Archive for the ‘נוסטלגיה’ Category

הפרס של אריק אינשטיין

נובמבר 27, 2013

אני מתבוננת בזרי הפרחים הצבעוניים שנדחפים לתוך המכונית שעוד מעט יוצאת לטיול האחרון של אריק בתל אביב, הכיוון הוא בית הקברות שבטרומפלדור. חושבת שלפעמים הפרס מתקבל רק אחרי שמתים. האיש שהתבייש לקבל פרס בחייו, מקבל אותו עכשיו בלי אפשרות לדחות אותו. וכך ממשיכה הטלויזיה לשדר ואני ממשיכה לצפות ועוברת עם המתאבלים לכיכר רבין, וחושבת שאין מקום ראוי מזה לשיר בו שירים. וזה הפרס.

וכמו שקורה לי מידי פעם אני מוצאת את היופי התל-אביבי שמתאסף בספונטניות, מביא גיטרה או מיתרי קול – כל אחד עם הציוד שלו, והאבל לובש צורה של יצירה של אריק, מוארת מפנסי הרחוב והנרות הדולקים.

אריק אינשטיין מספק הזדמנות למסיבה אחרונה, עצובה יוותר, אבל איכותית מאד. ברגעים כאלה אני כל כך מצטערת שעזבתי את תל אביב. איפה בנתניה אוכל לשבת עכשיו בחוץ ולשיר?

אני נשארת בבית שומעת ורואה אריק.

וההתרגשות שלי, והדמעות הן חלק מהפרס.

ושוב אני מתחילה שנה חדשה של לימודים

נובמבר 17, 2013

אוהבת את המצב הזה. אני נכנסת לכיתה. מעבר לשולחן רחוק מתבונן בי איש עם שיער לבן, ומשקיע במבט עוד מחשבה. הוא מחייך ואני מזהה חבר לעבודה, לשעבר, ומחייכת אליו. הוא שמר לי כסא כי ראה ברשימה שאני במשתתפים.

בהפסקה נעבור ברפרוף זה על חיי זה ואתעצב בשבילו. לא, אי אפשר לספר את שנודע לי. החיים מטורפים ומובילים אותנו בשבילים שלא פיללנו, אני אומרת לעצמי. אבל עוד לא ידעתי את זה כשהתישבתי לידו, כי מיד התחלנו ללמוד.

בינתיים מתחיל סבב הכרות ואני מגלה עוד חברים ממקומות אחרים. איך כולם מתקבצים לשם, ורוצים ללמוד איך לכתוב מאמרים?

http://www.mofet.macam.ac.il/rashut/kidum/interests/qualitative/Pages/writing.aspx

בצהרים, הפסקה, כריכים ושוב הרצאה למטה, בקומת המרתף. מעולה. מהו מחקר איכותני? זאת השאלה.ואיזה סוגי סוגות יש בו?

אחרי הפסקה נוספת אני עולה לקומה  השלישית. שוב מופתעת מחברות ומכאלה שעוד לא חברות, אבל אולי תהיינה. הקבוצה מגוונת, הנשים בה עושות דברים מופלאים. מצב הרוח שלי שנעכר בגלל החדשות של מכרי – משתנה. הכאן ועכשיו לוקח את הכל ומנצח את מה ששמעתי לא מכבר. אני פתוחה ללמידה.

http://www.mofet.macam.ac.il/rashut/kidum/interests/qualitative/Pages/perush.aspx

אחרי השעה 17:00, שש שעות אחרי שהתחלתי את היום – שם, ארזתי את חפצי ונסעתי הביתה. בדרך קניתי מתנות. הנכד שלי יהיה בן 18. מתה עליו. קניתי אייפד. הנכדה שלי תקבל רק פרס ניחומים. עגילים. כרגע היא באילת.

מחר אני בת 67 וזה כיף גדול. מסופקת מהחיים וממה שאני עושה עכשיו. 

שלא יגמר לעולם.

הרב ברנרד הוך (ברני), בן 80 – ברכות חמות ביותר!

ספטמבר 3, 2013

זה היה בשנות השבעים, כשהיכרתי אותך לראשונה, הרב הוך או בשמך המלא – הרב ברני הוך, הרב הרפורמי הראשון שהיכרתי: חייכן תמיד, בבגדים של איש מן הישוב – ללא סממנים דתיים כלשהם, והרבה פתיחות. מקרב ליהדות רבת החסד ומתונה.

ניהלת את "בית הילל", וככזה הקמת את מרתף 10 בבית רוטשילד ויצאת בפרויקטים שונים.
דרכך הגעתי לתנועה הפמיניסטית. בחסות בית הילל נערכו המפגשים הראשונים. אחר כך המשכנו בעצמנו.

כיוון שהייתי כבר אם לשתי בנות קטנות, לא השתתפתי בפעילות החברתית והמוזיקלית שהייתה במועדון הסטודנטים, להוציא פעמים ספורות, אבל היית הרוח החיה, והצעיר בינינו (לא בגיל).

איכשהו תמיד מצאת דרך לסבסד, לתמוך, לעודד כל יציאה חדשה לדרך, האנג'ל של היזמים החברתיים שאנחנו היינו. התומך של פעילות שרוצה ותומכת בשיויון זכויות.

וכך גם היה כשהוקמה תנועת "יש" שגם בה לקחתי חלק, שהביאה רוח חדשה לאגודת הסטודנטים.

מלאו לך שמונים. מזל טוב, ברני!
אולי אצור איתך קשר כשאגיע בפעם הבאה לחיפה ונוכל להרים כוס, אבל אם לא – אז כוס וירטואלית כבר מלאה ומורמת!

ממש בימים אלה שמדברים על רב בכל בי"ס, אני יכולה להגיד – שאתה בהחלט יכול להיות מודל לפרויקט הזה. מה שכל כך הצליח בחיפה, באוניברסיטה – יכול להצליח בכל מקום, רק צריך עוד כמה "ברני"ים.

מצאתי שזה היה הפרויקט האחרון שהיית מעורב בו, אבל ייתכן שיש הרבה יותר:

http://research.haifa.ac.il/~bezavta/index.html

שיהיה בכיף!

ושתהיה לך ולרעייתך יעל – שנה טובה!

ברכות עם טעם טוב וברכות עם טעם הרבה פחות טוב

ספטמבר 3, 2013

לקראת השנה החדשה, מתחיל הטלפון לצלצל, או להסתמס והמייל להתמלא.

אני אוהבת את הברכות של אנשים שעברו או עוברים בחיי, ויש לי מהם זכרונות נעימים ומתוקים ואפילו פחות נעימים – חמצמציים במידת מה, אבל נשארנו בקשר. הברכות אז הן בעלות טעם טוב, עבורי. אני מחכה להן, מתגעגעת.

כיוון שאני עצלה משהו ואולי צינית, אני כמעט ולא שולחת, אלא אם כן שולחים לי – ואני חוזרת אליהם. מעטים הם האנשים שאני מברכת אותם בקולי בשנה טובה ואלה הם קרובי משפחתי הגרעינית. ככה זה, התעייפתי. אני מסתפקת בברכה בבלוג זה או בפייסבוק וזה מספיק לי כדי לעבור למצב רוח של חג.

אני עוד זוכרת את כל השנים ההן, שאבא היה מביא לי רשימה של בני משפחה וידידים, לא גדולה במיוחד כי היינו מעטים, ועוד ערימה של כרטיסי ברכה. היינו יושבים ומתאימים את התמונה שעל הכרטיס ואת המילים, ומוסיפים בכתב ידי את הברכה (כי כתבתי יפה, לדברי אבא), ואז מכניסים את הברכה למעטפה קטנה במיוחד, מיוחדת לחג, רושמים בזהירות את הכתובת (לא היה מיקוד) ומדביקים בבול, ושולחים. ולעיתים היה מקצה תיקונים כי אבא שכח מישהו והוא שלח לנו לפני שהגענו אליו, אבל כתובתו של האיש או האישה נכנסו אז לרשימה ובשנה שלאחריה שלחנו שוב ראשונים.

ומה אני לא אוהבת?
אני לא אוהבת את הברכות ששולחים לי המוסדות שלא הכרתי ושלא אכיר, אלה שמנסים למכור משהו דרכי ובמקרה הכי טוב הכניסו אותי לרשימה של אלפי או מאות אנשים והם ממלאים את הרשת. לעיתים אני אחת מעשרות מכותבים שאת רובם אני לא מכירה. על אלה הייתי רוצה לוותר, ממש בכלל. אבל אי אפשר והם מגיעים אלי עוד ועוד.

אלה חסרי הטעם.

שתהיה שנה טובה וברכות מכל האהובים.

מצפה 5, יפה קליין פרנק

יולי 10, 2013

היום התקיימה הפגישה החודשית של קבוצת הכותבים. למדנו יחד ב-2004, ואנחנו ממשיכים ונפגשים מאז סיום הלימודים ב- 2006, פעם בחודש. אין מחסירין אפילו חודש אחד, אלא אם כן ממש כלו כל הקיצין. הפעם בביתם של אפי קליין חבר הקבוצה, ורעייתו סטלה. שניהם גמלאים, בעלי משפחה, אוהבי תרבות ואדם.

כרגיל, במפגשים מהסוג הזה: אוכלים ממטעמי הבית, מקריאים סיפורים שכתבנו, מקבלים ביקורות חיוביות ושליליות.

ואז הגיעה ההפתעה, אפשר לומר – הקינוח: אפי הוציא ספרים שערך ואייר, ונתן לכל אחת מהכותבות ספר עם הקדשה אישית עליה עמל מהבוקר. את העטיפה עיצבה ביתו, שירי קליין סומברג. מרגש הפרויקט המשפחתי הזה. בשבע השנים שאנחנו נפגשים, למד אפי עריכה, והיה מקריא מסיפורי אימו, בנוסף לסיפורים שלו. באמצעות הסיפורים אפשר היה לחזור לאחור לימים שהיה מעט מאד, אבל הייתה הרבה שמחה ותקווה, גם אם כאבי הגוף או הנפש לא פסחו על אף אחד. היו שם, בסיפורים, הרבה רצון טוב, הרבה יום-יום פשוט ולעיתים דל, רצון לעזור לזולת וטבע: "כל מי שגר בתל אביב בשנים האלו ואחר כך יכול למצוא את עצמו", נכתב על הכריכה.

ולי יש להוסיף ולומר: אפי קליין, אתה חבר טוב, אבל קודם כל בן נפלא לאימך! מלוא ההערכה שלי – לך ולפועלך. אני בטוחה שאימך, יושבת שם למעלה, ומרוצה. מאד מרוצה.

שני משפטים מדהימים בבוקר אחד

יולי 6, 2013

אני עדיין מנומנת, זהו הזמן הטוב ביותר לכתיבה: שעת בוקר מוקדמת ובן זוגי ישן.

פתחתי את הספר, מיתרי הלב, ובאחד העמודים צדו עיני את הביטוי: דמעות בגודל בוטן… חשבתי על דמעות שלי, כשהיו, והן לא היו אף פעם גדולות מצנוברים, או גריסי פנינה. אתמול, בברית המילה, התינוק בכה, אבל לא רק התינוק. עיני האימא והסבתא, ועיניים נוספות – לא נשארו יבשות. רק התינוק לא מחה את הדמעות של עצמו. לא הספקתי לראות את גודלן. בכלל בטקסי ברית מילה אני משתדלת לעמוד רחוק, ובכל פעם תוהה מחדש איך אנחנו עושים את זה.. הנכדים שלי נימולו בבית או בבית חולים, תמיד בקרב קהל קטנטן בלבד, ובמקרים שנכחתי – עמדתי רחוק ככל שניתן.

אחר כך פתחתי את המחשב הנישא. קוני, חברתי האמריקאית, מפניקס שבאריזונה (המדינה שאיכלה באש רק לפני זמן קצר 19 כבאים) שלחה לי מייל. מעין כרטיס ברכה שבו היה כתוב: אני מעמידה פנים בכל יום שאני נורמלית. אהבתי את המשפט. אני מעמידה פנים . אני מעמידה פנים שהחיים שלנו נורמליים כאן, וגם אני. אבל אתמול, בדרך לברית המילה, כשנסעתי לאלעזר שבגוש עציון, שאלתי את עצמי אם אכן אנחנו וגם אני – נורמליים. נוכחות ערבית דלה בלבד הורגשה בדרך. אנשים רכבו על אופניהם וטרקטרוניהם, והעצים היו ירוקים ויפים. גגות אדומים ליוו בתים חדשים (עברו יותר משלושים שנה מאז הייתי מעבר לקו הירוק, כשהייתי חניכה בפו"ם חיל הים). חשבתי לעצמי – עד מתי תמשך השלווה? האם יבוא הקץ על כל היופי הזה? עכשיו שהעולם הערבי משנה צורה – מה יקרה פה בעתיד הרחוק? זכרתי את מלחמת השחרור ואת מותם של אנשי כפר עציון.
התמדתי בשקט שלי. נהגתי הביתה, כשבן זוגי ישן לצידי. הכל נראה כל כך נורמלי.

יועצים ארגוניים כמהגרים

יולי 1, 2013

יועצים חווים סוג של הגירה. לא יודעים את השפה. היא כמעט עברית, אבל המושגים המשתרבבים פנימה מקשים להבין. טעויות הן רק עניין מצופה… זכורה לי חוויה אישית, מהימים שהתחלתי לשרת בחיל הים. אחד הביטויים הראשונים ששמעתי, היה: "הוא נתן לו בוש". המשמעות הייתה שהוא נתן לו חופש. הרגשתי בטוחה למדי כשאמרתי את המשפט, אבל אהה, אמרתי Bush, והדרך הנכונה לבטא את המשפט הייתה Bosh. הצחוק של כולם מסביב לימד אותי שאני מדברת את השפה החיל הימית כמו מהגרת… (בוש היה החבל שבאמצעותו נקשרת הספינה לרציף).

הכל חדש למי שנכנסים לארגון – סדר הדברים, ומה חשוב יותר ומה חשוב פחות – והמנהגים…

יועצים ארגוניים חיצוניים מרבים להיכנס ולצאת בארגונים. ההתחלה יכולה להיות קשה. חוכמת ההגירה מצטברת לאט. לומדים להיות זהירים. לומדים לשאול שאלות. לומדים להשתמש בזהות של מהגר – להפקת תועלת מהמצב. לומדים לבנות מפות שעוזרות בתהליך ההגירה לכל ארגון. לומדים למי לפנות ולמי אין לפנות כדי למצוא את הדרך.

היו ימים שעבדתי בכמה מפעלים שמייצרים מוצרי פלסטיק, וגם כאן היו שונויות: במקום אחד היה זה הקלנדר, במקום שני האקסטרודר. ופחות או יותר מדובר באותה מכונה שמייצרת פלסטיק. כמובן שהמפעלים היו שונים בכל. בהרכב ההנהלה, בהרכב העובדים, ביחס לעובדים, בתרבות שהתפתחה. כך גם לגבי מפעלים בקיבוצים שגם בהם הרביתי לעבוד. מה שהיה נכון בארגון אחד היה ממש לא נכון בארגון אחר.

משותף לכולם הוא הרגע המיוחד שבו מבינים שלא מבינים.

אדווין נוויס היה אומר שיועצים ארגוניים שהם בעצמם מהגרים או בנים למהגרים מבינים טוב יותר את ההוויה הזאת.

כששמעתי אותו, הרגשתי שיש לי חוזק שלא לומדים בשום מקום. והייתי גאה בדרך הקשה שעשו הורי בדרכם מפולין לאיטליה, ומאיטליה לישראל. התחלתי להשתמש בה, בזכרונות שלי מאותם הימים.

היום אני חושבת שכולנו מהגרים. וגם אני, שעיקר עיסוקי היום הוא במתן סופרויז'ן – מהגרת לי מפגישה לפגישה. ובעצם למדתי את המלאכה היטב, ואני נותנת עצות, לאלה שנשארים בפנים: עוזרת להם לראות מזוית אחרת.

מהגרת בכיף. יודעת שמה שרואים מפה לא רואים משם.

פנחס שדה מלמד אותי גשטלט

יוני 29, 2013

אני קוראת:
ההיגיון האנושי הוא דרך של חול, אשר ההולך בה יודע לאן שיגיע, אבל לא יגיע רחוק, כי מה הכוח שברגליו? החוכמה האלוהית היא נהר, אשר מי שמתמסר לזרמו אינו יודע לאן יגיע, אבל על כל פנים יגיע רחוק. הראשון בעוברו ישמע שיחות אנושיות ויבינן, השני יעבור בין יערות ופרחים מוזרים וישמע שיר ציפורים אשר לא יבינהו

מתוך: פנחס שדה, החיים כמשל, הוצאת ידיעות ספרים, 2010, עמ' 15.

אני מרגישה את המילים שלו. יודעת כמה ניסיתי לתכנן וללכת כדי להגיע לנקודה כזו או אחרת, ויודעת גם שאת רוב ההשגים (והמשגים) השגתי כשהלכתי בין יערות ופרחים מוזרים ושמעתי שיר שלא הכרתי.

ומכאן במעבר חד לגשטלט. אדווין נוויס מבחין בין מודעות אקטיבית ומכוונת שאיתה נכנס היועץ לארגון, לבין מודעות פתוחה ולא מכוונת איתה ניתן להיכנס גם כן. בעוד שבמקרה הראשון, כופה היועץ על משהו לקרות, במקרה השני הוא מחכה עד שמשהו יקרה. בעוד שבמקרה הראשון הוא מתייחס לידע, לאיך דברים עובדים, במקרה השני הוא נאיבי לגבי איך דברים עובדים בארגון.

עוד ניתן למצוא בספרו של אדווין נוויס: ,Organizational Consulting- A Gestalt Approach, The Gestalt Institute of Cleveland Press, 2005, pp 111

אני אוהבת ללכת בדרך השנייה, בנהר. אני אוהבת להיכנס לארגון – לא יודעת ומחפשת ככל שניתן. ואם אפשר הייתי מגבה את זה באנתרופולוגיה שלא ממש למדתי…

מה קרה למרגריטה?

יוני 19, 2013

מיד כשנכנסתי לחדר, עמדה מאחורי מרגריטה. היא לבשה ספק חלוק, ספק כותונת לילה, משהו פרחוני שהזדקן. שדיה הגדולים צפו על בטנה, ללא חזיה. עינה האחת הייתה אטומה בתחבושת לבנה. האיש בדלת ביקש שתשב, אמר שיקראו לה. היא התיישבה על הכיסא הקרוב לדלת, ליד מי שהיה בעלה, ששמר על כסא הגלגלים שלה.

מרגריטה!

משקראו לה קמה, גיששה את דרכה, נכנסה. אחרי דקות ספורות יצאה ללא תחבושת על העין וחיכתה.

חשבתי על מה שקרה למרגריטה בכל הזמן שלא הכרתי אותה. היא בוודאי הייתה נערה חייכנית, אישה מוצלחת, ומאד חברותית.

היו לי הוכחות לגבי החברותיות שלה. הנה מתגלגלת לה שיחה קצרה:

– זה הילד שלך?
– לא, זה האח שלי
– מאיפה את?
– מג'סר אזרקא
– כן?
– כן
– ממתי הוא ככה?
– מאתמול, היינו במיון. תגידי איפה…. (לא שמעתי את שביקשה לדעת, אבל מרגריטה ענתה לה בתנועת יד)?

ואז פנתה הצעירה מג'סר לדרכה, ומרגריטה הביטה מסביב. חיוכה חיכה לה על פניה לקראת המפגש הבא.

היא פנתה אל גבר צעיר ושאלה אותו לאיזה חדר הוא, אלא שהוא לא היה כל כך נכון להשקיע בקשר איתה. היא פנתה אל בעלה והם דיברו. המבטא הדרום האמריקאי בלט מאד, והזכיר לי את העליה הגדולה של צעירים סטודנטים ארצה, זה היה אחרי מלחמת ששת הימים. אולי גם מרגריטה הגיעה אז. חשבתי שבוודאי הייתה סטודנטית טובה, ואיזה מזל יש לה שהיא ובן הזוג שלה – נעים להם ביחד. ואז קראו לה שוב. בעלה ליווה אותה, אבל נשלח החוצה. הלך לו הלוך ושוב, ושתי ידיו חובקות זו את זו מאחור. כמו גבר שלקחו לו את היקר לו, חסר סבלנות היה.

אני כבר סיימתי את שהייתי צריכה לעשות ויצאתי. השמש הייתה גדולה מידי לאישונים המורחבים שלי. ישבתי תחת עץ ענק וחיכיתי. אחרי שעתיים נכנסתי למכונית.

ידעתי שלא אשוב לראות את מרגריטה, וכבר התגעגעתי.

אמריקה מהחלון שלי

יוני 13, 2013

ערב. אולי כבר אפילו לילה.

מהחלון שהשחיר אני רואה את "אמריקה". השאירו אותה תלויה בין ארץ לשמים (על המנוף הענק).

ביום אמריקה נעלמת בתוך האור והפרטים.
ועדיין ניתן לראות קצת ים.

עכשיו זה עניין של חודשים – עד שהים יצא לגמרי מחיי הבוקר שלי ומהרגע שאני חוזרת הביתה.
ישארו מגדלים ועוד מגדלים. ובלילה הם יאירו בעיני חלונות, ואנחנו נסתכל אלה באלה – ולא נראה דבר.

כשהגעתי לכאן היו דיונות, שיחי רותם וחרציות.

עכשיו הגיעה זמנה של אמריקה. ככה כובשים את השממה אפילו בימינו אלה.