Archive for the ‘סופרויז'ן’ Category

ושוב עוסקת בסגירות…

אוגוסט 23, 2014

ב-1993 התחלתי את צעדי כעצמאית. מאז אגרתי חומרים כתובים וסיכומים של כל מפגש עם כל לקוח. כל קבוצה, כל מהלך – נרשמו במילים, סוכמו. שנים חשבתי שאשמור את כל אלה ליום שבו אחליט לכתוב עליהם. והיום הגיע היום. אלא ש… הפתעה. אחרי שהחזקתי בידי כרך עבה מאד של 240 עמודים, שסיכמו 3 חודשי עבודה ב-2001 (הוצאתי באופן רנדומלי), הבנתי שבשביל זה אצטרך לחיות את כל חיי מחדש.

החלטתי להיפרד.

בדקתי שוב ושוב את הפנקס העבה שגודלו 32 על 20 ס"מ, ודפיו כתובים משני הצדדים. זכרתי ארועים שהיו, נזכרתי באלה ששכחתי. הבטתי בגאווה על הכמות, והתגאיתי באיכות. התלבטתי אם לשמר את הגרפים או הטבלאות. ואז סגרתי את הפנקס הגדול והכרוך, והנחתי אותו ליד הדלת, ןידעתי – משם הוא ילך למחזור.

אחרי כן – משהשתחררתי מהצער על הפרידה, הורדתי עוד כ-10 פנקסים ו/או מחברות, דפדפתי, חזרתי ונזכרתי, והנחתי באותו מקום. משלוח ראשון של ניירות שלי – כולם מיועדים למחזור.

בשבועות הקרובים – אפרד באופן אישי מכל אחד מהאנשים והארגונים – בטקס צנוע זה.

גם זה סיכום. שלא ישארו עניינים לא סגורים.

חוזרת לבלוג

יוני 11, 2014

מאז אפריל לא כתבתי בבלוג, וגם קודם לא כתבתי בקביעות. מספר הקוראים ירד בהדרגה והוא נמוך היום, וכוללל כנראה בעיקר מזדמנים.

את הבלוג החלפתי בפייסבוק, וכתבתי בו מעט. עכשיו שחשבון הפייסבוק שלי נפרץ, אני חוזרת בשמחה אל הבלוג, ומצפה לביקורו של המתקן האולטימטיבי שלי בסוף השבוע.

חשבתי שארצה לספר היום לקוראי הבודדים, מה אני עושה נכון לעכשיו. הנה זה בא:

1. סופרויזור(מדריכה ) מקצועית ליועצים בצה"ל וגם לעצמאים. את הפגישות האלה אני מקיימת במקומות שונים. האהוב עלי ביותר הוא קפה מנדרין שבחוף הצוק. שעות אני יושבת שם.

2. ממשיכה לכתוב את הספר עם חברתי שולה בן ארי.

3. כותבת סיפורים קצרים שאת רובם אני שומרת במגרה ואת חלקם אני מקריאה בקבוצת הכתיבה שלי שמתקיימת ברציפות מאז 2006, המועד בו הסתיימו לימודינו בחוג לספרות באוניברסיטת חיפה.

4. הצטרפתי למיזם חדש שעוסק בנשים שחלו בסרטן שד.

5. ממשיכה במיזם אחר שעוסק בסרטן.

6. מנחה בהתנדבות: בדיור מוגן, משען, אפקה, במסגרת חוג הסיפור הקצר – אותו אני מנחה (מקסים).

7. יזמתי קבוצת עמיתים 55+ באיפ"א, הקבוצה נפגשה פעם אחת ובעתיד נגבש לנו דפוסי פעולה.

8. פוגשת בני משפחה, בעיקר בנות ונכדים, ומקדישה להם זמן פנוי.

9. יוצאת עם בן זוגי היקר למועדון הספר שלנו (כמעט 20 שנה), קונצרטים וסרטים בעיקר (כשהוא לא עסוק בברידג'…) .

10. ואחרון חביב, מנחה מפגשים של מנכ"לים של עמותות. אחד הארועים היותר חשובים לי היום. מגלה את נפלאות הארגונים שמאחורי הקלעים של הבמה הציבורית החשופה, אלה שעוסקים ביום-יום של נתינה וממלאים את מקום המדינה. עוד מעט מסתיים הפרויקט הזה שנקרא: "טעימות של גשטלט", ואני כבר מתגעגעת.

נראה לי שזה מספיק, לא?

נעלבת? – באמת? – ומה אפשר לעשות עם זה עכשיו?

יולי 19, 2013

אי אפשר לעבוד עם אנשים בלי להיעלב מידי פעם, אני אומרת לנועצת שלי, שחושבת שזה לא מקצועי.

אבל, מסתבר שמול הלקוח שלה יש רשימה ארוכה של נעלבים.

כלומר, העלבה היא חלק מהסגנון שלו.

ברגע שזה ברור – וברגע שהיועצת לא תופסת את עצמה מעל לאנושי – אפשר להתחיל לעבוד עם הנועץ ולהיות מקצועית.

אפשר למשל להגיד לו:
אני רוצה לרגע להיות פחות מקצועית ויותר אישית – ולספר לך מה אני מרגישה עכשיו…
או:
לשתוק רגע, להניח שתי רגליים על הרצפה, להרגיש נינוחה בכסא, ולשאול: אתה יכול להגיד יותר על מה שאמרת עכשיו?
או:
לקום, להגיד: אני חייבת לצאת לרגע, אשוב בעוד שתי דקות. לחזור אחרי שרותים או מים או הליכה, ולדבר על מה הדבר שדרש הפסקונת קצרה כזאת.

וכמובן שיש עוד אופציות רבות, כולן מסתובבות סביב מה שנקרא בגשטלט – שימוש בעצמי ככלי לשינוי (use of self).

לסיכום:
את, היועצת – אדם, וככזאת את עלולה להיעלב.
לך, כיועצת יש שליטה מסוימת על המצב – את יכולה לבחור מה לעשות עם זה, ואיפה להציב את הגבול. יש לך יכולת להתערב כדי לשנות את המצב ובעיקר להעלות את המודעות של הלקוח למה שקורה במערכת היחסים שלכם ושלו עם אחרים.
המותרות שאין לך – להתעלם ממשהו שהלקוח שלך עושה באופן קבוע, שפוגע בשותפי התפקיד שלו.

וזה מה שעושה את המקצועיות.

יועצים ארגוניים כמהגרים

יולי 1, 2013

יועצים חווים סוג של הגירה. לא יודעים את השפה. היא כמעט עברית, אבל המושגים המשתרבבים פנימה מקשים להבין. טעויות הן רק עניין מצופה… זכורה לי חוויה אישית, מהימים שהתחלתי לשרת בחיל הים. אחד הביטויים הראשונים ששמעתי, היה: "הוא נתן לו בוש". המשמעות הייתה שהוא נתן לו חופש. הרגשתי בטוחה למדי כשאמרתי את המשפט, אבל אהה, אמרתי Bush, והדרך הנכונה לבטא את המשפט הייתה Bosh. הצחוק של כולם מסביב לימד אותי שאני מדברת את השפה החיל הימית כמו מהגרת… (בוש היה החבל שבאמצעותו נקשרת הספינה לרציף).

הכל חדש למי שנכנסים לארגון – סדר הדברים, ומה חשוב יותר ומה חשוב פחות – והמנהגים…

יועצים ארגוניים חיצוניים מרבים להיכנס ולצאת בארגונים. ההתחלה יכולה להיות קשה. חוכמת ההגירה מצטברת לאט. לומדים להיות זהירים. לומדים לשאול שאלות. לומדים להשתמש בזהות של מהגר – להפקת תועלת מהמצב. לומדים לבנות מפות שעוזרות בתהליך ההגירה לכל ארגון. לומדים למי לפנות ולמי אין לפנות כדי למצוא את הדרך.

היו ימים שעבדתי בכמה מפעלים שמייצרים מוצרי פלסטיק, וגם כאן היו שונויות: במקום אחד היה זה הקלנדר, במקום שני האקסטרודר. ופחות או יותר מדובר באותה מכונה שמייצרת פלסטיק. כמובן שהמפעלים היו שונים בכל. בהרכב ההנהלה, בהרכב העובדים, ביחס לעובדים, בתרבות שהתפתחה. כך גם לגבי מפעלים בקיבוצים שגם בהם הרביתי לעבוד. מה שהיה נכון בארגון אחד היה ממש לא נכון בארגון אחר.

משותף לכולם הוא הרגע המיוחד שבו מבינים שלא מבינים.

אדווין נוויס היה אומר שיועצים ארגוניים שהם בעצמם מהגרים או בנים למהגרים מבינים טוב יותר את ההוויה הזאת.

כששמעתי אותו, הרגשתי שיש לי חוזק שלא לומדים בשום מקום. והייתי גאה בדרך הקשה שעשו הורי בדרכם מפולין לאיטליה, ומאיטליה לישראל. התחלתי להשתמש בה, בזכרונות שלי מאותם הימים.

היום אני חושבת שכולנו מהגרים. וגם אני, שעיקר עיסוקי היום הוא במתן סופרויז'ן – מהגרת לי מפגישה לפגישה. ובעצם למדתי את המלאכה היטב, ואני נותנת עצות, לאלה שנשארים בפנים: עוזרת להם לראות מזוית אחרת.

מהגרת בכיף. יודעת שמה שרואים מפה לא רואים משם.

זוטות, ממפגשי עבודה בינלאומיים

מאי 2, 2013

איך אני מתקשטת?
אני יושבת בסקוטלנד, עם שלושה עמיתים, אנחנו בונים שאלון. לפתע פונה אלי עמיתי ההולנדי ושואל: למה יש עליך כל כך הרבה תכשיטים מזהב? אני שמה לב שעמיתי המקסיקאי – מגיב בחדות: יותר מידי?! מה יותר מידי?! ואילו עמיתי הגרמני – שותק.

אני בודקת: יש לי טבעת, יש לי שרשרת, ויש לי עגילים קטנים.

לא זוכרת מה אמרתי, ואיך התגלגלה השיחה. חשבתי שאני צנועה מאד בענייני תכשיטים, היה גם ברור שאין דעה אחידה בצוות שלנו לגבי תכשיטי.

למדתי מזה. תמיד העדפתי לבוא ללא תכשיטים ככל האפשר, במיוחד בארצות צפון אירופאיות.

ועוד משהו: בשנים האחרונות קרה עוד משהו, יכולתי להתלבש קצת פחות פורמאלי, הפסקתי לקנות חליפות.

במספנה הסקוטית:
מתקשה להגיע למקום, עוצרת לשאול. לא מבינה את התשובה. אני לא מבינה מילה. מי שתצטרך לעבוד היא חברתי האמריקאית. אני הופכת לצופה.

אני גם לא נוהגת לשם. אני בטוחה שאעשה תאונה…

האם יש מילים אסורות?
במינכן עבדנו במרכז קהילתי כנסייתי שמטפל באנשים שהשתחררו מבתי חולים לחולי נפש, כעין מקבילה של "אנוש" בארץ. יש מתחים בצוות. יש בעיות של מנהיגות. אנחנו מדברים באנגלית. חלק מהמשתתפים מדברים רק בגרמנית. אני מבינה גם אותם בגלל האידיש (אימא שלי… תבורך…) ושואלת: איך אומרים מנהיג (leader) בגרמנית? הם עונים באי נוחות: פיהרר. המילה מעוררת אצלי אי-נוחות. הם לא משתמשים במילה. האם יש לזה הסבר?

ועוד משהו: לא רציתי לעבוד כלל בגרמניה. בסוף הסכמתי להגיע למינכן, וביקרתי בדכאו – כדי להרגיש שעשיתי עוד משהו רלוונטי ליהדות שלי. בלילה הראשון לשהותי שם היה לי קשה לישון. כשיצאתי לטייל, פגשתי אישה שאמרה לי בוקר טוב. השבתי בקלות. אידיש היא אחות של הגרמנית. הרבה מילים – דומות. גם המילה פירהר.

בדיחה:
האיש שבא מגאנה מספר בדיחה, משהו על איש משתין במקום אחד אם הוא רוצה שידעו… אף אחד לא צוחק. אנחנו לא מבינים מה הוא אומר. מבקשים לחזור ממנו על הבדיחה. הוא חוזר ועדיין אף אחד מאיתנו לא מבין. העולם שלנו אחר מאד.

האם יש לך עבודה להציע לי?
לשאלתי, אומרת לי חברתי להנחיית הקבוצה בקייפטאון, שאני יכולה להגיד לאפריקאים שהולכים אל היקב, בוקר טוב. אני אומרת בבוקר המחרת לאנשים שנראים כאילו יצאו מהספר "אוהל הדוד תום", בוקר טוב. כתוצאה, הם כמעט מתנפלים עלי בשאלה: גברת, יש לך עבודה בשבילי?
טיול הבוקר שלי מסתיים מהר. הגדרות מסביב גבוהים ואני חוזרת אל מלון הספא בו נעשית העבודה של הקבוצה שלנו. בדרך אני חולפת על פני השלטים שאומרים שחדירה מעבר לגדר תתקל באש כתגובה. אפשר לומר שפחות או יותר ברחתי… חזרתי לעולם לבן ומגודר היטב.

האם יש לי אויבים? מי הם?
האויב הרשמי של המדינה שלי הוא לא אויב שלי בחו"ל, להיפך, למרות שהוא מארץ אויב והקשר איתו אסור עלי (בתקופה שנאסר על ישראלים קשר עם פלסטינאים) – נאמר לי מראש, שבארגון שאני עובדת בו – הוא קודם כל עמית. השייכות הארגונית חשובה מהשייכות הלאומית.

ועוד מקרה: אני מנחה קבוצה בתורכיה. אחת המשתתפות היא לבנונית, אם כי כרגע היא חיה בבלגיה ונשואה לצרפתי. אני שואלת את עצמי: איך יהיה לנו? מה היא יותר: לבנונית או בלגית?

***

אני אמורה לפגוש אנשים ממלזיה. אין לישראלים כניסה לשם. הפגישה המתוכננת שלי איתם היא בסינגפור. פתרון?

אני – שלפנית? אני?!
עוד אין לי גינונים מתאימים. בארץ, מקובל להיכנס זה לדברי זה. אני מפסיקה פעמיים בקריאות ביניים אנשים במהלך דיון. ההתנהגות שלי מעוררת תרעומת אצל אחדים מהמשתתפים. מישהו אומר בתגובה, שלא מפריע לו להיות בחברת שלפנים ומחקה תנועה של איש המערב הפרוע שולף אקדח.

אני לומדת לנשום עמוק אחרי שמישהו דיבר.

לעיתים אני שואלת: סיימת? ורק אז מדברת. אני שמה לב שהתרגול הזה לא פשוט לי. בסופו של דבר לומדת לחכות.

בבלגיה:
אנחנו יושבים סביב שולחן האוכל הענק, באולם האבירים. מלצר עובר וקושר לנו סרווייטים לבנים סביב הצוואר. אני מתבוננת מסביב לנדמה לי שאני בגן ילדים. אימי עולה בזיכרוני. היא, שהייתה עולה חדשה מצרפת, דרשה מאיתנו לקשור מפיות כאלה. אני בטוחה שהיא מחייכת מלמעלה לזה שאני לא מתנגדת לה.

עמיתי ואני ממשיכים במסע הקולינרי שלנו. עכשיו אנחנו במסעדה על חוף הים הצפוני. מנה ראשונה: שבלולים וסיכות. כולנו צוחקים, כולל האמריקאים שבחבורה. רק מעטים אוכלים.

ואפרופו מסעות קולינריים: שנאתי כל רגע בקייפ-קוד. אין כמעט סלטים. הכל מלא פחמימות. אני לא יודעת איך אשרוד כאן שבוע. הפתרון נמצא בסופרמרקט סמוך. אני קונה קצת ירקות ופרות לחדר שלי.

יותר מידי יהודי וישראלי, בתורכיה:
אני עובדת עם שני עמיתים: ישראלי ויהודיה אמריקאית. עמיתי הישראלי גאה במי שהוא. מסתבר בהמשך שהיינו יותר מידי יהודים. לא נעבוד איתם יותר. חבל.

בכנס מקצועי ביוון:
המשתתפת מאנגליה אומרת שהיא השתדלה לא להגיב, כיוון שחששה שהמשוב שלה ייתפס כאנטישמיות. אני המומה.

על יד המים:
אני מארחת עמית צרפתי. הוא מתפשט בים מבגדיו, ולובש בגד ים. אין לו צורך במלתחה ואני נבוכה.

בביקור גומלין אנחנו גם מטיילים ומגיעים לנהר הארדש. אני יושבת בצל העצים. שתי ילדות, אולי בנות שתים – עשרה, לובשות רק את החלק התחתון של בגד הים.

בפעם השלישית אנחנו נפגשים בדנמרק. קר מאד, אני עם מעיל. חוף הים מלא מתרחצים. העמית הדני אומר לי שזה ממש יום קיץ יפה.

כל אנשי הצבא, פשיסטיים:
זה מה שאומר לי קולגה מנורבגיה, שיודע שאני גמלאית של צה"ל. מה אני אמורה להבין מזה? אני תופסת את ההערה שלו כאמירה פוליטית וגם אנטי ישראלית. למחרת אני אומרת שיש כאן גזענות, בקבוצה שלנו. להפתעתי אני מקבלת חיזוק ממשתתף מקסיקאי.

בבית הדואר:
הפקידה מבינה שאני ישראלית. היא שואלת אותי אם ככה אנחנו מתלבשים, ומצביעה על בגדי המערביים. אחרי שהבנתי מה היא שואלת – אני עונה לה, שכן. ככה אנחנו מתלבשים. נראה שהיא לא מאמינה לי. אולי היא רק מופתעת.

המזרחיים לא מובנים:
בקבוצה שלנו, אף אחד מאנשי המזרח הרחוק – לא מובן. הסינגפורים נתפסים משונים מאד, וכך גם היפנים והסינים. לא ברור לי איך נעבוד איתם. ראשונה נפלטת מהצוות שלנו, הסינגפורית. היא אגב המירה את דתה והיא פרוטסטנטית. בשיחה שלי איתה הבנתי שהיא מאמינה שהיא יהודיה אמיתית. אני חושבת שהעולם משונה למדי.

המנהל הסקוטי:
הוא איש דת נוצרי, בנוסף לתפקידו הניהולי. הוא מספר לי שהוא מתארח בישראל וישמח לסעוד איתנו ביום שישי בערב, בביתי. אני מתכוננת. הוא ואשתו מגיעים. אני רואה שהוא מאוכזב. הוא ציפה לסעודת ליל שישי מסורתית, עם קידוש ונרות. אני מדליקה נרות. זה לא מספק אותו. כולנו מאוכזבים. לו רק הייתי מבינה מראש מה הוא מבקש!

חדר האוכל:
אנחנו מתארחים במלון הולנדי. ליד התבשילים שלטים שכתוב עליהם: חלאל. לא מבינה מה זה. בסוף אני רואה שיש קבוצה של מוסלמים. מבינה שהמילה מקבילה "כשר" שלנו. אין חזיר בתבשילים.

עמיתי ואני מתלוננים: ההולנדים אוכלים מעט. אנחנו מחסלים הכל, כולל הלחם. איך ההולנדים עושים את זה?

בהזדמנות אחרת, כאן, בארץ, כולם משבחים את הכמויות והסלטים.

שפה ומבטא:
שואלים אותי אם אני צרפתייה או גרמניה. המבטא שלי נראה להם מתאים ונחמד. אני לעומת זאת לא מבינה כלל את הניו-זילנדים. כשאני לא מבינה – אני אומרת את זה. אם אני בכל זאת צריכה לעבוד – אני עוברת לשפת גוף, מתייחסת אליה. לתורכים אני נותנת לדבר בתורכית, הם אוהבים לדבר בשפת האם שלהם, למרות שרובם דוברי אנגלית טובה יותר ממני. מנסה להבין מתוך שפת הגוף. ברוב המקרים אני מצליחה במשהו. גיליתי שאנשים אוהבים לדבר בשפתם. לא ממש מפתיע, נכון?

אומרים שהאמריקאים לא שרים…
אני בצוות שמעביר סדנא בין תרבותית. אנחנו מבקשים מהמשתתפים להביא שיר אחד לפחות, ששרו להם בילדותם. אומרים שהאמריקאים לא שרים. מסתבר שהם כן שרים, בתנאי שאחרים מתחילים לשיר. הפולניה התחילה, הרוסי המשיך ואחר כך נענו גם השאר. אחר כך אמרו שזו הייתה סדנא מצוינת.

משוב:
קודם כל מתחילים בחוזקות, ואחר כך ממשיכים באתגרים. בארצות הברית אין מילים שליליות. התאמצתי ולמדתי. נדמה לי שעכשיו זה מקובל גם בארץ, במיוחד לאחר שהפסיכולוגיה החיובית עשתה עליה.

התהליך המתמשך עד אין קץ

אפריל 18, 2013

יש תהליכים מתמשכים ומתמשכים. ואין להם סוף.

יש ארגונים שרגע לפני שפרויקט נסגר, הם כבר מוציאים את החוזה הבא מהמגרה.

תלות ביועץ? אולי, חשש מפרידה? אולי,

ואולי מדובר במשהו אחר?

ויש יועצים שמושכים את היעוץ עוד ועוד.

פרנסה? אולי, חשש מפרידה? מסגירה? אולי, ואולי מדובר במשהו אחר..

ואני אומרת שחשוב כל כך למצוא גם הזדמנויות לפסק זמן, שיגידו אם אפשר לשפר משהו או לא, ובסופו של דבר לראות בסגירת פרק בעבודה – אתגר.

לא שלא יהיה המשך עבודה, אבל הסגירה של פרק חשובה. ושיהיה ברור מה היה טוב ומה היה פחות טוב, ומה יצא מהכל ומה התפוקה. עבודה שנמשכת ללא קץ – לא יכולה לספק את הרגעים האלה של מה השתנה ומה היה טוב במיוחד, ולכן אין סיפוק מהעשיה.

נושא זה כמו גם נושאים אחרים – עלו על שולחני הבוקר. והיום התחיל והמשיך להיות יום טוב מאד.

 

 

 

"הגירה" לקבוצה מונחה

ספטמבר 17, 2011

הקבוצה שאני עומדת להשתתף בהנחייתה היא גדולה, בינלאומית, ויהיו בה אנשים שונים. כאלה שכבר השתתפו במפגש הקודם שלה, כאלה שיצטרפו היום.

לפני שנים, כשלמדתי הנחיית קבוצות, הבנתי את חשיבות ה"סטינג" הקבוע, למדתי שתפקידי כמנחה לשמור על הגבולות שלה. לא להוסיף, לא להוריד אנשים. שונה הדבר בקבוצות "רכבת", כמו אלה המתקיימות בבתי חולים, לאלה מצטרפים כחולים  או עוזבים כשמשתחררים.

המציאות כמובן אחרת. אנשים עוזבים קבוצות במהלך עבודה ולעיתים מצטרפים חדשים.

בקבוצה שאשתתף בהנחייתה, יהיו יותר משלושים איש. חלקם מצטרף עכשיו לראשונה והם ימשיכו עד לסוף ביחד. כלומר: מקבוצה אחת קטנה שהתחילה את התוכנית, תגדל עכשיו הקבוצה בעוד שבעה אנשים. הגירה של ממש.

אין ספק שה"הגירה" הגדולה הזו תייצר התנגדות בקבוצה.

וזו תהיה הזדמנות מיוחדת מאד ללמוד על הגירה, לא רק כאן, אלא גם במקומות אחרים. אפשר לחשוב על הגירות קטנות, כמו למשל, התווספות של תושבים להרחבה של קיבוץ, אפשר לחשוב על מפעלים של חברות בינלאומיות ששוכרות אנשים שהרקע שלהם שונה.

אחד הדברים היפים, בקבוצות הגשטלט האלה, הוא האפשרות ללמוד את המציאויות השונות של האנשים בחדר.

אני מקווה שיהיה הרבה מקום ללמידה היום, גם שלי.

מחכה בהתלהבות.

 

צנח לו זלזל

יולי 2, 2011

ככה זה.

היום נזכרתי ביועצת שהקשר עימה נגמר, בלי חצוצרות, בלי סיומים, בלי איחולי הצלחה. ככה, נגמר. וחשבתי על עוד קשר שנגמר.

ואחר כך קראתי ב"אלגנטיות של קיפוד" על צניחת הורד: "היה רחש קל, מין רטט שעשה "שששש" חרישי מאד מאד: ניצן של ורד עם קצה גבעול שבור צנח אל הדלפק. ברגע שהוא נגע בו, נשמע "פוף" עדין… קפאתי במקומי עם הכפית באוויר, המומה לגמרי. זה היה נפלא…" (עמ' 268).

ואחר כך נזכרתי בחיים נחמן ביאליק מספר על צניחת הזלזל, ו"כה ישן אנכי". וחשבתי על הקשרים בראש שלי. רק בראש שלי. והייתי קמצוץ פגועה.

עניינים לא סגורים. ענוגים. שומרי סוד. נעלמים ונאלמים. רק שאני לא מזהה את הרגע של ה"פוף", הוא תמיד פנימי, לא חיצוני, לא נראה לעין.

הבנה שזה הסתיים. ותמיד יש בזה משהו כואב. ת-מ-י-ד.

ואני לא אוהבת סיומים של "פוף"ים כאלה…

עולה על הרכבת, מלמדת גשטלט

מאי 27, 2011

עשרים לשלוש ואני ממהרת לרכבת של בית יהושוע, היא אמורה לצאת ב15:25 לחיפה, אבל אני מקדימה מאד. יום חמישי הוא יום עמוס.

הרכבת מאחרת, אבל מגיעה, ואיש צעיר נעים הליכות אומר לי: שבי גברת, אני מתבוננת בהיסוס, והוא כבר קם ממקומו, וחוזר בהתאמה, שבי גברת, שבי, והולך לו למקום אחר.

כבר התרגלתי לזה שמפנים לי מקום ועדיין אין לי ציפיות כאלה… דווקא אתמול זה הועיל. הייתי אחרי יום קשה, לילה חסר שינה ועוד עבודה רבה לפני.

ב17:00 התחילו לטפטף אנשים פנימה. המפגש התחיל בתאוריה:

אני שואלת: מה זה "גשטלט"?

אני עונה: צורה/תבנית – בגרמנית.

אני שואלת: איך הגעתי לגשטלט?

אני עונה: ב-1970, בספר של הילגארד, מצאתי את פסיכולוגיית הגשטלט ואת כל הגימיקים הנחמדים שמלמדים שהתפיסה היא לא מה שאנחנו חושבים. נהדר, משהו שאפשר להוכיח. הפסיכולוגיה הקוגניטיבית התפתחה משם, מוורטהיימר, קופקא, ואחרים. חבורה של אנשים, תלמידיו של פרויד, כמו פריץ פרלס קורט לוין,  חיברו את הגישות באדיבותה של לורה פרלס שהייתה עם ורטהיימר וחבריו.

ואני ממשיכה: רק בשנות השמונים הגעתי לקורס הראשון, ורק בשנות התשעים הגעתי לקורס הבינלאומי וגיליתי… וכך אני ממשיכה וממשיכה.

בהמשך – מגיעים כולם.

הכרות קצרה, מי אתם? אני שואלת.

האנשים עונים.

אחר כך אני שואלת – מה אתם צריכים?

וכך מתהווה הבסיס לניסיון הראשון שנעשה: אנשים יקומו, ישבו על הכסא "החם", יגידו את דברם. ומי שלא רוצה ידבר מכסאו.

אחר כך מנתחים מה היה.

הקבוצה אספה מידע בעיקר באמצעות השמיעה, דילגה על זה שמביאים חושים אחרים כגון: ראייה. 

וככה אנחנו: לא עובדים מספיק דרך הגוף, ועם הגוף.

וכך נמשך המפגש. השגתי את המטרה: ברור מהי "יחידת עבודה". זה היה הנושא, זו הייתה ההתחלה. על הבסיס הזה נמשיך בפעם הבאה.

ב20:00 סיימנו את המפגש. שבעת רצון אני עולה על הרכבת הריקה וחוזרת הביתה. ב22:00 אני בבית. כמו בלון, שיצא ממנו האויר, אני יושבת בכורסא, רגע לפני שהלילה יביא לי מנוחה וחלומות שאני לא זוכרת. אולי עוד מתבונתו של פריץ פרלס ואחרים.

אדווין נויס, בין מייסדי מכון הגשטלט של קליבלנד, ועוד – נפטר

מאי 21, 2011

אדווין, יהודי גבה קומה, אוהב חיים, מקפיד בלבושו, אוהב אוכל טוב, אוהב לאהוב – חכם, ככה היכרתי אותו. פגשתי את האיש החם הזה, לראשונה, ב-1994. הייתי במחזור הראשון של התוכנית הבינלאומית שהקים (IOSD) , להכשרת יועצים ארגוניים. הוא שמח לקראתי, גילה לי שבתוכנית יש יהודים נוספים וגם הוא עצמו יהודי. הייתי ישראלית יחידה והוא דאג לי באופן אבהי ממש. מכאן התחילה חברות של שנים. הוא השפיע על חיי המקצועיים וגם על חיי הלא מקצועיים. בשלב מסויים צרף אותי לסגל ההוראה של התוכנית, וכך המשכתי גם ללמד וגם ללמוד. 

קראתי את ספריו בשקיקה, למדתי אותם, הוא היה מורה שלי ואחר כך מנהל, ועמית. הייתי לקולגה שלו. אפשר לומר שהיה בו משהו מדמות האב עבורי. הוא היה מורי ורבי. אין סטודנט אחד שלימדתי, שלא שמע עליו. גם נועצים שלי, במיוחד כאלה שהם יועצים ארגוניים – שמעו עליו.

חבילת ספרים גדולה, שכתב, חולקה על ידי ליועצים שונים כאן בארץ. הכתיבה שלו הייתה פרקטית ונהדרת והוא יכול היה לחבר, בשיחה, את ההשתלשלות של התאוריה מאז ימי פריץ פרלס ועד היום.

הוא חי בתקופה בארה"ב, והיה חלק מתנועת המחאה של שנות השישים, שהשאירה חותם על התרבות ואומנות, היה אחד מאלה שהאמין באהבה יותר מאשר במלחמה. אני בטוחה שהיה בין המתנגדים למלחמת ויאטנם, והייתה לו ראיית עולם ליברלית-שמאלית.

כמה דברים שאני יודעת על חייו:

א. אדווין נולד בארה"ב, ב-1926, למהגרים ממזרח אירופה, שרצו מאד שיקלט ויטמע בחברה האמריקאית. שמו יכול לשמש כסמל לשאיפתם זו – אין בו שום סממן לא-אמריקאי.

ב. אדווין למד מקורט לוין, פריץ פרלס ואחרים, ויחד עם קבוצה של חברים ייסד ב- 1954, את מכון הגשטלט בקליבלנד, והיה הנשיא של המוסד 7 שנים החל ב-1960 (http://www.gestaltcleveland.org/).

ג. הוא נישא לסוניה מרץ, ויחד הקימו משפחה. הוא נהג לומר עליה, שבניגוד לאימו שהייתה אישה שתלטנית, סוניה נתנה לו חופש רב (שנות השישים…).

ד. הוא עבד כפסיכולוג וכיועץ ארגוני ולימד מנהלים ב-MIT, ב- SLOAN SCHOOL.

ה. הקים תוכניות לימוד שונות, וייסד כשהיה בן למעלה משבעים, את הוצאת הספרים ואת המרכז הבינלאומי של הגשטלט בקייפ קוד (http://www.gisc.org/). הייתי שם לפני שהבניין התרומם, אבל התוכניות כבר התקיימו שם. התארחתי הרבה בביתו, שבין עצי האורן, ליד חופי האוקיינוס. אכלתי שם אוכל מקומי, והתארחתי בבית פתוח ומבשל.

ו. ב-2010, קיבל פרס מפעל חיים מה- OD NETWORK.

ז. כתב ספרים חשובים, ביניהם  Organizational Consulting. ספר מומלץ ביותר.

בין המשפטים הידועים שלו, אלה שאני משתמשת בהם לעיתים קרובות, אפשר למצוא שניים בולטים:

1. Trust the Process – את המשפט הזה שמעתי כשהיה מפגש קשה עם לקוח, ולמדתי לעשות בו שימוש.

2. Isn't it Ineresting? – משפט שהיה מזכיר לי שיש מציאויות מרובות.

אדווין ביקר בארץ פעמים רבות, השתתף בכנס של איפ"א ובאירועים אחרים. חלק מהמפגשים הבינלאומיים שיזם, התקיימו בירושלים, בנוה אילן. הוא הילל את הארוח שם ואהב את הירקות הרבים שהוגשו. תמיד היה מזכיר לסטודנטים מכל העולם את המשפט "בשנה הבאה בירושלים הבנויה". לב חם ואוהב.

דווקא בשנים האחרונות התרחקנו. ואני מצרה על כך. מצד שני אני מבינה שככה בדרך כלל מתנהלים החיים.

הוא נפטר ב-20.5.11, יום הולדתו ה-85, בביתו, בנוכחות אשתו, שתי בנותיו, נכדיו.

אני בטוחה שאחזור לעסוק בו, גם כאן.