Archive for the ‘נוסטלגיה’ Category

פחח יקר שלי

אוקטובר 24, 2014

פחח יקר שלי, אבא שלי!
כל כך הצטערתי וכעסתי על השר סילבן שלום. אילו דברי להג, ואיזה חוסר כבוד לאדם העובד.
התפלאתי ולא התפלאתי.

חשבתי שאת בית המקדש בנו אומני עץ, ואומני אבן, וכנראה גם פחחים אם כי אני לא יודעת. ונתנו להם כבוד. ובלעדיהם ובלעדי שכמותם – לא הייתה יצירה.

חשבתי שבבת אחת הוריד לרמה נמוכה את כל אלה שבנו תנורים עם פתח של לב, משהו שכל מוזיאון נוסטלגי היה מתרפק עליו (http://www.nostal.co.il/Site.asp?table=Terms&option=single&serial=9448&subject=%F4%F8%E9%E8%E9%ED%20%F9%E4%E9%E5%20%E1%EE%E8%E1%E7&portal=%E0%E1%E9%E6%F8%E9%ED%20%E5%E7%F4%F6%E9%ED). הנה מצאתי אחד מאלה שבנית, אבל ללא פתח הלב הידוע שלך.

כל כך התפלאתי שמה שהיה נמחק.

ולא התפלאתי – כי הוא לא הכיר אותך ושכמותך. הוא לא ידע שפרנסת בפולין את המשפחה שלך החל מגיל 13, בפחחות, בטיפוס על גגות ובנייתם. הוא לא ידע שככה התחתנת ופרנסת וגידלת ילדים.

ולא היית בן עדות מזרח.

לא התפלאתי – כי הוא לא ידע שמי שהיה פחח, למשל, בשואה, היה לו סיכוי להינצל. וכך ניצלת אתה ושהית במחנה כפיה כשאתה מתקן מטוסים. הוא לא ידע שאמרת לי שמקצוע יכול להציל חיים, ושללא הפחחות שלך – היית גם אתה עולה בעשן לשמים.

הוא לא ידע שככה פרנסת אותי. ושתמיד אהבת גם השכלה. ולא מצאת פער בין המקצוע לבין הידע הרחב יותר.

הוא לא ידע שבשביל זה היית קם בחמש בבוקר ומדווש עם האופניים למפרץ חיפה וחוזר בערב.

הוא לא יכול היה לדעת, שהיית חבר בוועד העובדים ולחמת על זכויות.

הוא לא ידע ששם, במפעל שבו עבדת, למדתי פעם ראשונה איך נראה ארגון שטוח, כי מי היו שם בסה"כ? משפחת הבעלים ועוד כעשרים עובדים.

ובעיקר הוא לא הכיר את ריח הבדיל הניתך כדי לחבר שני חלקי פח או לתקן את הסיר של השכנה, ולא החזיק את המספריים הענקיות שגזרו את הפח.

כי מה הוא בכלל מכיר?

את רשרוש ניירות הכסף….

אהבתי אותך אבא, פחח שלי פרטי, ואת כל הנפלאות שגזרת בידיים קשות ומיובשות – מפח.

רשמי מסע 3 Joshua Echano

אוקטובר 15, 2014

Stateroom steward

ככה הוא נקרא. ג'ושוע. הוא אבל גם, כך נדמה לי לפעמים, האימא שלנו. הוא דואג לנו, נותן לנו טיפים קטנים ובעיקר מכין את החדר פעמיים ביום – לשימושנו. ובין לבין הוא בונה פסלים מדהימים ממגבות. ביניהם ג'ירפה, קוף וכו'. אם אוכל אוסיף את הצילומים. הוא מדהים. אומנות שימושית בחדר 8117. אצלנו.

אני לא מתפלאת שהספינה מקבלת ציונים גבוהים. התחושה של הניקיון והאהבה שג'ושוע משאיר – מדהימה.

וכן, גם הוא מהפיליפינים.

יום אחד היה החדר מסודר אחרת, ולא היה פסל. ידענו: ג'ושוע לא בא. דאגנו.

למחרת פגשנו אותו ושאלנו מה קרה. הוא אמר שהרגיש לא טוב והרופא נתן לו אישור לא לעבוד, ג'.

אני חושבת לכתוב עליו לממונים. הם יושבים במיאמי. ככה זה. הספינה נורבגית. ההנהלה במיאמי. ג'ושוע היה פעם פיליפיני ועכשיו הוא איש העולם הגדול ואימא של זוג ישראלי.

דודה יוכבד

אוקטובר 1, 2014

ביום ג' האחרון הייתי בין מלוויה של הדודה יוכבד למנוחת עולמים.

היא הייתה סוג של מוהיקנית אחרונה, שריד של השבט שהוקם בארץ לפני ואחרי השואה. יוכבד, שהייתה בת 96 או 99 במותה, עלתה ארצה כילדה, יתומה מאם, לבדה (היא נשלחה ע"י אביה שנישא מחדש ולא ממש יכול היה לעמוד בפני אשתו החדשה שכנראה לא רצתה את ה"נדוניה"). היא השתבצה כאן בעבודה במסעדה, למדה לבשל, והתפרנסה.

אהבתי לבוא אליה עם אבי ולאכול מהחמין הנפלא, ממיני הבלינצ'ס, מהמאפים ועוד מטעמים. יוכבד הייתה אישה צנועה בדרישותיה מצד אחד, והעריכה מאד אסתטיקה וחינוך. היא לא למדה לימודים גבוהים למיניהם – ואולי בגלל זה היה לה ראש פתוח, תאוות למידה ואינטליגנציה רגשית.

היא גידלה משפחה מפוארת ועזרה בפרנסתה בעבודה קבועה. על שויון האישה למדתי אצלה, בביתה ובסביבתה. אשת חיל אמר עליה בנה, שהוא בן דודי. והוא צדק.

יוכבד הייתה מבוני הארץ, אלה שאף אחד לא שמע עליהם, אלה שהיו מאחרי המנהיגים, לא זכו בתמיכה רחבה  – ולא עמדו במרכז הבמה.

 מותה החזיר לי את הגלגל האישי – לאחור, והגורל האנושי חזר להגיד לי שככה זה עובד.

התבוננתי בקבוצת המלווים, כשני תריסרים של אנשים מבוגרים, להוציא את הנכדים, ואמרתי לעצמי שזה ה"פרס" על חיים ארוכים, בחלק מהזמן – ארוכים מידי.

ושוב עוסקת בסגירות…

אוגוסט 23, 2014

ב-1993 התחלתי את צעדי כעצמאית. מאז אגרתי חומרים כתובים וסיכומים של כל מפגש עם כל לקוח. כל קבוצה, כל מהלך – נרשמו במילים, סוכמו. שנים חשבתי שאשמור את כל אלה ליום שבו אחליט לכתוב עליהם. והיום הגיע היום. אלא ש… הפתעה. אחרי שהחזקתי בידי כרך עבה מאד של 240 עמודים, שסיכמו 3 חודשי עבודה ב-2001 (הוצאתי באופן רנדומלי), הבנתי שבשביל זה אצטרך לחיות את כל חיי מחדש.

החלטתי להיפרד.

בדקתי שוב ושוב את הפנקס העבה שגודלו 32 על 20 ס"מ, ודפיו כתובים משני הצדדים. זכרתי ארועים שהיו, נזכרתי באלה ששכחתי. הבטתי בגאווה על הכמות, והתגאיתי באיכות. התלבטתי אם לשמר את הגרפים או הטבלאות. ואז סגרתי את הפנקס הגדול והכרוך, והנחתי אותו ליד הדלת, ןידעתי – משם הוא ילך למחזור.

אחרי כן – משהשתחררתי מהצער על הפרידה, הורדתי עוד כ-10 פנקסים ו/או מחברות, דפדפתי, חזרתי ונזכרתי, והנחתי באותו מקום. משלוח ראשון של ניירות שלי – כולם מיועדים למחזור.

בשבועות הקרובים – אפרד באופן אישי מכל אחד מהאנשים והארגונים – בטקס צנוע זה.

גם זה סיכום. שלא ישארו עניינים לא סגורים.

בוקר נעים של שבת עם הבלוגים של אדיג'ס ואהרוני

ינואר 25, 2014

שניהם הצחיקו אותי. הכתיבה שלהם אישית מאד.
פעם לא כתבו ככה. אני כתבתי וזה נראה היה אישי מידי…
העולם השתנה.
שניהם כותבים על החיים שלנו, שניהם כותבים על המשפחה שלהם, שניהם כותבים על מפגשים בינדוריים. הנה מה שכתבתו. שפטו בעצמכם:
http://www.haharoni.wordpress.com

http://www.ichakadizes.com/blog

שתהיה גם לכם שבת מצחיקה, ושתמיד תמשיכו ללמוד, אחרת תהיו זקנים מוקדם מידי, כמו שאדיג'ס יספר.

2013 במבט לאחור

דצמבר 31, 2013

העוזרים הנאמנים של סטטיסטיקות WordPress.com הכינו דוח שנתי לשנת 2013 עבור בלוג זה.

הנה תקציר:

אולם האופרה בסידני יכול להכיל 2,700 איש. בבלוג הזה ביקרו בערך 16,000 פעמים בשנת 2013. אם הבלוג היה אולם האופרה בסידני, הוא היה מוכר את כל הכרטיסים לבערך 6 הצגות כדי שיצפו בו אותה כמות אנשים.

לחץ כאן כדי לראות את הדוח המלא.

אמש, אנחנו מאותו הכפר

דצמבר 21, 2013

בצהרי אתמול באתי לאזכרה.

יושבים. כיבוד על השולחן. הבאתי עוגת קוקוס איתי, שיהיה. מעבר לשולחן יושבת אישה. אני מספרת שגרתי בקריית חיים, רחוב נ"ח. היא מספרת שהיא גרה ברחוב נ"ה ברמלה, לא בקריית חיים.

חושבת על המשמעות של שמות רחובות שנקראו בשמות של אותיות עבריות. הייתה עשייה רבה ומעט זמן לכיבודים. מצוקת הדיור נענתה בשיכונים רבים ומהירים, שהדירות בהם קטנות.

מאז עברו מים רבים: היום קוראים לרחוב שגרתי בו, רחוב התקומה. לא שאלתי איך קוראים לרחוב שלה. הרגשתי ששתינו מאותו הכפר.

***

בערב הייתי במועדון הספרותי שלנו. דיברנו על נפשות מתות של גוגול. לא אהבתי את הספר. היה רחוק ממני בשפה, במקום, בקצב ההתרחשויות. את ההנחיה אהבתי מאד. אין כמו הנחיה אינטליגנטית. אולי בזכותה אקרא עוד קצת בהמשך. כרגע הפסקתי כשהמחבר הכניס את ה"יהודון". זה היה די והותר.

***

בהפסקה שוחחנו על תאטרון. סיפרתי שיצאתי מההצגה האחרונה בקאמרי, סיראנו דה בארז'ראק, בגלל חוסר מקום לרגליים. חברים נוספים סיפרו שהם לא הולכים לקאמרי. כנראה שזה לא משפיע במיוחד, כיוון שהאולם מלא. תמהתי מה הקאמרי מפסיד. אולי הוא רק מרוויח.

ושוב הרגשתי שאנחנו מאותו הכפר, זה שנדחס, זה שלא שומרים על נוחותו. זה שלא ממש איכפת ממנו. ולא פחות מזה שמחתי שאנחנו – מתנגדים. ישיבה מכווצת היא לא גזרת גורל. לא מוכרחים.

כנס מחזור י' כיתה ח', א.ד. גורדון – מקום של אהבה

דצמבר 7, 2013

בשעת צהרים יצאנו לחיפה.

התאכסנו במין מלון/צימר בהדר, ברח' לבונטין. רצינו נסיעה שקטה הלוך וחזור, בלי לחץ, בלי הפרעה של גשמים. ודי ניסנס קרץ באורות של חג החגים (אבל לא ממש התאפשר לחגוג, מזג האויר ביטל את האירועים).

נחנו. יצאנו לדרך. בית אלפא 80, ליד מה שהיה פעם בי"ס נתיבים, אמר אבי, בכיוון של קריית ים, הוסיף.

מצאתי את עצמי לחוצה. פתאום היה מסלול למטרונית, הכבישים והמסלולים השתנו, לא זיהיתי את הסביבה. להפתעתי – קריית חיים חיכתה לי במקום קרוב יותר משזכרתי.

כשהגענו לבית הקשיש, מקום המפגש, היה חשוך בחוץ, אבל בפנים כבר היו החברים מדברים זה עם זה, צוחקים. ציפיתי למצוא מיד את חברי, לאכזבתי את הרוב הגדול לא זיהיתי. אבל דקה אחרי דקה, חיוך אחרי חיוך, מילה ועוד מילה, פתקים לזיהוי הבאים – והרוב הגדול כבר התייצב בתוך תמונת המחזור שלי, ופחות או יותר ידעתי.

הבנים שהיו אז קטני קומה, כמו ישעיה, צמחו פתאום לגובה לא זכור. הבנות ברובן – לא הלבינו.

שמחתי שבאתי.

לא הרגשתי שהשארתי משהו פתוח – כשעזבתי. אבל אתמול הייתה בכל זאת תחושה שסגרתי. הנה החברים. הנה האירועים שהיו. הנה מה שעשינו עם החיים שלנו. והנה אני.

לסיכום אמרתי לעצמי, שהיינו ילדים כל כך טובים! עולים וותיקים – חיו יחד, בשכונה. המורים היו כמעט כולם עולים גם כן.

חלק גדול עדיין נשאר לחיות בקריה.

מה שואמר לי: אין ספק שזה היה מקם של אהבה.

נזכרתי בצריפים של יצחק בן צבי ובן גוריון, ובדירה הקטנה של בגין…

דצמבר 1, 2013

ולא נותרו לי מילים, כשקראתי את הרצ"ב.: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4459902,00.html

חנוכה של ילדות

נובמבר 29, 2013

אבא ואימא הקפידו על חנוכיה, נרות וברכות, כמו גם על סביבונים ולביבות.
דמי כיס לא קיבלנו, כי לא היה כסף.

אבל היה חם בבית, וריח הטיגון מילא את האוויר.
לפעמים היו גם "גריווען" שעשויים משומן בעלי הכנף שהסתובבו בחצר.

בבית הספר שרנו מעוז צור, כד קטן, ובאנו חושך לגרש. למדנו על נס פח השמן ועל שהיינו מעטים מול רבים – וניצחנו.

לא ידעתי שיש משהו כמו חג ההודיה, אמריקה הייתה רחוקה מאד.

הלביבות של אימא היו הכי שאפשר:
3 תפו"א מקולפים, מגורדים ומסוננים, בצל מגורד, ביצה אחת, קמח – כמה שצריך (לא הרבה), מלח, פלפל ושמן לטיגון. היה שווה להיות בבית, בימים ההם ובזמן הזה.

בסוף הארוחה שיחקנו במשחקי שולחן.

אני מתגעגעת.