עולם מטושטש ומצחיק, ואני עליסה בארץ הפלאות

יום שישי הוא המתאים ביותר להחליף משקפיים. הרכבתי, אותן, את החדשות, והעולם הסתובב כמה סיבובים. בעין הימנית ראיתי מעט. נבהלתי. עוד פעם סיפורי משקפיים?

האופטיקאי ביקש שאשב כמה דקות ואתרגל, אחרי שבדק אותן שוב. ישבתי. הוא גם הביא לי קפה, שהורכב על פי בקשתי מנס, מים, ממתיק, חלב.

עכשיו העולם הסתובב פחות, ושתיתי. טוב, הקפה לא ממש עזר, ועדיין העולם נע לפה או לשם. אבל, נרגעתי קצת. הוא הסביר לי שזה לא המשקפיים אלא המח שלי, שהוא בעיקר שינה את הזוית של הצילינדר. קבענו פגישה חוזרת בסוף השבוע.

בינתיים, הסתבכתי ליד המכשיר לתשלום החניה, וביקשתי סליחה מאלה שחיכו שכבר אסיים. הם חייכו כשהסברתי שאני לא רואה, ועזרו לי למצוא איפה להכניס מה. יצאתי בזהירות לחניון, מצאתי את המכונית, התנעתי כשהמשקפיים הישנות לידי, ליתר בטחון. יצאתי בזהירות לכביש, ואפילו הגעתי הביתה.

כשהגעתי לחניה שלי, הרגשתי שגבהתי פתאום, וכשהבטתי בכיוון מטה הרגשתי כמו עליסה, והתארכתי מאד. גם המדרגה הייתה גבוהה מידי, אבל צלחתי אותה. במעלית הקטנה הכל היה כשורה, ובבית, המרובעים היו לטרפזים (המחשב, התמונות על הקיר). גם לארונות הייתה נטייה דומה לזה של מגדל פיזה.

רק עכשיו הבנתי שעליסה בארץ הפלאות נכתבה אחרי ביקור אצל אופטיקאי.

בינתיים, אני עוד מתרגלת וכבר יכולה להגיד שחייכתי מאד לעצמי כשהרגשתי גבוהה ודקה כל כך. כדי להשלים את התמונה – זקפתי מאד קומה.

ברור שאני והחיים שלי תלויים במשקפיים

סוג של שיא

נפגשתי היום עם הקבוצה הכותבת שלי.
7 שנים, מאז סיימנו ללמוד כתיבה יוצרת באוניברסיטת חיפה – אנחנו חוזרים ונפגשים אחת לחודש.

היום, ישבנו בבית קפה בזכרון שהיא אמצע הדרך בערך לכולנו. לרוב אנחנו נפגשים בבתים שלנו. מידי פעם בקפה. כל אחד מאיתנו קורא את הסיפור שלו/ה, לא לפני שאנחנו אוכלים ומדברים ומניחים את הרקע למה שיקרה היום.

הפעם קיבלתי מחמאה גדולה במיוחד על איכות העבודה. אני נוהגת לכתוב יותר ויותר סיפורונים קצרצרים. את הנטייה לכך ימצאו קוראי גם כאן. "תשלחי להארץ", אמרו לי. ואולי אשלח.

בלילה, כשחזרתי הביתה קיבלתי SMS. אחד מאנשי המקצוע שאני מנחה שלח לי הודעה, שמפגש שהעביר והיה בסוג של מתח לקראתו – עבר בהצלחה רבה. הוא הוסיף עוד ואמר שאני המודל שלו להנחיה. הייתי מאושרת. שמחתי בשמחתו.

בחודשים האחרונים אני מקבלת מחמאות רבות. וההפתעה שלי היא שאני כבר הרבה פחות נבוכה והרבה יותר שמחה.

חוגגת סוג של שיא.

לעיתים, משהו מטריף את הדעת בקבוצה

לפעמים אי אפשר יותר. זה יכול לקרות גם למנחה. משהו בקבוצה מטריף את הדעת. אולי חוצפה. אולי מצב של חציית גבולות. אולי משהו אחר.

כזה היה אז המצב. המתח בקבוצה גאה. שתיים מהמשתתפות חצו את כל הגבולות. לפעמים במקרים כאלה – קם מישהו אחר ואומר משהו. אבל במקרה הזה – אף אחד לא קם.

הרגשתי שאני חייבת לצאת.

הודעתי לקבוצה שאני עוזבת ואשוב תוך זמן קצר.

יצאתי. בלק-אוט. לא זוכרת אם רחצתי את הפנים, התבוננתי במראה. אולי סתם יצאתי לנשום כמה נשימות ולהתמקד.

 

מה שלא יהיה -חזרתי משהרגשתי שאני שוב יכולה לטפל בדברים.

 

לא בררתי מה קרה בקבוצה בהיעדרי. האם מישהו אמר משהו?

המשכתי הלאה.

 

בארץ מקובל שמנחים עובדים לבד. אחת המשמעויות היא שמנחים עובדים כשיש להם מעט מאד תמיכה.

בלימודי הגשטלט בחו"ל וברוב העבודות שם, עבדתי תמיד עם מנחים נוספים.

 

כמה  התגעגעתי באותו רגע למישהו שיקח את המושכות ויתן לי זמן להתאושש.

וזה  כמובן לא קרה.

 

זה קרה לפני כשלוש שנים. אני יכולה לומר עכשיו שהייתי צריכה להחזיר את עצמי לעצמי. ההפסקה הקטנה – איפשרה לי להיות לרגע רק אני, אחר כך יכולתי להיות שוב – המנחה.

היום נשאלתי  אם הייתה בזה מניפולציה מכוונת. האם רציתי להשיג בזה משהו.

לא, עניתי, ממש לא.

 

זכור לי מקרה אחר, שבו ישבתי בתוך חבורה של שישה מנחים בקבוצה של למעלה משלושים איש. הקשיש שבינינו נמנם, ואחת המשתתפות החלה לתקוף אותו ללא הרף.

כשיצאנו להפסקה אמרה אחת המנחות האחרות, בת גילו, שהיא לא תחכה למצב הזה ותפרוש קודם. ואכן כך עשתה.

 

לפעמים צריך לפרוש לדקות ספורות, לפעמים צריך לפרוש לגמרי.

 

אני עוד כאן, ועוד לא הגיע הזמן לעזוב לגמרי. לשמחתי.

 

 

 

 

האם יש לרפואה מותאמת אישית ללמד אותנו משהו על יעוץ ארגוני?

אז זהו, אני טוענת שכן.

בכל פעם שאני נדרשת למודל ה"נכון", זה שיעזור לנו לעשות את האבחון הנכון, או לבנות תוכנית עבודה טובה, או משהו דומה – אני נזכרת ברפואה המותאמת אישית.

אני זוכרת, שכאשר, לפני 10 שנים חליתי בסרטן שד, אמר לי חבר רופא, שיש בדיקות אחידות וכן פרוצדורה אחידה, מה שהוא קרא לו "פרוטוקול" לטיפול במחלה. כלומר, החולות מקבלות את אותו הטיפול.

היום כבר ברור שלא כולן מקבלות את אותו הטיפול, וקרוב היום שבו כל חולה וחולה תקבל את הטיפול הייחודי שלה, שמתאים לתאים המיוחדים שלה, ולדרך התפתחותם. כמו כן נבחנות תרופות חדשות, נכון הדבר במיוחד כשמדובר בתרופות ביולוגיות, שעובדות נגד הגידול הספציפי ופחות נגד כלל התאים.

אם ככה, מתעוררת השאלה איך קורה שלא למדנו מהרופאים?

איך קורה שאנחנו באים עם יותר מידי מודלים לעבודה?

מה שעבד בארגון אחד – אין שום סיבה שיעבוד בארגון אחר, וההיפך.  מה שעבד בארץ אחת – לא ברור שהוא יעיל בארץ שאחרת.

אני לא נגד מודלים, שלא תהיה כאן טעות. אני בעד השאלה הפתוחה והמתמדת: האם המודל מתאים? האם הוא מתאים לקבוצה הזו? לבעיה הזו? לאוכלוסיה הזו? ואני בעד ייחודיות ומיקוד.

זכור לי שעבדתי במפעל אחד בקיבוץ. עקבנו אחרי תהליך קבלת החלטות, והחלטנו לייצר מודל שמיוחד למפעל הספציפי הזה. האנרגיה הגיעה במיוחד מהנועצים: הם תארו איך הם מקבלים החלטות, והביאו לדוגמא החלטות שונות שהביאו תוצאות טובות.

ביחד בנינו מודל שהופץ בין כולם והיה כעין חוזה פסיכולוגי, משותף, כזה שבוודאי לא היה מתקבל לשום ג'ורנל מדעי, אבל התאים מאד שם. גם השפה הייתה מאד מקומית, לא מקצועית-יעוצית. בסופו של דבר הבאתי גם מודלים מעולם מדעי החברה, והם דחו אותם. ללא ספק – הייתה הדחיה הזו גם מלווה בהעצמה.

אהבתי את התהליך. במהלך תקופה ארוכה הם שמרו על הזרימה של התהליך כנרשם וכנחתם. בכל המחלקות תלו תרשימי הזרימה על הקיר.

אחר כך עזבתי. אין לי מושג מה קורה שם היום – אבל החוויה אז – הייתה טובה ומתגמלת מאד.

 

 

 

 

ושוב אוקטובר – חודש המודעות לסרטן שד

עברו 9 שנים מאז חליתי, וזמן לא ידוע מאז החלמתי. אני נחשבת היום בריאה. אם כי תמיד, תמיד, נובע לו בשקט החשש שאולי, אולי, והלוואי ולא – זה יחזור בדלת האחורית או הקדמית.

סרטן השד אילץ אולי להכיר טוב יותר מוסדות שונים כגון: מרפאות, מעבדות, מכונים, ארגוני צדקה וחסד, ועוד.

הכרתי אנשים שהם צדיקים, חולים, גוססים וגם שרלטנים.

למדתי כמה חשובה המשפחה והאהבה. התקווה וגם העבודה.

למדתי שאני יכולה להשפיע ולהיות בצד המנצח. שאני לא מוכרחה להפסיד.

 

אולי יום אחד אוכל לכתוב על זה יותר, והרבה. עכשיו, ובינתיים אני רק רוצה לדבר על כמה שלבים הכרחיים בתהליך:

 

1. שלב הגילוי: כל שנה או שנתיים התיצבתי והצטלמתי. נראה היה שהכל בסדר, עד לפעם ההיא שהטכנאית יצאה ואמרה לי: הרופאה רוצה עוד צילום מזוית אחרת. ואחר כך יצאה וביקשה להוסיף  אולטרסאונד. לבסוף יצאה הרופאה המקסימה שלי ואמרה לי בפשטות: אני חושבת שיש משהו, אבל קטן…. אני כמובן כבר ידעתי.

2. הניתוח: רציתי שהגידול יוסר ומיד. אבל זה לוקח זמן. חשבתי שאעשה את זה באיכילוב, אבל נראה היה שבתל השומר – זה יהיה מוקדם יותר. הניתוח בוצע שם. ביטלתי נסיעת עבודה למקסיקו, כי חשבתי שיקשה עלי להתרכז. כל האנרגיות כוונו למקום אחד – להחלים. בגלל הזמן  שנאלצתי להמתין, מצאתי לי הזדמנות ללמוד את השרלטנות סביב הסרטן. לכל מיני אנשים יש מה להגיד וכל מיני נשים מוכנות לנסות הכל. רעדתי מפחד כשנכנסתי לחדר ניתוח, הייתי ישנונית כשיצאתי. הגידול הוסר. שנת 2003 הסתימה אחרת לגמרי משהתחילה.

3. שלב קבלת ההחלטות: הויתור על הכימותרפיה. יכולתי לקבל, אבל לא היה ברור כמה זה  ישנה. שאלתי את הרופאה שלי: לו הייתי אחותך – היית אומרת לי לעשות כימו? והיא צחקה: לו היית אחותי, אפילו לא היית שואלת, ברור שלא. אז לא עשיתי. אבל עד היום אני חוששת לפעמים שאולי הייתי גם צריכה להתמסר לזה. הסתפקתי בהקרנות ובטיפול הורמונאלי שנמשך חמש שנים. ויחד איתי היו עוד נשים. אחת מהן, מרינה ז"ל, אישה מצחיקה ואוהבת חיים – לא שרדה. ראיתי את ההתדרדרות שלה. כאבתי. הייתה גם חברה שנפרדה מביתה. והלב דאב. והפחד היה גדול.

4. גילוי נוסף: ואז חודשיים אחרי הניתוח הראשון, התפניתי לעשות עוד בדיקה של בלוטת התריס, וגם שם היה סרטן. לא קשור בכלל. סרטן עצמאי, הרבה פחות תוקפני – אבל סרטן. והיו ניתוח והקרנה ומיפוי ובדיקות חוזרות. וכבר הייתי מנוסה. וידעתי שמי שקיבלה פעם אחת סרטן – יש לה סיכוי של כעשרים אחוז לקבל עוד אחד. התעצבתי, ושוב יצאתי למלחמה על הבריאות שלי.

5. שלב הסיום: ויום אחד הכל נגמר. חמש שנים אחרי הניתוח הראשון – אמרה לי הרופאה: הבראת! לא היה דבר שאמר שהסרטן עוד מקונן בגופי.  הרגשתי חופשיה וגם הייתי מפוחדת: פחות פגישות עם רופאים, פחות ביטחון. אני נזרקת חזרה לעולם כבריאה. אני בריאה?

6. אחת השאלות שרופאים שואלים אותי תמיד: האם את בריאה בדרך כלל? והתשובה שלי עד לא מזמן הייתה שכן, אני בריאה בדרך כלל. היום אני כבר לא בטוחה בכל מאת האחוזים שאני בריאה בדרך כלל, אבל אני יודעת שהבחירה שלי היא עדיין להיות בריאה בדרך כלל ורוב הזמן אני מצליחה. עכשיו אני אומרת שאני משתדלת להיות בריאה רוב הזמן.

אני מקדישה את המילים האלה, למרינה, שלמרות האומץ שלה, היופי שלה, והמאמצים – לא נמצאת היום בין החיים, ומאחלת לאחרות שמתמודדות – להצליח (דווקא היום שמעתי שמספר הנשים שחולות בסרטן – גדל הצטערתי).

העבודה הבינלאומית והגלגול החדש שלי, עם פרוש השנה החדשה

כשהייתי בת 24, וסטודנטית, רציתי להיות אזרחית העולם, ולעבוד בכל מקום אפשרי.

למזלי זה קרה, בערך, אם כי בשלב הרבה יותר מאוחר בחיי.

המבוא היה כשהתחלתי לעבוד באינטל, ויצאתי לחו"ל במסגרת העבודה.

ההמשך היה כשלמדתי לפני 20 שנה בתוכנית הבינלאומית להכשרת יועצים ארגוניים לפי גישת הגשטלט.

ואחר כך היו השתלמויות רבות במקומות שונים: הולנד, ברלין, קליבלנד, קייפ קוד.

אחר כך התחילה תקופה של שיתופי פעולה עם חלק מהמורים ובעקבות זאת הצטרפתי לתוכניות שמכשירות אנשים לעסוק ביעוץ בקורסים שונים. לימדתי בהרכבים שונים:

יעוץ ארגוני, הנחיית קבוצות, אימון (coaching) – הכל לפי גישת הגשטלט.

ישבתי לא רחוק מהבוספורוס, ליד האוקיינוס האטלנטי, האוקיינוס ההודי, הים התיכון,  הים הצפוני, ואגמים שונים. עבדתי בארצות כגון: איטליה, אירלנד, בלגיה, גרמניה, סקוטלנד, הולנד,  דרום אפריקה,  הונגריה, תורכיה, ועוד.

והחודש – סיימתי את הפרויקט האחרון שבו עבדתי. קיבלתי במתנה עדי מפואר שנראה שאצטרך להחליף אותו, לשנות אותו או למסור לאחת מבנותי.

 

לראשונה מזה יותר מעשרים שנה – אני לא עובדת בעולם. ואני נהנית מזה.

 

עכשיו אני שוב, אזרחית ישראלית, מקומית, שרכשה ניסיון בחברות שונות ובמקומות שונים. אני שוב אחת  שלא עושה את הקילומטראג' של שדות התעופה, ולא פותחת את התיק ומוציאה את המחשב בבדיקה הבטחונית.

 

לא ויתרתי עד הסוף, ובמרץ אסע לכנס ביוון.

 

אבל לראשונה אחרי ימים רבים של גשטלט בחו"ל – אני מרגישה לגמרי כאן. ישראלית. מהגרת לשעבר. אזרחית העולם בסוג של פנסיה. וזה טוב. וזה בזמן.

 

מאחלת לעצמי שנה טובה עם התממש הגלגול החדש שלי בתחילת השנה היהודית

להזדקן יפה, 6 ואחרון

היום, כשחלפתי על פני המרינה שבדרכי, וגם אחרי שחלפתי על פני בית הכנסת של ליסבון שמוקף שוטרים ושומרים, חשבתי לעצמי, שיהיה חבל שכל זה יגמר, והרי ברור שזה יגמר עבורי.

יהודית הנדל מזכירה בספרה האחרון ,  "נמוך, קרוב לרצפה" את הביטוי האידי: "שוין נענטער ווי וואיטער" שבתרגום לעברית משמעותו היא: כבר יותר קרוב – משרחוק.

התעצבתי אל ליבי, אחר כך אמרתי לעצמי שבינתיים צריך למצות.

אני ממצה.

ומה איתכם?

מזמינה בזאת קוראים לכתוב מה זה בשבילם להזדקן יפה.

כי אני בשלב זה מיציתי את מה שהיה לי להגיד בעניין. מחכה לכם ולתגובותיכם.

שתהיה שנה טובה לכולם!

להזדקן יפה 5

צריך חברים טובים וצריך מזל.

הגורל משחק את המשחקים שלו, ולפעמים זה רק עניין של מזל. יש מזל טוב, שקשור לבריאות טובה, או ללידה במשפחה הנכונה.

באופן אישי, נולדתי למשפחה של פליטים, אחרי השואר. ימים קשים, הורי שרדו והיה להם מספיק כח בשביל להוליד אותי.

למזלי נולדתי בתקופה של המשך הקמת המדינה והייתה המון התלהבות. גדלתי עליה.

למזלי, התלאות שעברתי שימשו כמו דשן לחיים.

למזלי – אני מרוצה מחיי היום, ויודעת שמה שיש לי הושג במאמצים, ואני שמחה בהם.

אני גם שמחה בחברים שלי.

אז צריך מזל, וצריך חברים.

להזדקן יפה 4

לשמור על הערכים, להילחם עליהם כשצריך.

אני שונאת אי-צדק, אני שונאת שמסדרים אותי, שגונבים אותי.

וכך היה במקרה של אופטיקה הלפרין.

למרות שהשופט פסק לטובתי – הם לא שילמו. חברתי, תמי ברלינר, עורכת דין, פנתה להוצאה לפועל.

מה הם חשבו? באמת, שאוותר כאן?

תמי צלצלה לפני ימים ספורים להגיד לי שיש כסף. הם היו כמובן צריכים גם לשלם את ההוצאות כתוצאה מהצורך לגבות, כולל שכר טרחה שלה. איזה טפשים.

ולהזדקן יפה, פרושו – לא לתת לרעים לנצח אותך.

ועכשיו, שיש לי דג נחמד בבטן, והצלחתי ללכת לטיילת ובחזרה, והכסף סוף כל סוף חוזר אלי – אני מרגישה שאפשר להזדקן יפה.

 

להזדקן יפה 3

אני מוצאת שהתנועה חשובה מאד. ושמחת החיים.

אתמול במהלך ארוחה והופעה שהמלון סיפק, פנה אלי ילד קטן, אולי בן 10, חבר בלהקה העממית שהופיעה על הבמה, והציע לי לעלות ולרקוד איתו. הכל היה בתנועות. הוא לא מבין אנגלית ואני לא מבינה פורטוגזית. עליתי איתו ורקדנו. שכחתי שכואבת לי הברך. והוא עם הקסטניטות ביד והרבה ביטחון עצמי, הורה לי באצבע – מתי להסתובב. התבוננתי בו: אני לא עניינתי אותו, אבל הריקוד – כן. הוא נהנה מכל רגע. ואני נהניתי מנותן ההוראות הקטן הזה, שיכול היה להיות נכד שלי.

אחר כך רקדה כל הקבוצה  כולה, וגם אני הצטרפתי. אישה, להערכתי בסוף שנות השמונים, שלא מוכרת לנו, הצטרפה בשמחה. היא לימדה אותי ריקוד אחר. שמחתי במורתי החדשה. כשעזבתי, היא עוד חוללה עם הקבוצה.

המקום שאני נמצאת בו – הוא על גבעה  (Monte Estoril) ואני נמנעת מהליכות ברגל, גם הברך כמובן מכבידה. אבל אני מתעמלת בחדר. כל בוקר. וכשאחזור ארצה- אשוב לבריכת השחיה שמחיה אותי בכל פעם מחדש.

 

בעוד עשר דקות, אני יורדת בזהירות  ל"פרומנדה" המקומית, והולכת לאכול דג. נקווה שהכל יהיה טוב. הנה, עוד דרך להזדקן יפה: לרקוד, לאכול דג, ולצאת ל"פרומנדה" שעל גדת האוקיינוס האטלנטי.

 

סיום טוב לעוד יום מיוחד.