Archive for the ‘סופרויז'ן’ Category

הצפה גלובאלית

מאי 3, 2011

עוד לא תמו קריאות הבריטים, השמחים בחתונה המלכותית, וכבר נשמעו קולותיהם של האמריקאים השמחים בכיכרות.

אלה כמו אלה גלשו לכאן, מיידית, בשידורים חיים, דוחקים את יום השואה והאבל, ולוחמים על מה שנקרא בגשטלט דמות (figure).

מה לפני מה?

יום השואה דוחה בן לאדן? או שבן לאדן דוחה יום שואה?

עומס. עומס. לא האמנתי שאצלח את יום העבודה הצפוי, שאוכל לפנות את עצמי. גם החדשות ברדיו, בדרך, נרתמו למעברים בין לבין.

מאבק על המקום: דמות (figure) או רקע  (ground).

יום העבודה הסתיים. בהצלחה.

יום השואה עבר.

העיתונות מלאה בן לאדן.

מחר יהיה משהו אחר. איזו רעידת אדמה. אולי איזו חגיגה.

אם תגיעו לאיסטנבול…

מרץ 31, 2011

אם בכל זאת תגיעו לאיסטנבול, כדאי לכם לבקר במסעדת דגים נפלאה ששמה אדם באבא. שווה לכל נפש ומגישה מטעמים נפלאים שמביא איתו הים. ביקרתי יחד עם חברי במסעדה ששוכנת לחוף הבוספורוס. לשולחן שלנו הוגשו ברבוניות נפלאות, דג סול על הגריל (לי), שרימפסים מטוגנים בחמאה, וחבריהם מבושלים במים, קלמרי על שיפוד בגריל, סלטים נהדרים, עוד דג שאת שמו אני לא יודעת, אבל הוא כמו סרדין. מיד בהתחלה נכנס רוכל, ומכר בהסכמת הבעלים שקדים לחים בקרח, שהיה קל מאד לקלף, פעם ראשונה שאני רואה תופעה כזו של בעלי מסעדה שמכניסים רוכל לעשות את עבודתו שם. השקדים הנחמדים והטעימים הונחו על שולחננו.

אין אלכוהול במסעדה הזו, אבל משקאות קלים, תה וקפה יש בשפע.

לקינוח שתיתי תה תורכי עם חלבה ודלעת מבושלת בסירופ (רק טעמתי, אי אפשר יותר מזה…).

יצאנו לאויר הקר של איסטנבול, בדרכנו למלון. היה יום עבודה ארוך ומוצלח, והדגים שטו לי בסודה. הרגשתי מסופקת. בעיקר מהארוח כיד המלך שאני וחברי זוכים לו כאן. אני לא מכירה הרבה מקומות שמקבלים בחן ובאהבה כזו אורחים. לא מבינה איך קורה שבכל פעם אני אומרת לעצמי שזאת הנסיעה האחרונה…

מקווה שימשיכו לפתות אותי לבוא ולעבוד. האנשים האלה נפלאים.

ומי שרוצה לרשום את האתר של המסעדה, הרי הוא:

adembaba@adembaba.com

איסטנבול משחירה ומתכסה

מרץ 31, 2011

הירידה מהמטוס, גורמת לי תמיד, לאסוף מידע חדש. מה השתנה? השתנה. הרבה יותר נשים מכוסות, הרבה יותר נשים בשחור. המארחת שלי אומרת לי: זה טרנד עכשוי. אולי גם פעם היו נשים דתיות, אבל איכשהו זה נחשב ללא נכון. עכשיו זה נכון.

אני מסתובבת בארץ שנכון בה להיות יותר דתיה ומוחצנת, גשם מטפטף, קריר יותר מאשר בארץ, ואני נזכרת מידי פעם בשותפי למסע, לשורה. תורכי צעיר. עבד בארץ שנתיים, בעיקר בעוטף עזה. בלילות היה מגיע לישון בכפר קאסם. בבוקר היה מקיץ לעבודה. היה לו טוב. אבל הוא ברח. חודשיים הסתובב חופשי ועבד פה ושם. עכשיו הוא יושב לידי במטוס, ומספר לי שבוקר אחד דפקו שוטרים על דלת ביתו והוא הלך איתם. אחרי 20 יום בכלא רמלה, הוא הועלה למטוס. עכשיו הוא לא יודע מה יהיה.

הוא ביקש עוד ועוד בקבוקי יין. שתה ושתה. מזל שהטיסה קצרה. קצת חששתי ממה שיכול לקרות, אבל זה לא קרה. בירידה מהמטוס, נשאר אחרון עליו. אחר כך ירד לזרועותיהם של אנשי בטחון שלקחו אותו משם. מי יודע מה עלה בגורלו.

רגע של סימפטיה. של הבנה. ואין לי מושג מה האיש עשה. בשבילו, אני מקווה שהוא יכול היה לחזור לכפרו שלחוף הים השחור, אל אשתו המחכה, צעירה מאד אף היא, ולא לכלא התורכי.

עננה שחורה כיסתה את השמים. איסטנבול התכסתה יותר ויותר. גשם ירד. האיש נעלם מחיי.

התחלתי לעבוד בקבוצה. אנשים יפים, אלגנטיים, לבושים היטב, חשופים, אופנה אחרונה, ללא כיסוי ראש, בצבעי לונדון  ופריס. עוד עולם. והכל תורכי למהדרין. הכל מוכר. ורק השחף לא בא לבקר.

בעוד חצי שעה

מרץ 29, 2011

אני עוזבת את הבית, מפליגה לדרכי. מחר אוכל ארוחת בוקר במרפסת המלון באיסטנבול, והשחף שלי יבוא לבקר אותי. מלמעלה אראה את הבוספורוס מעביר את האוניות הגדולות מפה לשם וההיפך.

בכל פעם מחדש אני מחליטה שזו הנסיעה האחרונה, בכל פעם אני נענית ואפילו קצת מתרגשת.

בכל פעם אני שוכחת משהו חשוב, ומשלימה ציוד חסר בשדה התעופה או באחת מהחנויות שנקרות על דרכי.

אף פעם אני לא מנצלת את הזמן לקנייה של שכיות חמדה. אין להם מקום בחיים שלי. שכיות החמדה היחידות שיש לי באו אלי בירושה. לא מזה שקניתי. את האחרות אני אוהבת לפגוש במוזיאונים.

אני אוהבת לעומת זאת לרכוש ספרים, לראות סרטים, ללמוד, לחוות, לטייל. 

חברה אמריקאית-קנדית, דורותי סימינוביץ, שאיתה אעבוד ממחר, שמה לב. היא הודיעה לי שאחד הצעיפים שלה, צעיף יפני (אין לי מושג על מה היא מדברת…) יגיע אלי הפעם – ממנה. הצעיפים האחרונים שלה, מונחים אצלי במגרה. מעניין מה יהיה גורלו של זה. 

זהו. ממחר, חושבת גשטלט ואיסטנבול, עשרים וארבע שעות ביממה. ישראל תחדור דרך הטלויזיה, המסרונים, המחשב. רק בהפסקות.

שלום ולהתראות!

הכאב שבמודעות

ינואר 17, 2011

ישבתי היום עם שני אנשים, צעירים יחסית. לא הייתה שום סיבה שמישהו מאיתנו ירגיש לא טוב. שיחה. סופרויז'ן. ככה. כמו שאני רגילה כל כך הרבה פעמים.

אבל הפעם זה היה שונה. יכולתי להרגיש את הכאב הגדול מאחורי המודעות. את הכאב מאחורי ההבנה שאין זמן. שזה נגמר. מדובר היה בפרויקט, קטן יחסית, של מתלמדים. לא מדובר בפרויקט שהוא מפעל חיים. אבל בכל זאת כאב לאותם שני אנשים שפתאום נפל להם האסימון. פתאום הם הבינו שאי אפשר יותר לבחור ולבחור. יש משמעות לעצם המשחק הזה של את מי לבחור. יש משמעות למשחק של מה לבחור. והמשמעות הגדולה ביותר במקרה שלהם הייתה שגם אין להם יותר זמן.

פתאום היה אלמנט הזמן דומיננטי ומעצבן. ובהתאמה מלאה הפכה הפגישה להיות לא נעימה..  והיה חיפוש אחרי הנאשמים. ובאמת, מי אשם שהזמן נגמר?

אחר כך, בדרכי ליעד הבא שלי, בחושך, כשרק הפנסים מאירים לי את הדרך, חשבתי על זה שזה מזל גדול שאנחנו לא חושבים על הזמן, שאנחנו כל כך לא מודעים. שאנחנו חיים את החיים כאילו אנחנו יכולים לבחור כמה שאנחנו רוצים. שאנחנו בשליטה.

ובחדשות, שסוף כל סוף הגעתי גם אליהן, הבנתי, שגם למפלגת העבודה נגמר כנראה הזמן. ולחלק גדול של האנשים- גם זה היה בהפתעה גדולה. האופציה הזו גם למתוחכמים שבמתוחכמים – לא הייתה במודעות כלל.

ממש כמו שני האנשים שישבו אצלי קודם לשיחה.

טעויות של יועצים מתחילים: 1

ינואר 11, 2011

הפוסטים האלה מוקדשים ליועצים חדשים (וגם … וותיקים), בכניסה לתפקיד.

להלן כמה טעויות אפשריות:

1. התעלמות מחושים, נהירה לקוגניטיבי: כמו אצל שלושת הקופים: לא רואים, לא שומעים, לא מדברים. למה הכוונה? הציפייה שלי שמי שנכנס לתפקיד יפקח עיניים ויראה, יפתח אוזניים וישמע, וכן שישאל שאלות (לא שאלות מתוחכמות, אלא שאלות שנותנות מידע). לא תמיד צריך לרוץ אל השאלון הסטדנרטי או אל הסדנא.

2. מודעות כוזבת: סגירה מוקדמת מידי של חויות ראשונות בארגון: אם היא לא נענתה מיד, ייתכן שזה לא בגלל שהיא לא רוצה בעבודה שלך, ייתכן שסדר העדיפות של הארגון מכתיב התייחסות שונה מהמצופה על ידך. אין צורך להיכנס לסיטואציות שאומרות" היא נגדי… אני נתפס כמתחרה שלה" וכו'.

3. גיוס האנרגיה: התפזרות במקום התמקדות לכיוון, ולזמן. איסוף האנרגיה בארגון והתווית כיוון הפעולה- בעלי חשיבות דרמטית. הארגון מבטא את בשלותו לכך בצורות שונות.

4. פעולה: עשיית הפעולה הלא נכונה, שלא בהתאם לחוזה, שלא בהתאם לצורך, או עשייה בדרך לא נכונה. למשל: להתחיל לסכם במקום להמשיך לראיין, או לעבוד שלא לפי הכללים האתיים.

5. היעדר מעקב אחרי השינויים המתרחשים, אי בדיקת התוצאות המתהוות, עזיבת היד שבודקת את הדופק.

6. אין למידה והפקת לקחים של הארגון ושלו עצמו. אם אין למידה, כאילו לא היה כלום.

7. עזיבת הפרויקט לפני הזמן. אופייני מאד בישראל ובחברה המערבית בכלל.

עוד בפוסטים הבאים.

בפרוץ השנה החדשה, אני חושבת עליך…

ינואר 1, 2011

היציאה מהחניה בכפר המכבייה, והכניסה לאחד השבילים המוצלים – עושה מיד טוב. הצמחייה מזכירה כפר, ובין השיחים נראה לי שאפשר להתחבא ולשחק, אבל אף פעם לא עוברים כאן ילדים, ולכן הם עומדים להם שם סתמיים.

 עכשיו אני זוכרת איך ישבתי מולך. היית לבושה בהידור מאופק, כרגיל. התנועות שלך חדות, העיניים עצובות. ידעתי שיש לך על מה לדבר, שלא יהיה שקט. אז מה לא הצליח?, שאלתי את עצמי ללא קול.

 הזמנו קפה. ביקשת גם קראוסון שוקולד כתוספת, התלבטתי וויתרתי. הפיתויים האלה מקשים תמיד. התחלנו בשיחה מקדימה.

–          מה שלומך?

–          בינוני. הילדים בסדר וגם הבעל. הבעיה בעבודה.

–          או קיי, נצלול פנימה?

–          כן. היה דיון בהנהלה הבכירה… לא היה זמן להציג נתונים… הרגשתי חסר.. אמרתי… רק אל תשאלי אותי חסר של מה, כי אני לא יודעת… ואז בסוף הוא נפל עלי ואמר: 'הניתוח שלך תמיד שלילי'. 

הוספת ואמרת שטעית טקטית דווקא כשהיית ממש בפתח, רגע לפני שעזבת ושהאירוע שבר אותך.

הוצאתי ממחטות נייר וניגבת את העיניים.

הלכת ולסדר את האיפור שנמרח בקצוות.

נשארתי לבדי, לגמתי מהקפה.

 אין ספק שצדקת. לפעמים צריך לוותר על כל מה שיש להגיד ולמצוא דרך אחרת: מיילים, פגישה של פנים אל פנים, להניח מסמך על השולחן ועוד.

 הייתה לי התלבטות: להערכתך טעית. להערכתי אין מה להוסיף על זה ובוודאי שלא אעשה מה שאת עשית ואתן לך 'ניתוח שלילי'. אז מה אני עושה איתך?

 כשחזרת, ראיתי את ההקלה בזוית הפה. נראה שעצם האמירה, הדמעות ואולי האמונה שנוכל לפתור את הדברים – זרחה בזהירות מפניך.

 שאלתי אותך אם יש לך צורך להגיד עוד משהו על מה שהיה, על איך שהרגשת, ואמרת:

–          נדמה לי שגמרתי שם את הקריירה שלי.

 לא הסכמתי, ספק אמרתי ספק שאלתי:

 –          יש לך איזה חלום לפתוח חנות לקוסמטיקה או משהו אחר– ולא העזת עד היום?

 עכשיו את ממש צוחקת ואומרת:

–           אפשר להחליט שזו ההזדמנות כדי לברוח…

 עברו שנים מאז נפגשנו שם. שואלת את עצמי לשווא, מה קרה לך? איפה את? במה את עוסקת? באיזו יבשת?

 ואין תגובה…

נדמה לי שגם אז, היינו בפתחה של שנה חדשה. עכשיו אני חושבת עליך.

כניסה לתפקיד – עבודת החלום

דצמבר 31, 2010

אני רגילה לעבוד עם אנשים על כניסה לתפקיד.

אפשר לדבר על מה שמובא לפגישה: חששות, הכנות, שאלות מרכזיות, בניית תוכנית עבודה, חפיפה, צעדים ראשונים, ראיונות עם עמיתים או עם עובדים – וכל זה, ועוד, ללא ללא סדר עדיפות, כיאות לעבודה פנומנולוגית.

אבל, באחת הפגישות האחרונות, הייתה הפתעה. הופיע ובא לפגישה גם החלום, זה שעושה את עבודת הלילה של משימות היום. והחלום קסום, והמשמעויות נפרשות, ושמחתי הייתה רבה.

בפרפרזה על הסיפור של החלום: בפתח הדלת, ילדה, פיליפינית. היא מלווה על ידי מישהו ומובאת אל פתח הדלת של הלקוחה שלי, לאימוץ. והיא, הלקוחה, לא יודעת את נפשה, הרי יש לה כבר שני ילדים, איך תאמץ ילדה פיליפינית חדשה?

ומכאן מתחילים הדברים להתגלגל.

לא אחזור בדיוק על מה שהיה ואיך שהיה, אבל בגדול, יכולות לעלות שאלות, כגון:

א. מי היא הילדה? הפיליפינית?

ב. מה היא מייצגת?

ג. מהו סיפור האימוץ: מי כאן זקוק לאימוץ? מה הסיפור של המאמצת הפוטנציאלית?

ד. מה עוד אפשר להגיד על התחושה הלא נעימה שמלווה את מי שמתבקשת להיות האימא המאמצת?

ה. איך זה שאין שלבים באימוץ, אלא שהילדה מובאת הביתה?

ו. מיהם שני הילדים הביולוגיים?

ז. מה המשמעות של היות הילדה מהמזרח הרחוק?

ח. מה אומרים ללקוחה שלי המושגים: "פיליפינית"? "ילדה"?

וכמובן שיש גם האפשרות של ניתוח החלום לפי גישת הגשטלט. המשמעות היא שכל אחד מהדמויות ו/או המרכיבים של החלום – מייצגים חלק של החולמת. על כן, אפשר לקיים שיחה בסגנון פריץ פרלס בין כל שני מרכיבים/דמויות.

הלקוחה תשב בכיסא החם ותושיב מולה, בכיסא הריק, את המרכיב או הדמות שנבחרו על ידה. תתקיים ביניהם שיחה. למשל שיחה בין הלקוחה לילדה הפיליפינית.

ומוך השיחה הזו יעלו ההבנות החדשות, ויש להניח שגם הפתרונות.

עבורי, היה סיפור החלום, עוד חומר לעבוד עליו בתהליך של הכניסה לתפקיד, שהוא תהליך מורכב ומביא את מי שהייתה זרה עד אתמול, לדלת, לפתח המקום, שיהיה עבורה בית, אם יתקיים תהליך אימוץ מוצלח, אם היא תרשה לחלק של האימא המנוסה שבנתה בית לאמץ את החלק של הילדה הזרה חסרת הבית (ושני החלקים האלה – שלה הם). 

עבודת הכניסה לתפקיד החדש התקדמה בעוד צעד.

משוב מאוחר

דצמבר 15, 2010

פותחת את המחשב אחרי יום עבודה, ומוצאת את המאמר של הסטודנטים שלי לשעבר: אמיר סין ואיריס אינשטיין, שכתבו רגע אחרי שסיימו את התוכנית, רגע אחרי שקיבלו את התעודות.

מתרגשת. שולחת מיד את המידע לכל מורי התוכנית שניהלתי, שעשו יחד איתי את העבודה.

הנה, התמונות שלהם. הנה המילים המוכרות שאמרו. הנה המילים שהמורים השונים אמרו, הנה המושגים שאני מאמינה בהם. הדברים מוטמעים. אנשים טובים יודעים לקחת, יודעים להכניס את מה שנחוץ לד.אן.אי שלהם.

וכל המשוב הזה פרוש בגיליון החדש של משאבי אנוש, נובמבר דצמבר, בעמודים 6-7.

משוב כזה, מאוחר, משובב את ליבי, מרחיב את החזה, מוסיף קורטוב של הבנה למקום שלי בחייהם, למשקפיים המיוחדות שלי ושלהם.

ועכשיו המשוב כבר לא קשור לציונים. לא קשור למחר. 

ואני פשוט שמחה וגאה.

ויודעת שהדרך הארוכה מאד מתחילה עכשיו. מכאן הם יטפסו ויעלו לסיר הזה של יועצים עובדים, יתרמו לארגונים כמיטב יכולת וימשיכו ללמוד.

מקווה בשבילם. שלא ישארו מאחור עם עוד תעודה, חוויה, שינוי שעברו, תפיסות שהשתנו – אבל בלי יכולת לממש.

בשבילם, שגרים בצפון הארץ, אני מקווה שתמצא להם הנישה המתאימה.

לסטודנטים שלי יש הזדמנות…

אוקטובר 17, 2010

הם יכולים לבקש כל מה שהם צריכים, בידיעה, שבחדר יש אנשים שיכולים אולי לספק את צרכיהם. תאורטית, הם מקבלים הזדמנות להיעזר.

בפועל, הם מבקשים זמן. את זה לא יוכלו לקבל בחדר הזה.

שאלתי את עצמי כמה שאלות:

1. האם קשה להם לבקש את מה שהם באמת רוצים?

2. האם הם רוצים עזרה?

3. האם הם רוצים עזרה מחבריהם?

לסטודנטים שלי הייתה הזדמנות והם ביקשו זמן.