Archive for the ‘המסע לסין’ Category

מחברת מסע 2: קבוצה מתהווה

אוקטובר 11, 2007

הקדמה:

1. האדם הוא יצור חברתי, אנחנו חיים בקבוצות. הקבוצות הן בעלות פונקציה ראשונית של התהוות ושמירה על החיים. אברהם מסלאו כבר דיבר על הצרכים הבסיסיים של האדם: צרכים פיזיולוגיים, צרכי ביטחון, צרכי שייכות, צרכי ההערכה וגם – הגשמה עצמית. את כל אלה הקבוצה עוזרת להשיג.

2. כל קבוצה, עוברת במהלך קיומה 3 שלבים עיקריים: השלב של ההתהוות שהוא שלב מנומס יחסית שבו אנשים לומדים להכיר זה את זה ומנסים להתמקם. השלב השני, בו אנשים מעיזים יותר, מתבדלים יותר ובשלב זה מתרבים הקונפליקטים והשלב האחרון של הלכידות.

גם קבוצה של אנשים שנוסעת לסין ביחד, שתשהה באוטובוס אחד שעות רבות ביום, עוברת את אותם השלבים.

את הקבוצה פגשנו פעם ראשונה בפגישה מקדימה. איכשהו חשבתי שמגוון הגילים יהיה רחב יותר, אבל לא. כנראה שהוצאה כבדה של סכום כסף המיועד לטיול כזה + משך הטיול, דרש שהאנשים יהיו מבוגרים יותר, ופנויים מאחריות משפחתית של הוצאת ילדים כל יום לביה"ס.

התבוננתי מסביב. אני לא יכולה להתברך בכושר גופני גבוה, ומסביבי נראו כאלה שהם פחות או יותר במצבי ובשוליים כאלה שמצבם טוב יותר וגם כאלה שמצבם יכול להיות קשה יותר. הקשבתי גם לשאלות. היו כאלה שנשמעו מנוסים בטיולים, היו כאלה שנשמעו מתחילים.

מיד כשהגענו לאוטובוס הראשון בירידה בביג'ין, התברר הכלל הראשון: כל יום נחליף מקומות. הזוג שישב ראשון היום, ימצא את עצמו בהמשך – במושב האחרון, וחוזר חלילה. היו שאמרו שזה לא חשוב, אבל הכלל נקבע ויצאנו לדרך. אחרי יומיים שלושה, ביקשה המדריכה שכל אחד יציג את עצמו, במהלך נסיעה ארוכה. ההצגה גילתה שהקבוצה הומוגנית למדי, מה שהתברר במהלך הנסיעה כנכון פחות. המעמד: בינוני. 

במהלך הנסיעה יצרתי לעצמי תת קבוצה שהקפידה לשבת ליד אותו השולחן בזמן הארוחה. השיטה הייתה ששמרנו מקום זה לזה. היו אנשים שלא אכלתי לידם אפילו פעם אחת. באופן כזה יכולתי להשלים את הנסיעה ללא כאבי לב מיותרים.

דוגמאות לקונפליקטים:

א. סביב נורמות של מו"מ: אני מצאתי את ה"ישראלי המכוער" מהר מאד. ביקשתי, קצת יותר רחמים על המקומיים. המשא ומתן על סחורות התנהל לפעמים עד כמעט "זוב דם". השתגעתי מזה. נניח שפריט מסוים עלה 20 יואן שזה בערך 10 שקלים. לכמה לרדת? מולינו עמדו כפריים עניים או נשים שנראות סובלות בעליל, כמה לשלם? או קיי המו"מ מתחיל בזה שמציעים חצי מחיר ואולי פחות, כמה לשלם? כשחזרנו לאוטובוס היו אנשים שואלים "וכמה שילמת?" ומי ששילם על מוצר 5 יואן פחות (2.5 שקל) היה למנצח בעיני עצמו…

ב. סביב נורמות של אוכל: היה זוג שהיה משתדל לקבל את מנת האוכל שלו מיד על ההתחלה. היו כאלה שלא היו משאירים אוכל לאחרים… כן, ישראלים של המאה ה-21 – ואוכל. והיו גם נורמות הפוכות: בהמשכו של המסע, חולקו באוטובוס המטעמים שהביאו הנוסעים: פרות יבשים, קרקרים וגם ממתקים מקומיים – אלה עברו מיד ליד.

ג. סביב זמן פנוי לקניות: הייתה קבוצה אחת שדרשה כל הזמן עוד זמן לקניות, ואפילו שינוי החוזה עם כל הקבוצה כולה.

ד. סביב המנהיגות: רבים רצו להנהיג, גם את הקבוצה וגם את המדריכה…

אולי אסתפק בזה. בימים הקרובים מחכה מפגש עם הקבוצה אחרי ששבנו ארצה. כדאי לעצור כאן….

שני סיפורים: פגישה עם שוטרים בסין

אוקטובר 10, 2007

הסיפור הראשון: הוא לא סיפור שלי, הוא סיפור שהועבר אלי באינטרנט מידידה בסין. אין לי שום זכות יוצרים עליו. הזכות היחידה שביקשתי וגם קיבלתי הוא לפרסם אותו כאן.

ומעשה שהיה כך היה: נכנסה אישה, מלווה בידיד סיני, למרכז קניות בביג'ין. לא ילדה ובהחלט כבר מבינה עניין. אני יכולה לתאר לעצמי את מרכז הקניות: גדול, רב מפלסים ורב חנויות, צבעוני מאד. כזה שביקרתי בו ביום הראשון או השני להגיעי לבייג'ין. במהלך הקנייה, חשדה שרימו אותה ב-100 יואן, שהם כחמישים שקל בערך.

כמי שגדלה על תודעת צרכנות מפותחת ודמוקרטית, הרימה קול זעקה ודרשה שיובא אליה מיידית שוטר. לא עזרו קריאותיו ומחאותיו של הידיד הסיני שתעזוב את העניין, כאישה אסרטיבית ויודעת – המשיכה.

סינים רבים התאספו סביבם, סתם כך כדי לראות מה קורה. הייתה התקהלות.

בסופו של דבר הגיע שוטר וכל הצדדים נלקחו לחקירה במשטרה, שנמשכה 3 שעות. שוטר הרי צריך לעשות את עבודתו ואין כמו הסינים חרוצים!

בתום החקירה שוחררו כל הצדדים המעורבים תוך שהם מתנצלים על כך שהפרו את הסדר במקום ציבורי…

וואו, אם בארץ היו חוקרים ומאשימים ומבקשים התנצלות על הפרת הסדר הציבורי…

וסיפור שני:  דרמטי הרבה פחות, ובהחלט השתתפתי בו:

נסענו לשנגחאי. היה יום חג סיני, יום העצמאות. הכביש הראשי לא סיפק לנו את הרמזים על מה שעומד לקרות. הנסיעה הייתה בעיצומה, אנשים נמנמו, אכלו פרות יבשים, חיכו לשרותים הבאים.

ואז נעצרנו במחסום.

שוטר עלה וביקש לראות את הרישיונות של מדריך התיירים הסיני, נהג האוטובוס וניירת רלוונטית אחרת. הוא שלח מבט ליושבים באוטובוס, מבט מרפרפף. לא קלטתי את עיניו. המדריכה ביקשה שנעביר לידיו את כל הדרכונים ועוד הוסיפה: "אל תתעסקו איתו, תעשו מה שצריך". יודעת המדריכה שלנו נפש ישראלים עצמאיים…

העברנו את הדרכונים. המדריכה נעלמה לחדר חקירות קטן שהוצב במקום. חלק מהנוסעים ניצל את השהייה וביקש לרדת לעשות את הצרכים. חיכינו. עלו קצת פנטזיות על מה יכול לקרות עכשיו, אבל כמובן שהיינו אופטימיים.

בתום החקירה חזרה המדריכה ונסענו לדרכינו. מסתבר:

אין אישור למי שגר במקום אחד, למשל בכפר קטן ליד שנגחאי, להגיע לשנגחאי. כל מי שרוצה לזוז צריך לקבל רישיון. כיוון שהיה יום חג, וכיוון ששנגחאי עיר מושכת, וכיוון שתהליך העיור נמצא בעיצומו, הקדימו השלטונות  רפואה לתקלה אפשרית וכלי הרכב שנכנסים לעיר הגדולה – עברו בדיקות.

הבדיקה כללה השוואה של מספר הדרכון של היושבים באוטובוס עם אשרת השהייה שלהם בסין, והמדריכה כדי לעזור, ישבה לידם, פתחה את הדרכונים במקום הנכון, והקלה על השוטרים. כיוון שרק לעיתים נדירות יורד המדריך או המדריכה מהאוטובוס, וכיוון שבדרך כלל מקובל לחכות עד שיסיימו השוטרים את מלאכתם ככל שתארך, הציצו השוטרים האחרים לחדר כדי לראות מי היא המדריכה שעובדת לפי כללים אחרים, משל עצמה, מי היא התופעה?.

בסופו של דבר המשכנו בדרכינו.

סתם כך חשבתי לעצמי: סין לא במצב מלחמה, ובכל זאת יש מחסומים. ומילא אנחנו, אבל כל אזרח נבדק. ותמיד, תמיד, רוצה המשטרה הסינית לדעת איפה נמצאים האנשים. ובכל זאת יש אוכלוסיה גדולה וצפה, שמספרה לא ידוע, שמסתובבת בערים הגדולות ומעודה לא נרשמה.

מדינת משטרה ככל שהיא יכולה.

מחברת מסע 1

אוקטובר 9, 2007

לא נגעתי במחברת שסחבתי איתי לאורך כל המסע עד כה. המחברת עברה ימים טובים וימים טובים פחות. עכשיו היא מקומטת בקצוות ומוכתמת בגלל הגשם שירד עליה. בין הדפים יש תלושים של כניסות למופעים ואירועים. חשבתי שנכון לתת לה לנוח. עכשיו אני מוכנה לצטט משהו ממנה. אולי מידי פעם אביא ציטוט. להלן מה שנכתב על העמוד הראשון, שהוא מדברי המדריכה שלנו, רותי המאירי, מחברת פגסוס, במפגש המקדים:

"להביא: אנרג'י, אגוזים, פרות מיובשים, קרקרים…, חגורות, מנעולים למזוודות, מטריות, טרולי שמידותיו 20X30X50…., לא יתנו להעביר אותו אם ישקול יותר משבעה ק"ג, וזה בנוסף למזוודות, עשרים ק"ג ללא תשלום נוסף…  היואן שווה ל-7.5 דולר… בנוסף: לצלם כרטיסי טיסה, דרכון, להכין 2 תמונות נוספות…, להביא את השמות הבינלאומיים של תרופות נצרכות, לקחת כפול תרופות ממה שצריך ולחלק בין מזוודות, להביא מסכות נגד זיהום אויר, כמה גלילי נייר טואלט, מגבונים לחים…, ערכה של מעבירים בינלאומיים לצורך התחברות לחשמל, נעליים נוחות כולל רזרביות…, לקרוא את הספר: ברבורי פרא – כהכנה…רוב ארוחות הבוקר הן מערביות. לא תמיד אפשר לאכול בחוץ. לא כדאי לאכול פרות וירקות, הם מושקים בביוב…".

העמוד השני נכתב באיסטנבול, בחניית הביניים בדרך לסין, להלן ציטוט:

"ושוב איסטנבול והמנקים מאירי הפנים של השולחנות. כאן עוד מסתכלים ישר בעיניים ואנשים עוד לא הפכו שקופים כמו בקניון רמת אביב. השרות אצלם הוא משהו שטבוע בנוזלי הלימפה התרבותית שלהם ולא צריך להעביר אותם סדנאות שרות. סביב השולחנות יושבות הנשים הישראליות ששיערן צבוע באדום של גזר או יותר ולעיתים פסים. הגברים מנסים להכניס את הכרס הקטנה פנימה ואחד מאלה שיושב מולי נעזר בקצת תוספת לשיער המאפיר.

ארנסט המינגווי מונח על השולחן הקטן שלידי, שומע את היפנים שמדברים מהשולחן הסמוך וריח של דם אריות ואולי בופאלו שזה עתה ניצודו עולה באפו, רגע לפני שמקובר נופל מת, הרובה של אשתו עוד מעשן, ונילסון מגחך ומדבר בציניות על התאונה.

עכשיו כבר כמעט לילה באיסטנבול, שמתוך שדה התעופה שלה אי אפשר לראות את הכוכבים, אי אפשר להריח את ריח המנגלים שבכניסה לעיר – זה שתוקף את כל מי שיוצא משדה התעופה.

אבל עוד מעט אפשר יהיה ללכת לשער הנכון ולהתחיל בצ'ק אין הידוע, בינתיים יש עוד קצת זמן שמאפשר להיזכר בסיפור המצחיק ששמעתי אתמול על השפמנון שמצא את דרכו המסתורית אל הכביש ביסוד המעלה, ניצל ע"י אם (ביתי היקרה) ובנה (נכדי היקר מאד), שלא רק הלכו סתם כך בכביש אלא עצרו לראות מה מונח שם. אח"כ רץ הנער אל אביו (חתני היקר) וסיפר לו על המציאה, וזה לא התעצל ולקח מריצה, והגיע למקום, והניח את השפמנון עליה וביחד הלכו הביתה:  אם, בעלה, בנם, ושפמנון אחד. שם הניחו אותו, עדיין חי ונושם באמצעות הריאות שלו, בתוך גיגית מלאה במים של הקטנה (הנכדה שלי), ולפנות ערב, אחרי שכל השכנים הגיעו לראות את הנס וחלקם אף הציע הצעות קולינריות מרחיקות ראות, נשמע ה"אני לא אוכלת את מי שאני מצילה". בסופו של דבר לקחו את השפמנון בליווי כל המשפחה, במכונית, אל מימי החולה הקרובה והחזירו אותו הביתה.

עכשיו קוראים לשער".

איך התאכזבתי מהרפואה הסינית

אוקטובר 7, 2007

עלינו שלוש קומות ברגל. חשבתי לעצמי שחולים לא יכולים לעשות את זה. אבל בסין, יש המון מדרגות ובבניין הזה לא הייתה מעלית. נכנסנו לבית חולים סיני שבו אנשים רבים לבשו חלוקים לבנים ועל הקירות השתרעו המרידיאנים.

התיישבנו. מזגו לנו תה. איש אחד אמר ודיבר במליצות ובאנגלית אמריקאית. הייתה לי הרגשה שהוא ממש משווק את הרפואה ואת הידע שצברו בצורה מוגזמת, אבל הסיתי את עצמי, כי מי יודע?

ואז נכנסו הפרופסורים לחדר. התנדבתי להיבדק. הוצאתי את הלשון ומדדו לי את הדופק בנגיעה. אח"כ הוציא הרופא נייר ומתורגמנית הסבירה לי שהדם שלי סמיך מידי. הוצע לי לקנות שתי תרופות בסכום של כ-300 דולר. אמרתי שזה הרבה, אמרו לי שלפחות תרופה אחת אני מוכרחה וזה יוזיל. ביקשתי את הרצפט ואמרתי שאחשוב. אמרו לי שכדאי שאקנה כל עוד אני כאן ולא הבנתי למה תהיה בעיה לשלוח לי בדואר.

לא קניתי, כי לא האמנתי שבחמש דקות של בדיקה תמצא לי תרופה.

אולי הם יודעים הרבה ואני מעט מידי, אבל זה מה שהיה.

סין מהחלומות

אוקטובר 7, 2007

אני משייטת ביאנגצה הצהוב, לא יכולה לעבור באחד המעברים בגלל מפולת סלעים שבאה בעקבות הגשם הגדול,  נעצרת על ידי המשטרה לבדיקת דרכונים, רואה את בודהה הגדול מהסירה. הכל קרה במציאות, ועכשיו אני רואה את אלה פעם נוספת בחלומות שלי. סין נראית שם קצת אחרת, אבל היא סינית ומדברת אלי בתמונות. הלילה לא היה אף שדה אורז אחד. באופן מפתיע הייתה שם גם אחת מהבנות שלי, וכיוון שלא ידעה שסין היא מדינה כל כך טוטאליטארית כל כך – הסתבכה וסיבכה.

בבוקר קמתי וראיתי שאולי ירד גשם. היה טוב לנשום דמוקרטיה. בצהרים אדבר עם ביתי לראות שהכל בסדר.

ערפילים וסחרחורת

אוקטובר 6, 2007

31 שעות אחרי שעות אחרי שהמלון האחרון נעזב והמזוודות הועלו על כלי הרכב, נגעו גלגלי המטוס באדמה במין קפיצה שחרגול לא היה מתבייש בה. צריך היה לעזוב את כל הטורקיז הזה שמילא את מושבי המטוס, את הארוחות שהוגשו על ידי דיילות עסוקות מידי ומחייכות מעט מידי, ולרדת אל החופש. כל איש – לדרכו. לא עוד לוחות זמנים קפדניים להשכמה, הוצאת המזוודות אל מחוץ לחדר, ארוחת בוקר, זיהוי מזוודות ועלייה לאוטובוס. לא עוד מדריך מקומי שדואג לכרטיסים ולכניסה למקומות השונים, כשעל הכל מנצחת רותי: האימא והאבא של הקבוצה. הקבוצה, שעוד קודם נדמתה כאחת – התפרקה והתייתמה. רק שושי ראתה קדימה ובררה אצל מי יערך המפגש שלאחרי.

שדות אורז, ושתילי תה לא הוריקו מבעד לחלון. מגדליה של העיר הגדולה נראו מגוחכים ליד גורדי השחקים של בייג'ין ושנגחאי. עיר צנועה תל אביב, לא מזכירה אפילו בקצת את מה שהיה. צריך יהיה להתרגל לחיים נמוכים יותר.

היום הראשון היה מעורפל. שנת הצהרים, לא נראתה מזיקה תחילה, אבל בסופו של דבר עוד הגבירה את הסחרחורת. המזוודות עמדו פעורות פה באמצע הבית, והחפצים החלו להישלף אט, אט. חלק מהמתנות, שבעת קנייתן נראו ברורות ומיועדות, העלו עכשיו סימני שאלה.  האם זה יספיק?

יעברו יומיים ואולי שלושה עד שהבית יראה כרגיל.

למחרת כבר חיכה העיתון מעבר לדלת, מודיע בעצם קיומו, שהחיים חזרו למסלולם, משמח בכותרת שלו: "תוכנית למאבק בסחר בנשים: פיקוח בגבול וצמצום הזנות". הלוואי. הלוואי. משהו טוב קורה בארץ. קבלת פנים ראויה. בעמוד אחר דווח על "צ'יינה טאון" בתל אביב, ובאחר על שפופרות רעילות "משחות שיניים מתוצרת סין, המכילות חומר רעיל..". אז השפופרות הקטנות האלה שהיו ארוזות יחד עם מברשות השיניים החד פעמיות וחיכו בכל מלון – מסוכנות? 

הבטן לא עמדה במעבר והגיבה רע. מעניין. זו רק הבטן שלי?

 

סין: ביקור בחנות מפעל לייצור ושיווק פנינים

אוקטובר 5, 2007

האוטובוס נעצר בחצר פעמיים, פעם אחת בחצר של חנות מפעל לייצור פנינים ליד בייג'ין (במים מתוקים), בתחילת המסע שלנו, ופעם שנייה בחנות מפעל אחר בשנגחאי (מי ים), בסוף המסע.

לא אפריד כאן בין החנויות, הסיפור מתייחס לשתיהן באותה המידה. אז מה היה?

בכניסה ישבו אנשי ביטחון והם היו הגברים הסינים היחידים שראיתי בביקור. כל השאר היו נשים, צעירות ונאות מאד.

הייתה הרצאה קצרה, כולל הדגמה של חילוץ פנינה מצדפה חיה שהוקרבה על מזבח השיווק המיידי. הייתה גם השוואה בין פנינים מלאכותיות זוהרות לפנינים שנוצרות בעזרת הטבע (המצלמות הבזיקו וייתכן  שברבות הימים אוכל להוסיף תמונה של התהליך).

לפני שהתחלנו להשתעמם, הועברנו לאולם תצוגה ענק שממנו הסתעפו אולמות קטנים יותר, שבהן נמכרו מוצרים עשויים מג'אד ומאבנים אחרות. בכניסה עמדו נשים צעירות מאד וחייכניות לבושות ורוד. כל אחת התלוותה לזוג או ליחיד/ה (במפעל הראשון יצאה מאחורי הדוכן שבו התעניינתי, מישהי שליוותה אותי עד סוף המכירה). כשסרבתי להצעות השונות, היא נעלמה בחיוך, אבל כשהתחלתי להתעניין במוצר אחר, היא הופיעה משום מקום, למרות שיכולתי להישבע שהיא איננה… הלכה, נגוזה.

כל תהליך המכירה מתנהל בחיוך ובנעימות. במונחים של כסף ישראלי, המחיר הוא זול מאד.

שוחחתי עם אחת המוכרות, הסתבר שהיא בוגרת אוניברסיטה.

הצלחתי לשוחח גם עם זו שהרצתה בפנינו. היא סיפרה לי שהיא סיימה מנהל עסקים, תואר שני, האנגלית שלה – בריטית (ונפלאה). הם מגייסים בוגרות אוניברסיטה מחוגים שונים, מלמדים ומכשירים אותן במפעל. דגש רב מושם על לימודי האנגלית, והמקצוע (מכירה, פנינים). 

הדגש שלהם הוא על מכירה אישית מאד וממוקדת. לומדים במהירות את צרכי הלקוחות. מבלים איתם. נצמדים אליהם. הולכים עם השגעונות. הלקוחות הם המלכים והמלכות ויש להקדיש להם הכל.

המדריכה קראה לנו לשוב לאוטובוס, ולכן הייתי צריכה להפסיק את השיחה הנפלאה הזו.

בשני המקומות היו שירותים נקיים יחסית (במפעל השני – יותר), אסלות, נייר, סבון – כמקובל במקומותינו ופחות מקובל אצלם. הם יודעים שהשרותים מהווים גורם משיכה. באחד המקומות הייתה גם קפטריה שמכרה קפה (נדיר בסין).

מה למדתי?

א. לא צריך מצגת, כן צריך יחס אישי.

ב. יש הבדל בין פנינים שגדלות במים מתוקים (יותר פנינים לכל צדפה) לאלה שגדלות במים מלוחים (אחת). הצבעים יכולים להשתנות. הטבע מספק גם פנינים שחורות שהן היקרות ביותר, את השאר מייצר האדם.

ג. הכי חשוב: בן זוגי רואה קדימה: קנה לי במתנה שרשרת וצמיד מתאים – ליום הולדתי החל בחודש הבא.

ועוד משהו על הפנינה:

רמזים ראשונים לפנינים מתורבתות הופיעו בסין כבר במאה ה-12 לפני הספירה. נהגו להכניס דמויות קטנות של בודהה לצדף העליון וחיכו עד שנוזל הפנינה יכסה אותן. דמויות אלה היו לקמעות וקישטו בהן את המקדשים.

בשנות העשרים של המאה העשרים, גילו שלושה יפנים את התעלומה של הצמחת פנינה (המוכר ביניהם, שהצליח לספק 75% מהביקוש הוא: Kokichi Mikimoto ). עוד על הנושא ניתן למצוא במגזין "ים", גיליון 104 או ב:

www.idive.co.il/Index.asp?ArticleID=52&CategoryID=24&Page=1 – 69k

שבתי הביתה – מסין המהממת

אוקטובר 4, 2007

נחתנו בבוקר, מלאי חויות, התרשמויות וסיפורים.

התחושה הכללית: זה היה הטיול הכי גדול, הכי מרתק, הכי מדליק שעשיתי ועשינו בכל מובן שהיא. והארץ עצמה: מה אפשר להגיד על האימפריה והמעצמה? הכל. וגם: כלום. המילים לא יספיקו. 

פרטים בהמשך לאחר שאבק המסע ישקע קצת…

בינתיים אכלנו סלט גדול מירקות שלא הושקו בזבל אדם. היה טוב ושקט מאד.

 

נסעתי

ספטמבר 16, 2007

אם אוכל – אכתוב פוסטים, אם לא אוכל – לא אכתוב.

שתתחיל לכולנו שנה טובה!

ליד המיטה שלי

ספטמבר 15, 2007

ליד המיטה שלי מונחים ספרים שאני משאירה שמא בכל זאת יצא לי להמשיך ולקרוא בהם. כזה הוא 'חוט של חסד', של מרי דוריה ראסל. קניתי בגלל הנושא. זהו רומן היסטורי על משפחות איטלקיות שחייבות לברוח בגלל הכיבוש הנאצי, והן עושות זאת בחלקו בדרכים הרריות קשות, מאבדות יקירים ועוד. קניתי את הספר כדי שיספר לי קצת על מה שהורי עברו בבריחה שלהם מהנאצים ובגלל שחיו שנתיים באיטליה – שם נולדתי. הגעתי בערך לאמצע ומאז הוא מחכה לי.

ליד המיטה ובקטגוריה של 'שמא אמשיך לקרוא', נמצא גם 'צילה של הרוח' של קרלוס רואיס סאפון. הרגשתי שאני יוצאת לנסיעה פרועה בעקבות ספרים, כשהתחלתי אותו. ההתחלה פשוטה וכל כך מושכת. לא הספקתי הרבה. את הספר קיבלתי מתנה ליום הולדת שישים מחברי לקבוצת הגשטלט.

בקטגוריה של 'חדשים', נמצא ליד המיטה, גם הספר של ארנסט המינגווי, שנקרא '10 סיפורים'. קניתי אותו כי אני מתעמקת בסיפורים קצרים ורוצה ללמוד ממנו. בינתיים קראתי כמה עמודים ראשונים.

חדשים אף הם, שני הספרים שאמורים להכין אותי לנסיעה לסין: 'ברבורי פרא' של רונג ג'אנג, ו'סין המדריך המקיף'. את ברבורי פרא התחלתי לקרוא בהמלצת המדריכה שלנו, ועוד המלצה של אחד המוכרים בחנות הספרים שבאוניברסיטת חיפה, שקשר לספר כתרים רבים. את האחר קניתי כדי לדעת מה שתיירים צריכים לדעת. מברבורי הפרא אני מתפעלת: דחוס מאד. רבדים דקים של היסטוריה סינית ותאורים משפחתיים מדוייקים. חושבת הרבה על התרבות שניצלה נשים ופילגשים באופן כל כך בוטה. מעניין מה קורה בנושא היום. בן זוגי מתפעל יותר מההיסטוריה הסינית שנפרשה לפניו. אותי מעניינת יכולת ההישרדות של האנשים בכלל ונשים בפרט.

עכשיו הנחתי שם את 'האם שימפנזים חושבים על פרישה' של יעקב בורק. את הספר הזה קיבלתי מחברתי ירדנה, איתה צעדתי הבוקר כמו בכל בוקר אחר. הספר הוא לכבוד ראש השנה וגם לכבוד עסקים משותפים שנעשה.

עכשיו שאני מתכוננת להפליג מכאן לימים ארוכים, אני תמהה מה מתוך אלה ואולי בכלל אחרים – לקחת איתי. שני הספרים הסינים – כמובן באים איתי. ויש גם ספרים אחרים שהנחתי בארון תחת הקטגוריה: 'אלה שלא קראתי ומחכים להזדמנות'. אולי אוציא משהו משם. אני יודעת שההנחה שיהיה לי זמן לקרוא – מוטעית, אבל ספרים הם כנראה חפץ המעבר שלי.