטוב במיוחד למי שחווה אהבה גדולה וגם למי שמשתוקק אליה. עוד נקודת מבט על המשפחה של היום, על ההזדמנויות החדשות ועל המחירים שאנשים נתבעים לשלם עבור הבחירות שלהם.

הסרט מתאר מערכת קשרים כמו שהיא מתוארת מצידו של גבר מבוגר, בינו לבין אשתו, בינו לבין ילדיו, בינו לבין ההבטחה הגדולה לאהבה, שבסופו של דבר הוא מחמיץ. זה גם סרט על האפשרויות שהעולם פתח בפנינו במובן של מפגשים בינתרבותיים (בעיקר עם אנשים במזרח הרחוק, סינים), שלא לדבר על האתגרים הפתוחים בפני נשים.

הפרידה מופיעה כאן כהזדמנות לחיים אחרים, טובים יותר, שאצל האחד הוחמצה ואולי לא תוחמץ אצל השנייה. משדר כנות, משחק טוב והרבה צרפתיות לאוהבי הארץ הזו, שפתה, הרגליה ואהבותיה.

ובלילה, בלילה חלמתי על סדנת ציור שאני לוקחת בה חלק, על דמות ענקית אחת מונחת באמצע לאורכו של ציור ארוך מאד, ועוד דמויות קטנות שיושבות בתחנות שונות. ציור מדהים בשחור ולבן שחוויתי את תהליך היצירה שלו כפי שנעשה בשיתוף שני אומנים. באחד מהם התאהבתי. והוא התאהב בי.

בבוקר אמרתי לאיש שלי, שהיה חלום, והתאהבתי בצייר, והוא צחק. אלי. ויצא ליום עבודה.

ביקור הגבירה – בגני תקווה

בין גועל נפש פוליטי אחד למישנהו, בין דקירה אחת של רופא לבין עוד תאונה מיותרת אחת, ובין פגישות עבודה והוראה מהנות, הזדמן לנו לראות את "ביקור הגבירה". נהניתי מההצגה בתיאטרון החובבים הזה – מאד. נסענו לצורך זה אחרי יום עבודה מעייף לגני תקווה.

דיבי (הכרנו אותו בשם דוד), אחד מחברינו למסע לסין, הזמין אותנו לראות את המופע הנ"ל. הוא מילא תפקיד של רב משרתים, וצעד בצעדים מהדהדים עם מטריה אדומה בדרך כלל לכסות את פני הגבירה ממה שיכול ליפול עליה ממעל. גם שם, נרמס החלש. ומה לעשות שזו המציאות שאנו חיים בה היום. היה עצוב לחשוב שכך אנחנו בנויים.

שנה שלמה עבדה קבוצת האנשים על ההצגה היפה הזו ומילאה את האולם בחברים, מכרים ואחרים. 

ואם כבר בגני תקווה מדובר, לא יכולתי שלא לחשוב על המקום כפי שהוא מתואר ע"י רונית מטלון ב"קול צעדיה". היא מספרת על צריף, היא מדברת על מצוקה. מה שאני פגשתי בדרכי להצגה: בתים יפים, ככרות גדושות צמחים, ושינוי גדול שהתרחש במשך השנים.

מעניין מה קרה לבעלי הצריפים למיניהם. והאם: צאצאיהם היו שם עימנו? או שאולי במקרה הזה, בניגוד למה שקרה בהצגה, גבירים רבים קנו את המקום?

 

 

הכשלון שלי: עודף משקל

בתוך כל יומן של ניצחון אפשר למצוא כשלונות. אי אפשר כנראה בלעדיהם. והחוכמה היא ללמוד מהם, אחרת, חבל על הכשלון, לא??

אני חייבת להוריד במשקל. אין ספק. אני גם לא אוהבת את מי שאני פוגשת במראה, אבל הרבה יותר מזה: לא בריא בשבילי העניין הזה.

כבר שמרתי פעמים רבות על דיאטות, וגם הצלחתי ואפילו שמרתי על משקל נכון לאורך זמנים ארוכים, ובכל זאת אני מוצאת את עצמי – שוב לוחמת ולוחמת ושוב לוחמת במלחמה הבלתי פוסקת הזו.

אני צריכה להוריד קודם כל 10% מהמשקל שלי היום. זה לא כל כך הרבה, אבל זה קשה. אחר כך אולי אוריד עוד, אבל 10% הם הכרח של ממש.

משקל טוב יותר ישפר אולי: את מאזן השומנים בדם, את תפקודי הכבד, את רמת הסוכר. הוא גם יקטין את הסבירות של חזרה מחודשת של סרטן. ובכל זאת – כל כך קשה לי.

אני שומרת על כל השאר: מתעמלת, לוקחת תרופות בזמן, הולכת לבדיקות בכל המוסדות האמורים לעזור לי לשמור על חיי, מתעניינת ומעודכנת בחידושים רלוונטיים, פוגשת רופאים.

וזה לא מספיק.

לאחרונה: ויתרתי כמעט לגמרי על עוף בתפריט שלי. אני מרבה לאכול ירקות, קטניות. אני אוכלת ביצים, ומעט תוצרת חלב עיזים. אני מתקנאה בסינים הרזים שפגשתי במסע שלי. ראיתי אותם אוכלים: קערית אורז קטנה בפתח החנות. וזהו.

אבל אני אוכלת כנראה יותר מידי מהדיאטה.

אני גם חוטאת מדי פעם, במיוחד כשאני מתארחת.

עניין נוסף שמקשה הוא התרופה שאני מקבלת: ארימידקס. היא עושה נזקים די גדולים: מעלה את השומנים, פוגעת בכבד, מגדילה את הסיכוי לאוסטאופורוזיס. בנוסף כתוב שהיא יכולה להביא למצב של אנורקסיה, ולעיתים להשמנה. ואצלי – היא  פוגעת בכל מה שכתוב כנזקים אפשריים, ומוסיפה לי גם השמנה.

עוד שבעה חודשים אסיים את החמש שלי איתה, ואולי קודם אצליח להוריד במשקל. האונקולוגית שלי אסרה עלי להפסיק את התרופה, בינתיים.

המלחמה נמשכת. אני עייפה, ולא מוותרת.

 

שישים (60!) מיליון סינים הושמדו ע"י הסינים עצמם

כבר עברו להם יותר משישה חודשים מאז חזרנו מסין, אבל המסע לא נגמר. הוא התחיל בחבורה של אנשים שיושבת באוטובוס ויוצאת לדרך ונמשך באופנים שונים.

מידי פעם מתקבלת הצעה, לצאת לטיול משותף בארץ, ומידי פעם מתקיימים מפגשים קטנים בין חבורות ו/או זוגות שיצרו קשר באוטובוס הזה.

המדריכה שלנו עדיין שולחת תזכורות אלקטרוניות.

בסוף החודש נלך להצגה בתיאטרון חובבים בגני תקווה: 'ביקור הגבירה', בהשתתפות דיבי בן יוסף, אחד המטיילים איתנו.

בשבת ארחנו את איגו ודבורה, זוג חברים שישבו לצידינו באוטובוס במהלך הטיול. 'ברבורי פרא',  הספר שקראנו לפני המסע הוא עדיין נושא לשיחה.

60 מיליון סינים הושמדו בידי הסינים עצמם בימי המהפכה.

 

לא יאומן, ואולי, כן. כן יאומן. מה שאנשים יכולים לעשות לאנשים!

 

 

זוטות מהחזרה לשגרה

בוקר. חוזרת לשגרת החיים, עדיין בהדרגה. קראתי חצי מהדה-מרקר (נתתי לאיש שלי שיצא לעבודה מוקדם) ואת כל שאר העיתון שנשאר בידי. הצטערתי מאד על המלחמות בסין. חשבתי על התרבות והשפעותיה על המלחמה, על הדרך בה רואים את הדברים האנשים ועל ה'איך' של המחאה. המשחקים האולימפיים של סין בסכנה? לא יודעת. הדגלים השרופים, המחסומים וכלי הרכב של הצבא והמשטרה ברחובות – נראים כל כך שונים ממה שאני זוכרת בביקור שלי, קרוב לטיבט. רק האופניים – דומות.

אחר כך נכנסתי למייל שלי ומצאתי את המכתב של ניצה מאוסטרליה. איזה כיף לה: שנת טיולים בעקבות האקדמאי שבמשפחה, זה שמסתפק בישיבה בספריות ומשאיר לה את המרחבים העירוניים והאחרים – לטייל בהם. יתרונותיה של אשת פרופסור, בעלת עין חדה והבנה גדולה.

עד כאן החלק הבין תרבותי.

היום – הולכת לביטוח הלאומי שמרגיש שאפשר לגבות ממני כפל כפליים משום מה. לא עזרו כל פניותיו של רואה החשבון וכל פניותי. נראה מה יעלה הביקור. ייתכן שיתמצה בסיפור בלבד.

הולכת לקנות לי כיסא טוב לגב. אומרים לי שכיסא ברכיים או יציבון – הכי עוזר. לא יודעת. עוד לא בדקתי את עבודות הסטודנטים, קשה לי לשבת הרבה ליד המחשב. אני חייבת להם את זה. וגם לעצמי.

אחר כך, יהיה לי זמן לסדר את הניירות שעל השולחן שלי (איזה בלגן!) ועוד להספיק לדיקור סיני.

רק שהגב יפסיק להגיד לי: גם אני, גם אני!

כלניות בדרום האדום

בבוקר אספנו זוג חברים ויצאנו בדרך לכוכב מיכאל לפגוש חברים נוספים. אנחנו שישיה, היכרנו בטיול לסין. לולא הטיול – לא היינו נפגשים. ה-GPS , מדריך אותנו, לעיתים טועה, אבל בכוחות משותפים ובגלל הכביש הריק – אנחנו נמצאים שם אחרי שעה בערך.

שותים לימונדה, טועמים מאפים מעולים ויוצאים לדרך.

קצת קרוב לשדרות, די קרוב לאשקלון. בדרך שוטרים בצמתים. כמו תמיד עולה השאלה – מה זה אומר? טיל נפל בסביבה? כוחותינו יוצאים לכיוון עזה והשוטרים מוכנים?

דגלים אדומים של 'דרום אדום' על עמודי החשמל, פה ושם מעל למכונית. היקפנו את שדרות מצידה האחד, עברנו ליד בתי התושבים. עברנו סביב סביב לרוחמה ולדורות. מרבדים של כלניות נפרשו בפנינו. אנשים מכל הגילים ירדו לדרום ועכשיו הם מסבים על שטיחי הפרחים ולידם טפם, כולם אוכלים את מה שהביאו. חלק אחר (כמונו), ילך למסעדה מקומית.

מזג האויר מספר שיש כאן אי של שלווה. גם שמש נעימה וגם עננים. גן עדן נינוח. הפרות של חוות השקמים עוברות לידינו וממש לא מעניין אותן שאריק עדיין בקומה. הן לועסות את העשבים ומידי פעם מתבוננות בנו. עיריות גדולות מכוסות בחרקים. חלק מהכלניות לבנות (ראינו שלוש כאלה), הרוב אדום. 'זה בגלל הרכב הקרקע', אומר לנו המארח שלנו ומסביר את ההבדל בין הכלניות שהופרו (הן פתוחות ויש להן פס לבן ליד האבקנים), לאלה שמחכות להפריה (סגורות יותר, מסורקות יפה, ללא פס לבן) .

רעש התותחים נשמע. אנחנו לא יודעים אם הם שלהם או שלנו. מידי פעם שומעים חדשות. פרדוקס שכזה: גן עדן ליד הגיהנום. הכל בזעיר אנפין. פרדוקס.

אחר כך הולכים לאכול ב'החצר' שבמושב גיאה. הארוחה מצוינת. בדרך חזרה אנחנו שומעים שגם בגאיה נשמע 'צבע אדום', חיילים פצועים, קל ואחד מהם בינוני. אחד מהמסובים אומר: 'הם לא מבינים שאי אפשר לנצח אותנו'? ואחר עונה ב'לא'.

נפרדים בחיבוק.

ממש ליד הבית אומרים שיש גם לנו הרוגים. אני עולה הביתה, מהורהרת.