פחח יקר שלי

פחח יקר שלי, אבא שלי!
כל כך הצטערתי וכעסתי על השר סילבן שלום. אילו דברי להג, ואיזה חוסר כבוד לאדם העובד.
התפלאתי ולא התפלאתי.

חשבתי שאת בית המקדש בנו אומני עץ, ואומני אבן, וכנראה גם פחחים אם כי אני לא יודעת. ונתנו להם כבוד. ובלעדיהם ובלעדי שכמותם – לא הייתה יצירה.

חשבתי שבבת אחת הוריד לרמה נמוכה את כל אלה שבנו תנורים עם פתח של לב, משהו שכל מוזיאון נוסטלגי היה מתרפק עליו (http://www.nostal.co.il/Site.asp?table=Terms&option=single&serial=9448&subject=%F4%F8%E9%E8%E9%ED%20%F9%E4%E9%E5%20%E1%EE%E8%E1%E7&portal=%E0%E1%E9%E6%F8%E9%ED%20%E5%E7%F4%F6%E9%ED). הנה מצאתי אחד מאלה שבנית, אבל ללא פתח הלב הידוע שלך.

כל כך התפלאתי שמה שהיה נמחק.

ולא התפלאתי – כי הוא לא הכיר אותך ושכמותך. הוא לא ידע שפרנסת בפולין את המשפחה שלך החל מגיל 13, בפחחות, בטיפוס על גגות ובנייתם. הוא לא ידע שככה התחתנת ופרנסת וגידלת ילדים.

ולא היית בן עדות מזרח.

לא התפלאתי – כי הוא לא ידע שמי שהיה פחח, למשל, בשואה, היה לו סיכוי להינצל. וכך ניצלת אתה ושהית במחנה כפיה כשאתה מתקן מטוסים. הוא לא ידע שאמרת לי שמקצוע יכול להציל חיים, ושללא הפחחות שלך – היית גם אתה עולה בעשן לשמים.

הוא לא ידע שככה פרנסת אותי. ושתמיד אהבת גם השכלה. ולא מצאת פער בין המקצוע לבין הידע הרחב יותר.

הוא לא ידע שבשביל זה היית קם בחמש בבוקר ומדווש עם האופניים למפרץ חיפה וחוזר בערב.

הוא לא יכול היה לדעת, שהיית חבר בוועד העובדים ולחמת על זכויות.

הוא לא ידע ששם, במפעל שבו עבדת, למדתי פעם ראשונה איך נראה ארגון שטוח, כי מי היו שם בסה"כ? משפחת הבעלים ועוד כעשרים עובדים.

ובעיקר הוא לא הכיר את ריח הבדיל הניתך כדי לחבר שני חלקי פח או לתקן את הסיר של השכנה, ולא החזיק את המספריים הענקיות שגזרו את הפח.

כי מה הוא בכלל מכיר?

את רשרוש ניירות הכסף….

אהבתי אותך אבא, פחח שלי פרטי, ואת כל הנפלאות שגזרת בידיים קשות ומיובשות – מפח.

תקלת שרות – אורנג'

הנייד מת פתאום. וגם המחשב שלי מועמד להחלפה אחרי שהתקשה להתמלא, ושינוי סוללה לא השפיע מספיק. באחת – הרגשתי מנותקת מהעולם, כמעט בפאניקה. כמעט ערומה. כמעט בודדה.

עוד באותו אחה"צ התייצבתי באורנג'. וזה מה שאמרתי: הנייד מת. הבחור הצעיר הושיט לי מספר ויותר משעה חיכיתי. וכל זאת בשביל מה? כולה היה צריך להזיז את הסוללה ממקומה. מה שלא ידעתי.

למה? שאלתי. למה? למה האיש שנתן לי את המספר לא בדק את זה אם ידע שזאת תקלה צפויה? למה הייתי צריכה לחכות? אני עושה קסמים אמר לי הבחור הצעיר בחיוך, ואני חשבתי שקסם לא היה כאן.

בבוקר שוב שתק המכשיר. הפעם פרקתי את הכיסוי, הזזתי את הסוללה והוא חזר לעבוד.

עכשיו אני מבינה שהפעלת הטלפון – לא תהיה עוד כשהייתה, יש לי תפקיד: להזיז את הסוללה.

והשאלה: מי הזיז לי את הסוללה?

אוביקט של וולגריות קיצונית

איך מתחיל ספר?
אני אוהבת התחלות. והנה ההתחלות של שלושה ספרים שאני מעיינת בהם עכשיו:

א. "זהו אוביקט של וולגריות קיצונית. על אף שאין זה המבע הוולגרי הראשון שמופיע בכתב העת… מדובר בעליית מדרגה משמעותית, שמשחיתה אותנו, ולדעתנו גם את הקוראים." ציטוט מתוך ציטוט בספר מדליק של טל דקל, שאני קוראת ונקרא בשם: (מ) מוגדרות – אומנות והגות פמיניסטית (עמ' 11), הוצאת הקיבוץ המאוחד 2011.
ב. "אחת לשנה, בחול המועד סוכות (תאריך הקמתו של ארגון "בר גיורא"), מתכנסים צאצאי "השומר" לעצרת זיכרון המתקיימת בבית הקברות של "השומר" בכפר גלעדי. כינוסים אלה ממחישים את מקומו הייחודי של כפר גלעדי כביתו של "השומר" , כפי שהתכוון ישראל גלעדי בחזונו"… את המשפט הזה אני מוצאת בספר של סמדר סיני, בשם: השומרות שלא שמרו (עמ' 9), הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספריית הפועלים, 2013.
ג. "עניינו של ספר זה הוא הסיעוד (nursing) וקורותיו בישראל בתהליך החתירה להכרה בו כ"פרופסיה", כלומר מקצוע בפני עצמו. מקצוע זה נלמד בצורה פורמלית ועוסקות בו בעיקר אחיות. כלומר נשים. הספר נשען על עבודת מחקר לתואר שלישי שנערכה בשנים 2001-2008". הציטוט הזה מתחיל את ספרה של שרה שחף, בשם: אחות טובה דיה – הסיעוד בין אידיאל למציאות, ישראל 1960-1995 (עמ' 13), הוצאת רסלינג, 2014.

באיזה מהם הייתם מעדיפים להשקיע את זמנכם?
אני ערה לצורך שלי לעיין בכולם, אבל מבינה היטב מה מושך אותי יותר – הספר הראשון.

חושבת: באילו מילים אתחיל את הספר הבא שלי?

זוכרת גם את עמוס עוז, ב"מתחילים סיפור" (http://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=2857), ומתחילה בספר הראשון.

רעב מצד אחד ומשכורות של 3.5 מיליון מצד שני

הגעתי לרחיצה של הרכב. האיש שגבה ממני כסף נראה רזה מתמיד. שאלתי את עצמי האם הוא סובל מאנורקסיה, וידעתי שהתשובה כנראה מורכבת פחות: הוא אוכל פחות ממה שאכל בפעם הקודמת שפגשתי אותו.

כשיצאתי מהרחצה – שוחחו ברדיו על הגבלת משכורות, לא יותר מ-3.5 מיליון…

בסדנא שהעברתי היום דיברו על טדי קולק שגר בדירת 2.5 חדרים ולא גנב כספים. הזכרתי את בגין ובן גוריון.

בדרך חזרה שמעתי על ילדים רעבים.

נזכרתי בגעגועים במסעדת ביה"ס א.ד. גורדון, בקריית חיים. הורי לא רצו לרשום אותי אליה, והצלחתי להגיע אליה רק בתורנויות של שיעורי תזונה, עם המורה נחמה. חוץ מזה הייתה גם לאה, שהכינה משקה קקאו מאבקת חלב – לילדים בארוחת עשר.

כמה שפעם דאגו אחרת לדור הצעיר, ואיך הפכה המסעדה למשאת נפש גם של ילדים כמוני, שאכלו בבית.

וכמה שהזתנו הזמנים.

וכמה חבל.

סוף שבוע, 2: עיתון הארץ

אז מה אני קוראת:

1. שהאותיות הקטנות בחוק הגיוס מנציחות את הפטור לחרדים. לא יפה. קשה להאמין איך עובדים עלינו.
2. שיד ימינו של פינטו אומר: העברנו כסף מידי חודש לבקשת ניצב ארביב. לא יפה. מקווה שלא נכון.
3. שהחינוך הפרטי משתלם, לפחות למנהלים: שפרופ' דודי שוורץ, קריית אונו מרוויח 155014 ש"ח לחודש, שרנן הרטמן, מנכ"ל קריית אונו, מרוויח 119188 ש"ח לחודש, סכומים דומים מרוויחים בכירים במרכז האקדמי פרס, שאוריאל רייכמן מרוויח קצת פחות (118379), ושנתניה מרוויחים אנשי המכללה הבכירים פחות ממאה אלך ויותר משמונים וחמש. אני חושבת שזה ממש לא יפה. לא חינוכי. לא דוגמא אישית.

מעניין כמה מרוויחים המתרגלים, עמיתי ההוראה והמרצים הצעירים. אני מרגישה שיש כאן שחיתות שקיבלה לגיטימציה.

4. עקבות לשום מקום: גששים גילו עקבות שהובילו לחשוד שהשחית מטע פלסטינאי, ושום דבר לא קרה. לא יפה.
5. שצווי הריסה מהמנהל – לכולם אבל לא לבכיר במנהל האזרחי. ממש לא יפה.
6. שלא קולטים את האתיופים. בצבא. לא טוב, לא יפה.

ויש גם דברים יפים כמו למשל שדורנר, השופטת הרהוטה מעמידה את עצמה לבחירות לנשיאות.

אבל זה לא מספיק לי ואני עוברת למדורי הספרות.
נדמה לי ששם אוכל להתחמק מהכיעור הרע.

את הספר "דברי מתיקה" סיימתי. נראה במה אתמקד עוד מעט.

אורנג' – מוכרים נפלא, ורגע אחרי החתימה – משאירים אותי די לבד

בכל אשמה חברתי תמי, שרצתה שאצטרף לווטסאפ. הוא לא היה חסר לי במיוחד לפני כן, ואני לא מרגישה שאני צריכה אותו עכשיו. אבל, ידעתי גם שצריך להשתדרג מתישהו ואם לא עכשיו אימתי.

וכך, ממש כשהשנה איימה להסתלק, פגשתי את סיוון מסניף נתניה והסכמתי להצעותיה : גם קניתי טלפון נייד מדגם נוט 3, וגם הסכמתי לוותר על שרותי נטויז'ן ובזק ולעבור אליהם. ידעתי שאני לא בשביל חתונות, אבל החלטתי להתחתן עם אורנג', לגמרי. אז התחתנו. חתמתי על טפסים. קיבלתי לידי את המכשיר. קניתי לו מלבושים אדומים ואף רכשתי דיבורית לרכב, אחרי שהמוכרת הבטיחה לי שבטוח שלרכב אני חייבת דיבורית, כיוון שמה שיש לי ברכב לא מתאים.

אז קניתי דיבורית בעוד שלוש מאות שקל.

וכאן מתפצל הסיפור:

הפיצול הראשון:
למחרת הגיע טכנאי. הוא החליף ראוטר, עשה מה שעשה ויצא לדרכו. וראה זה פלא, המחשב גילה התנגדות והתנתק בכל כחצי שעה. חייגתי יומיים אחר כך, משחשבתי שחבלי הלידה עברו, ב-3.1.14, וביקשתי שטכנאי יגיע. אתם באתם? לא. גם הוא לא. מה שכן – ניהלתי איתו שיחות מקסימות ואוטומטיות שניתנו לו כנראה בסדנאות שרות טובות – ותו לא. בכל אופן הוא שמח מאד לשרת אותי והבטיח לבוא. חיכינו לו בבית והוא לא בא. וכך עברו הימים.

הפיצול השני:
ניסנו להרכיב את הדיבורית ברכב. כיוון שאני לא מעשנת – נדבק לו המצת למכונה והם היו לבשר אחד: אי אפשר היה להוציא מהרכב את המצת. התייאשנו. ובן זוגי היקר, אמר לי: תגשי למוסך. עברו עוד יומיים שלושה ופניתי למוסך. במוסך אמרו לי להפתעתי, רגע אחרי ששחררו את המצת מאחיזת המסגרת שלו, למה לך בכלל דיבורית?
התבוננתי בהם ואמרתי – שאין ברירה, הדגם חדש, ויש צורך בדיבורית תואמת. גיחך המוסכניק ואמר: אני שולח לך את אחד הבחורים, הוא יסדר לך. ואכן סידר. בתוך עשר דקות פעל הבלוטוס גם לטובת המכשיר החדש שזה עתה נקנה.

חזרתי לסניף אורנג' ואמרתי: תראו, לא צריך את הדיבורית. באותו היום כבר עברו 18 יום מהיום שקניתי את הדיבורית והם אמרו שאחרתי בארבעה ימים – אי אפשר להחליף. כתבתי מכתב כועס. חזרתי ומסרתי להם מכתב והם בקושי רצו לקחת, אבל חזרו בהם, לקחו את המכתב וחזרו ואמרו שאי אפשר. החוק מחייב רק 14 יום. ומה עם הטכנאי שלא בא? גם אותו החוק מחייב, לא? אמרו – הטכנאי במחלקה אחרת.

ניסיון לאחד פיצולים:
הייתי מעוצבנת. חזרתי וצלצלתי והובטח לי שעם הדיבורית אין להם מה לעשות, אבל יטפלו בעניין הטכנאי.
לא אלאה אתכם. היום, 20 יום אחרי הטכנאי הראשון ושבעה ימים אחרי שהטכנאי השני לא בא, הגיע הטכנאי השלישי, החליף את הראוטר ואמר שעכשיו יהיה בסדר. שאם המחשב יפול שוב והנורית (של ה-DSL ) לא תהיה יציבה או דלוקה – צריך לפנות לבזק.

אתם בוודאי מבינים את סוף הסיפור:

כחצי שעה אחרי שהטכנאי יצא, נפל המחשב. הנורה דלקה יפה והפיצה אור כמו בחנוכה. חזרתי אל אורנג', והם רצו לחסוך לי זמן והבטיחו לחזור מיד כשיגיע תורי. משחזרו אמרו לי שהמחשב שלהם נפל והם לא יכולים לתת לי שרות עכשיו. בינתיים עברו שלוש וחצי שעות מאז התחלתי לחכות לטכנאי – ולאורנג' עוד לא עלה המחשב.

מה הייתם עושים במקומי?

ללא קשר – אני מחכה גם לטכנאי של פזגז. יש ריח של גז במרפסת השרות והוא אמור להגיע עד שעה ארבע. בעוד שמונה-עשרה דקות תהיה השעה ארבע. עכשיו אני מחכה לאורנג' ולפזגז. אם תרצו שאעשה בייביסיטר למישהו נוסף – רק תגידו…

אבל רגע… הטכנאי של פזגז הודיע שהוא בדרך אלי ולכן לא אוכל לקבל אף הצעה נוספת לבייביסיטינג.

המשך – אולי יבוא.

הרבנות (והיהדות) – כקרדום לחפור בו

תחושה של גועל עולה בי כשאני רואה את הרבנות החדשה. לא כולה. אבל חלקה. כבר לא צניעות. לא מעשים טובים. לא חסות למסכנים, אלא להיפך – כרייה של כסף מתוכם, התמימים, המאמינים, אלה שמחפשים את הטוב והמיטיב. גסה רוחו של פינטו. ערמות של כסף עוברות מיד ליד בהשראתו. מבנה עצום כאן, מבנה מכובד – שם. הכל מראית עין. המלמולים והגו השחוח משהו. מספר 6 ברשימת הרבנים העשירים. אלה שהקימו עמותות ושלבו בהן נמלים שחורות לעבוד קשה ולייצר כסף לרב. גניבה קטנה או גדולה – אחת אחרי השנייה. כסף שחור. ולכל זה אפשר להוסיף תבלינים של מחפשי כח, ביניהם הפוליטיקאים, מפקדי משטרה בכירים ואנשי עסקים. הדת והרוח – בשרות הרווח הגשמי. ופגיעה גדולה ביחידים ולא פחות מזה – בתרבות שלנו.

לפעמים אני שואלת את עצמי מה היה אומר אבי?

Robben Island

ממש בימים אלה, עם מותו של נלסון מנדלה, אני חוזרת לביקור שערכתי ברובן-אילנד, במוזיאון, כשלימדתי גשטלט בקייפטאון (http://www.robben-island.org.za/)

אני זוכרת את קניית הכרטיס, את הכניסה אל הספינה הקטנה המובילה אותי אל הכלא, את הגלים מסביב מתיזים בחוצפה על פני, את הפינגווינים קטני הקומה שנמצאים בכל מקום ואת הסיור שערכתי במקום, נזהרת שלא לדרוך על ביצי עופות דוגרים.

זכורים לי במיוחד :
1. החדר הקטן, התא, שבו שהה נלסון מנדלה 18 שנים מתוך ה-27 שנות הכליאה שלו. פשוט כל כך. שום דבר וכלום בערך, שצריך היה להספיק לו יום אחרי יום, שנה אחרי שנה. והוא לא נכנע.
2. הסביבה הטבעית הקשה שבה עבדו האסירים, אדמת גיר בוהקת, שהורסת את העיניים, והם חוזרים ועושים עבודה סיזיפית.
3. את המדריך שפניו מחוטטות, שליווה אותנו ודיבר מתוך ידיעה אישית שכן היה אחד האסירים שם.
4. את המדריך האחר, כמעט נער, שדיבר על השואה (ועשה השוואה – לא מקובלת, אבל זה לא ממש חשוב כרגע).

כשיצאתי משם, ידעתי שהביקור היה אחד האירועים החשובים ביותר בחיי, ושהוא חובה לכל מי שמגיע לדרום אפריקה. ניתן היה לעמוד מקרוב על המחיר שמשלמים אנשים שהשויון חשוב להם, והם מוכנים להיאבק עד כלות.

את מנדלה פגשתי רק דרך קריאה והתבוננות בטלויזיה ובסרטים, אבל שם, עמדתי הכי קרוב אליו, ויכולתי להרגיש מעט ממה שחווה.

השויון הוא אתגר בארץ, כאן, וגם בתוכי. אני עצמי מוצאת שאני גולשת מידי פעם למחשבות מפלות ומחזירה את עצמי בתשובה.

נלסון מנדלה הוא אחד מגדולי הדור שלי. אני כל כך שמחה שהייתי שם, במה שהיה תאו וביתו. אני שמחה שראיתי בהצלחתו. את שלו הוא עשה – ושינה את ההיסטוריה.

הזוג המלכותי

בכל פעם מתפרסמת כתבה שמספרת על הזוג המלכותי שלנו, שבהיעדר נביא, הסמיך עצמו להיות מלך-מלכה, שניתן להגיד עליהם בוודאות, שהם נעדרי אמפטיה, ואין באמתחתם דוגמא אישית.

איך שהוא אני שבעה מעלילותיהם, מהחלק הלא רגיש שהם מפגינים. אני לא מוצאת הסבר טוב ומניח את הדעת לבחירה המחודשת בכל מערכת בחירות ומקווה מאד שזאת תהיה הפעם האחרונה שהזוג על כס השלטון.

בינתיים המסקנה שלי היא שפסו מנהיגים בישראל, ואיש הישר בעיניו יעשה.

להלן מה שקיבלתי במייל היום:

http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=394281

נזכרתי בצריפים של יצחק בן צבי ובן גוריון, ובדירה הקטנה של בגין…

ולא נותרו לי מילים, כשקראתי את הרצ"ב.: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4459902,00.html