בין הדרום לצפון

הוא יצא מבין הברושים הגבוהים ושאל: מי האימא?

הראיתי, והוא הושיט לה יד ואמר: אני מהגדוד.

…וזה האבא, הוספתי למרות שכבר לא שאל.

האב נפנה ואמר: מקווה שלא הטריחו אותך יותר מדי…

האם חזרה אחריו.

אל תדברו שטויות… אפילו אל תחשבו שזאת טרחה… אני גר בנתניה… באגמים. ככה אמר החיל הצעיר, והעורבים צרחו מבין הענפים הירוקים.

על פני ההורים עלתה עווית חיוך ועיניהם נפנו ממנו.

העורבים חזרו וקראו וציפורי שיר קטנות ענו ועפו בזריזות בין הענפים. לא היה לי מה להגיד לאיש הצעיר ובכל זאת שאלתי: מאיזה גדוד אתה? מהחרמון אמר, חפ"ש (חייל פשוט), זקף קומה ושתק.

ישבתי על הכיסא שהוכן עבורי מראש, ליד המצבה, מתחת לעץ שהרחיב עלי את נופו. הנחתי את הפרחים שקיבלתי מחניכי תנועת הנוער ופתחתי את בקבוק המים שמסרו.

באחת עשרה החלה להישמע הצפירה והשיחות גוועו. חזן נשא תפילה בקול בוכים, ונענה בפרצי אמן אחידים וקצרים. בסוף נשמע נאומה השקט של נציגת האופוזיציה ורחש הקהל גבר בהדרגה. מטחי ירי נתנו את האות ובתוך פחות משעה תם הטקס והקהל החל להתפזר. זה גם הדבר האחרון ששמע כשנהרג, חשבתי והעורבים קראו שוב.

כשהגענו לשכונת מגורנו, והתחלתי הוגה בשנת צהרים, הגיעה הודעה שהבהירה שלא כך יהיה, ואחרי אתנחתא קלה וכריך פשוט, יצאנו לדרום. הדרך קילפה את הנוף מהירק והצהיבה אותו. שלטים עדכנו נהגים, שגמלים חוצים את הכביש. השמים היו ריקים מעורבים וציפורים והשמש לא חיפשה צל והתחילה במאמץ ההשקעה במערב.

לוויה אחרונה לפני יום העצמאות, אמר העובד ב"מנוחה נכונה".

היקום מנהל את מותה של אישה בת שבעים, בצורה אחרת. זקנה אחת שרה שיר ערש ערבי ומתגעגע בכריעה על הקבר הטרי, ובלילה נורו זיקוקים לשמים.

בצפירה האחרונה

 

אחד

הולך אדם אל מותו, והוא כבר כמעט שם. בפנימית א'. חדר 11. אומר לי: אני לא בסדר. אני במצב רע מאד. אני לא יודע מה יש לי.

פ' הוא האיש האחרון שאני מכירה מהיער. יש עוד אחד, נ', שאותו אני לא מכירה, אם כי פגשתי אותו פעם אחת.

אני כבר יכולה לראות את הלוויה. אימא מתה כבר 65 שנים. דרך פ' יכולתי להחיות אותה. עכשיו גם הוא צועד אליה.

שתיים

שתי אפיזודות. רק שתיים לא יותר. אפילו אחת תספיק. ככה כתוב בהוראות. ועכשיו אני צועדת עם חברה אל מקום המפגש, קשה לי לצעוד מהר. נעצרת ונושמת. לא רוצה לאחר.

השומר בלובי מפנה שמאלה. אורות רבים ושיש מצויר. כיסא למנחה ועוד כיסא. חשבתי שיהיו כשבעה אבל הגיעו יותר מעשרים. גם עולה חדשה מתורכיה שיודעת עברית ועוד אחד שלא יודע וזקוק לתרגום.

נרות הנשמה דולקים: אחד שהבאתי, אחד של המארחת.

האפיזודה הראשונה מתרחשת בדירה קטנה בת חדר בקריית חיים. נקי ומאד אוגוסט. הרצפה הקרירה זה עתה נשטפה. שמוליק אחי ואני יושבים ומשחקים בטבעות של אימא. פעם ראשונה שקבלנו אוצר יקר כל כך, אני ממש שמחה. אימא, אישה גבוהה ויפה, בת שלושים ושמונה, שוכבת במיטה. עכשיו היא לא בורחת ואני לא מנחמת ומרגיעה אותה.

ופתאום, מהומת אלהים. גיטל מביאה חלב, אנשים מתאספים. משקים אותה והיא מקיאה. "זי האט זיך פארסאמט" אומר מישהו ואני מבינה: אימא הרעילה את עצמה.

השכן עם הג'יפ היחיד בשכונה לוקח את אימא. פעם אחרונה. יותר לא תחזור. אבא מגיע באופניים. קראו לו? ואולי הייתה זו השעה הקבועה שהוא חוזר הביתה? אבא טרוד. הוא נעלם עם אימא. נדמה שכל תושבי הקריה עומדים מעבר לגדר ומתבוננים בנו. משתתפים פעילים בדממה שהולכת, משתלטת ועוצרת את העולם. מישהו דואג לשמוליק ואני נשארת לבד בחוץ.

לאן ללכת? מה עכשיו?

העולם התפורר ונעלם. אני נושמת אפס. נאלמתי. אני כבר לא שם.

שלוש

אפיזודה שנייה מתרחשת באחד הימים הקרים ביותר ביער פולגנוב או פולגקוב במחוז לובלין. טמפרטורה של עשרות מעלות מתחת לאפס. אימא שלי מחזיקה בשני בניה. הם עטופים בהבל פה של נושמים נוספים. צפופים באסם. בחוץ חשוך. שלג עמוק ולבן. שוקעים בו. אבל אף אחד לא זז.

איש צעיר פותח את דלת האסם. ירייה אחת נשמעת והוא נופל. איש צעיר נוסף פותח את הדלת וגם הוא נורה. התייעצות: להישאר באסם? לברוח? כמה אנשים מחכים בחוץ? פולנים? גרמנים? הפחד משריפה מוציא את כולם בריצה החוצה. מי שינצל ינצל. היריות נמשכות. אימא רצה עם כל הקהל, כמו אילה אחת בעדר. בן אחד בזרועותיה וליד ליבה, בן גדול יותר רץ ומחזיק בידה.

בבוקר אימא שלי קוברת את שני בניה. היא מתחילה עכשיו אולי לצעוד אל מותה. היא תשהה ביער עד סוף המלחמה. תחיה בבונקר עם חיהלה. אחר כך תצא מהיער. תקנה דירה בדמבלין. היא תתחיל להתפרנס. תחצה את אירופה בשיירת פליטים. תגיע עם אבי למחנה עקורים ברומא. תלד אותי. תגור במעברה. תגור בצריף בכפר חסידים ואחר כך תעבור לקריית חיים, היא תלד את שמוליק ותגיע אל האפיזודה הראשונה.

בצפירה האחרונה נשטפו פני בדמעות, המעיין שהיה חסום וסתום, נפתח לזמן קצר. נכד גדול שאל אם אני רוצה חיבוק וחיבקתי.

בערב אימא פתחה פתאום את הדלת ולא ידענו מה להגיד זו לזו. לא הבנתי איך עלתה במעלית.

אימא נעלמה.

התקלחתי והלכתי לישון.

גלות

 

העשן הגיח פתאום, הוא התקרב בפטריות גדולות מזוויות שונות.

רוב האנשים המשיכו כרגיל אבל אני עקבתי אחרי ההתקדמות שלהן, ועצרתי את נשמתי מפעם לפעם. נראה היה שהפער מצטמצם, חלקת אדמה אחרי רעותה נפלה בידי הפטריות, ועדיין אנשים המשיכו כרגיל.

שריפות אינן תופעה חדשה, ירושלים, נווה אילן וחיפה מועדות לפורענויות כאלה, בקיץ האחרון בערה חיפה ועכשיו מופיעים שלטים גדולים שמספרים שהגיע זמן שתילה ושיקום.

ערים מיוערות יודעות לכאוב.

***

שני אנשים גבוהים במיוחד, פנו אלי בדברים. אחד מהם אדום שיער, בגוון שונה מזה של אבי שהיה צהוב יותר ונקרא לפעמים "מוישה דע געילע", אבל הזכיר אותו. בנוכחותו הרגשתי שכמעט שכחתי את אבא. זה מה שקורה למתים. הם דוהים ונשכחים, כגולים מארץ החיים. זה מה שיקרה לי. פעם הייתי הנסיכה של הורי, אפילו מלכה, עכשיו אני צועדת אל הגלות. גם מלכים צועדים בדרך הזאת.

רציתי לשוחח עם האנשים הגבוהים, לבדוק מה הם רוצים ממני, אבל בשל קומתם, מבטי הגיעו למותניהם ולא פגשו אותם. מלצרית שוחחה בסמוך לנו עם מנהל המשמרת ותמהתי אם הם מדברים על השריפה. שמעתי דיבורים על פינוי באוטובוסים ועל הצורך לצאת בקבוצות ולא לנסות לברוח לבד.

ואז התעוררתי. השתעלתי ולא הכרתי את הקול שיצא ממני, שבור וצרוד. חיפשתי את התרופה הלימונית, שהכנסתי לתיק, הוצאתי לכסנית אחת והכנסתי לפה.  השיעול נרגע. חזרתי לישון. נדמה שהתרופה פוררה את העשן. הצלחתי להירדם.

***

כשהכרוז הכריז שהגענו לתחנת ספיר בנתניה, קמתי ממקומי וירדתי מהרכבת. הגרון צרב ושוב חיפשתי תרופה. בתחנה החדשה והקטנה היה הקהל דליל. לא מצאתי מונית ולא ידעתי אם האוטובוס עובר שם. שאלתי ואנשים לא ידעו לענות לי. החלטתי לצעוד עד למרכז המסחרי הקרוב שהיה מרוחק כשלוש מאות מטרים ממקום המצאי. בעבר הייתי עושה מרחק כזה בקלות, אבל עכשיו  לא הייתי בטוחה שאצליח לעבור אותו בשלום. היה חם, כמו שיכול להיות ביום שרבי באביב, האור החזק סנוור אותי, אבל המשכתי לצעוד. חשבתי שזה מזל גדול שהנעליים ששילמתי עבורן כסף רב, נושאות אותי בקלות יחסית. חיפשתי צל ונצמדתי לקירות המפעלים שמסביב, מנסה להיטיב ללחיי הלוהטות, ולמנוע צריבה.

רעש של עלים הקפיץ אותי, וצינור כתום באורך של כחמישה מטר וקוטר של כחמישה עשר סנטימטר נפל עלי, ושמט מידי בקבוק מים קרים שקניתי ביציאה מהרכבת. המכה כאבה אבל לא נפצעתי. כבר הייתי אחרי כמחצית מהדרך למרכז והתלבטתי אם לחפש את האשם. הרמתי עיניים ולא ראיתי איש. המשכתי ללכת. היה חם מכדי לחפש אשמים.

מונית אחת חיכתה בתחנה ושמחתי לקרוס במושב ולבקש מהנהג שיביא אותי הביתה. המיזוג החיה את רוחי. השריפות ולהט השמש התחלפו באחת באוויר קריר עד שהתעלמתי מריח הסיגריות שליווה אותו.

כשהגעתי הביתה שמעתי ששריפה משתוללת בכרמיאל.

רשמי מסע 4: הפחד מהאבולה

אין לי דרך אחרת להסביר את אובססיית הניקיון בספינה – חוץ מהפחד מהאבולה. חוץ מזה שחתמתי שאין לי מחלת חום, ואין לי בחילות כשעליתי לספינה, רוססתי כל הזמן. כמו ילדה קטנה הושטתי שתי ידיים אל מי שעמדה בכניסה לחדר האוכל, או על הרציף, כשחזרתי מהטיול על החוף אל הספינה. נתבקשתי להמעיט בלחיצת ידיים לאחרים, ושכחתי את זה כששמחתי באיש ממקדוניה שפתר לי בעיה. הושטתי לו יד, וראיתי בהבזק את ההיסוס שלו. אבל הוא החזיר לחיצה. ואולי רץ אחר כך לחטא את הידיים. כמו שני שומרים – ניצבו בכניסה לחדר האוכל 4 מיכלים, שניים מכל צד. לא יכולתי להימנע מההתזה הזאת.

בכלל, המליצו לי להרבות בשטיפת ידיים. כמובן במצבים הרגילים, אבל גם האחרים.

עובדים חולים – הורדו מיד ממצבת כח האדם. כולם נשמרו היטב.

חשבתי על הספינות שנשאו בעבר מגיפות ממקום למקום ועליהן דגל שחור. הדגל השחור רדף אותי גם כשלפנות בוקר נראה היה הדגל של האיחוד האירופאי שהוא שחור ככחול רגע לני שהיום עלה.

חשבתי על המשמעות הכלכלית של עצירת ספינה ושמחתי שלא הגענו למקום הזה. המשכתי לרחוץ ידיים והסכמתי להיות מותזת.

כשעליתי על המטוס ארצה, בברצלונה, אף אחד לא ריסס אותי. מאחורי, בשורה 59 ישבה נוסעת שהשתעלה נוראות כל הדרך. הייתה לי הרגשה שאחלה. ואכן חליתי.

היום לא היו נותנים לי לעלות על הספינה, במצבי.

מיהרתי אל הרופאה. אמרתי לה שלצערי עלי לספר לה שחזרתי מספרד. שאני מקווה שאני לא מביאה איתי אבולה.היא נתנה לי תרופות להורדת חום, להפגת השיעול, להקלה על הנזלת, ואמרה לי שזאת לא אבולה, אלא סתם וירוס. "ספרד היא לא ארץ אקזוטית", הוסיפה.

על הספינה שלנו לא היו אנשים אקזוטיים. לדעתי – אין להם כסף.

ניצלתי. עוד כמה ימים ואתאושש מהשפעת. אבל בינתיים שמעתי שבנתב"ג ערכו תרגיל נגד האבולה.

אני לא נוסעת עכשיו לשום מקום, רוחצת ידיים כמה שאפשר, לא לוחצת ידיים. סתם רובצת על הספה ומחכה שה"דמוי אבולה" שלי – יעבור.

אוביקט של וולגריות קיצונית

איך מתחיל ספר?
אני אוהבת התחלות. והנה ההתחלות של שלושה ספרים שאני מעיינת בהם עכשיו:

א. "זהו אוביקט של וולגריות קיצונית. על אף שאין זה המבע הוולגרי הראשון שמופיע בכתב העת… מדובר בעליית מדרגה משמעותית, שמשחיתה אותנו, ולדעתנו גם את הקוראים." ציטוט מתוך ציטוט בספר מדליק של טל דקל, שאני קוראת ונקרא בשם: (מ) מוגדרות – אומנות והגות פמיניסטית (עמ' 11), הוצאת הקיבוץ המאוחד 2011.
ב. "אחת לשנה, בחול המועד סוכות (תאריך הקמתו של ארגון "בר גיורא"), מתכנסים צאצאי "השומר" לעצרת זיכרון המתקיימת בבית הקברות של "השומר" בכפר גלעדי. כינוסים אלה ממחישים את מקומו הייחודי של כפר גלעדי כביתו של "השומר" , כפי שהתכוון ישראל גלעדי בחזונו"… את המשפט הזה אני מוצאת בספר של סמדר סיני, בשם: השומרות שלא שמרו (עמ' 9), הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספריית הפועלים, 2013.
ג. "עניינו של ספר זה הוא הסיעוד (nursing) וקורותיו בישראל בתהליך החתירה להכרה בו כ"פרופסיה", כלומר מקצוע בפני עצמו. מקצוע זה נלמד בצורה פורמלית ועוסקות בו בעיקר אחיות. כלומר נשים. הספר נשען על עבודת מחקר לתואר שלישי שנערכה בשנים 2001-2008". הציטוט הזה מתחיל את ספרה של שרה שחף, בשם: אחות טובה דיה – הסיעוד בין אידיאל למציאות, ישראל 1960-1995 (עמ' 13), הוצאת רסלינג, 2014.

באיזה מהם הייתם מעדיפים להשקיע את זמנכם?
אני ערה לצורך שלי לעיין בכולם, אבל מבינה היטב מה מושך אותי יותר – הספר הראשון.

חושבת: באילו מילים אתחיל את הספר הבא שלי?

זוכרת גם את עמוס עוז, ב"מתחילים סיפור" (http://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=2857), ומתחילה בספר הראשון.

2013 במבט לאחור

העוזרים הנאמנים של סטטיסטיקות WordPress.com הכינו דוח שנתי לשנת 2013 עבור בלוג זה.

הנה תקציר:

אולם האופרה בסידני יכול להכיל 2,700 איש. בבלוג הזה ביקרו בערך 16,000 פעמים בשנת 2013. אם הבלוג היה אולם האופרה בסידני, הוא היה מוכר את כל הכרטיסים לבערך 6 הצגות כדי שיצפו בו אותה כמות אנשים.

לחץ כאן כדי לראות את הדוח המלא.

כשמופאסן ברקע

העושר האנושי מתגלה בקלות, כשמופאסן ברקע. מששבתי מהקבוצה אני עדיין הוגה במה שהיה.

בואטל עורר זכרונות אצל שתיים לפחות, זכרונות אישיים. האחת הייתה כהת עור וקראו לה בשמה ולתוספת הוסיפו "כושית". גם הורי בעלה לא ממש רצו בה. היא, ממש כמו חברתו של אנטואן הייתה שחורה מידי לטעמם. והיא נולדה באירופה. אבל היא כנראה נשאה לבעלה למרות זאת.

אצל אחרת התעורר זכרון של זוג מאוהב שלא יכול היה להינשא. נראה לי שהיה זה סיפור משפחתי של אחרי השואה. בחור פוגש בחורה, בדיעבד מסתבר שהם אח ואחות, וסופו של דבר בבית חולים לחולי נפש, לשם הועברה האחות. גם זה יכול להיות תוצר של נסיבות קשות ואהבה מטורפת, בלתי אפשרית ונכזבת.

אני מקשיבה לחבורה. מבקשת מהאנשים לדמיין איך היה נראה הסיפור כציור. והם מציירים בדמיונם. האחת רואה חלונות, מתוך החלונות יוצאים פרצופים. כולם מתבוננים באישה יוצאת הדופן. אני רואה את מופסן רושם את סיפורו בפחם שחור ורק התוכים והאישה צבעוניים. אף אחד מהגיבורים לא קיבל ממנו טיפת צבע.

אט אט הופכת קבוצת הקריאה למשהו נוסף. קבוצה היא הרי קבוצה, היא הרי קבוצה.

החתול המת של המינגווי – במפגש גיל הזהב

מפגש שני.
אני שוב מתייצבת, בהתנדבות, בחדרה של המארחת בבית הדיור המוגן. החברים כבר שם. חלקם לא היו במפגש הראשון. אחת עזבה.

היום אנחנו משוחחים על שני סיפורים של המינגווי:

האחד: הסיפור שלו בן ששת המילים (For sale: babies shoes never worn)
השני: חתול בגשם.

השיחה קולחת. אנחנו מתחילים בסיפור בן ששת המילים. מה קרה שם? מה קרה לתינוק? האם הוא חי? האם יש לו רגליים?
חלק מהרעיונות – לא היו עולים בדעתי – כמו למשל השאלה – האם יש לו רגליים? נשארים עם עניין לא סגור, ואני לומדת שוב את כוחה של הקבוצה.

עוברים לסיפור השני: האישה מחפשת חום. על זה יש הסכמה. יש גם הסכמה על הניכור והזרות, על שהמינגווי אוהב את האירופאים יותר מאשר את האמריקאים.

אבל, אין הסכמה על החתול. קודם כל הוא מופיע בשלל של מילים: חתול, חתלתולה, חתלתול, חתולה. המינגווי לא טועה. הוא חושב על כל מילה. מה הוא רוצה שנחשוב כשהוא משנה את מינו של החתול בכל עמוד ובכל כמה שורות?

אנחנו מנסים לגלות את החלקים הביוגרפיים שמתגלים בסיפור, אנחנו מנסים לכתוב סוף אחר לסיפור. בעצם זה מה שהמינגווי היה רוצה: שיהיה מקום לדעה אחרת, שנפעיל את הדימיון, שנמציא, שנהיה פרטנרים לסיפור שלו.

אנחנו יוצאים עם עניין לא סגור נוסף: האם החתול שנמסר לגיבורת הסיפור הוא חי או מת?

עבורי – עד לאותו מפגש היה החתול חי, מהמפגש הזה – אני כבר לא בטוחה שהוא אכן חי.

מזמינה לכאן אחרים שקראו את הסיפור הקצר – להביע את דעתם: חי או מת?

מצפה 5, יפה קליין פרנק

היום התקיימה הפגישה החודשית של קבוצת הכותבים. למדנו יחד ב-2004, ואנחנו ממשיכים ונפגשים מאז סיום הלימודים ב- 2006, פעם בחודש. אין מחסירין אפילו חודש אחד, אלא אם כן ממש כלו כל הקיצין. הפעם בביתם של אפי קליין חבר הקבוצה, ורעייתו סטלה. שניהם גמלאים, בעלי משפחה, אוהבי תרבות ואדם.

כרגיל, במפגשים מהסוג הזה: אוכלים ממטעמי הבית, מקריאים סיפורים שכתבנו, מקבלים ביקורות חיוביות ושליליות.

ואז הגיעה ההפתעה, אפשר לומר – הקינוח: אפי הוציא ספרים שערך ואייר, ונתן לכל אחת מהכותבות ספר עם הקדשה אישית עליה עמל מהבוקר. את העטיפה עיצבה ביתו, שירי קליין סומברג. מרגש הפרויקט המשפחתי הזה. בשבע השנים שאנחנו נפגשים, למד אפי עריכה, והיה מקריא מסיפורי אימו, בנוסף לסיפורים שלו. באמצעות הסיפורים אפשר היה לחזור לאחור לימים שהיה מעט מאד, אבל הייתה הרבה שמחה ותקווה, גם אם כאבי הגוף או הנפש לא פסחו על אף אחד. היו שם, בסיפורים, הרבה רצון טוב, הרבה יום-יום פשוט ולעיתים דל, רצון לעזור לזולת וטבע: "כל מי שגר בתל אביב בשנים האלו ואחר כך יכול למצוא את עצמו", נכתב על הכריכה.

ולי יש להוסיף ולומר: אפי קליין, אתה חבר טוב, אבל קודם כל בן נפלא לאימך! מלוא ההערכה שלי – לך ולפועלך. אני בטוחה שאימך, יושבת שם למעלה, ומרוצה. מאד מרוצה.

ללמוד את חוזקותיו של גיל הזהב

מקרה א':
אני מגיעה למקום, וחונה במגרש הסמוך. עוד כמה צעדים ואני עוברת דרך דלת שנפתחת לקראתי, ומולי עומדת המארחת. היא תלווה אותי ותביא אותי לקבוצה, עד שאדע לבד את הדרך לשם.

בפנים, יושבת קבוצת נשים. מהצד אני רואה חדר שינה גדול ומרווח, חולפת על פני פינת מטבח קטנה ומתישבת על כורסא. היום אעביר קבוצה בהתנדבות. אני פותחת את הקבוצה בשירה של ויסלבה שימבורסקה: כתיבת קורות חיים. השיחה העיקרית מתנהלת סביב מה שכן כותבים ומה שלא כותבים. מתגלה לי קבוצה ערנית במיוחד, שמעונינת גם במידע על המשוררת וגם בהבעת דעה וביקורת. היא אירונית, אומרת אחת וחוזרת על המשפט פעמים מספר בצורות שונות. לא אוהבת שירים, אבל כן אוהבת את השיר הזה, אומרת אחרת. נושא הגילנות עולה. יש להן מה להגיד, בהחלט.

סגרנו חוזה פסיכולוגי: גם אני אעביר להן סיפורים לקריאה וגם הן תבאנה.

בחודש הבא – נדבר על שני סיפורים של המינגווי, אחד בן 6 מילים ועל השני עוד לא החלטתי. אשתדל לסיים זאת עד מוצ"ש.

מה שברור – יצאתי בהתרגשות.
הכל כמעט עבד בצורה שונה, לא צפויה.

לא שאלתי לגילן. כן שאלתי למוטיבציה שלהן: הן רוצות חיי רוח גם, הנשים המשכילות האלה.

מקרה ב':
ב-YNET מתפרסמת כתבה על מאבק: האדם שבקלנועית ינצח (http://www.calcalist.co.il/local/articles/1,7340,L-3605498,00.html). אני מכירה כמה מהדמויות מהבריכה. אני שמחה בשבילם שיש להם כח, כי אם להם לא יהיה, למי מהקשישים יהיה?

עניין התשלומים לדיור מוגן – דורש הסדרה, אין ספק. אפשר לנצל אפילו קשישים אמידים. ככה הם מרגישים. את האדוות אני שומעת גם בין תרגיל אחד במים, לתרגיל שני. עכשיו התמונה ברורה יותר.