פעם יועצת – תמיד יועצת.
כמו בבדיחה ההיא על היועצים, גם אותי לא הזמינו ליעץ כאן. אבל זה מקום מצוין לאבחון ובאופן אוטומטי אני מתחילה בכך, אין ברירה, זוהי ההתנהגות הסודית והאוטומטית שלי.
וזה מה שאני שומעת:
– אולי נבקר את יהודית?
– לא, יהודית לא טוב, לא בסדר.
– בגלל זה אני רוצה שנבקר אותה!
– יהודית פותחת מים וגז, יהודית לא בסדר. לא לבקר יהודית עכשיו.
והשיחה נמשכת. אישה זקנה במלתחה מבקשת מהמטפלת הפיליפינית שלה שתבוא לבקר חברה, אבל החברה לא בסדר ואי אפשר לבקר אותה. היא אפילו לא רוצה לדבר עם הילדים שלה שמתקשרים כל בוקר.
אז מה אני לומדת?
אני לומדת שבארגון הזה, יש כמה קבוצות:
א. הקבוצה הפורמאלית, של ההנהלה ואנשי הסגל, והם מרוויחים שם את לחמם.
ב. הקבוצה הפורמאלית של הדיירים שגם בה יש הירארכיה, נורמות, והם כמובן נקראים דיירים או לקוחות, ומשלמים ממיטב כספם כדי להיות שם ולקבל את מה שהם מבקשים. הם יוצרים בינם לבין עצמם עוד קבוצות לא פורמאליות של חברויות וקשרים.
ג. ויש קבוצה נוספת, של עובדים זרים, גם הם מקבלים את שכרם, מהדיירים שהם הלקוחות, וגם להם יש רשת תקשורת עניפה והם יודעים זה על זה וגם על הדיירים, ומעבירים אינפורמציה מפה לשם…
והקבוצות מתאחדות ומתפתלות זו בתוך זו, כמו בצמה.
אני עצמאית כאן, לא שייכת, נכנסת ויוצאת ואף אחד לא מבקש ממני לבצע כאן עבודה. זה לא מקום העבודה שלי. אבל אני מבצעת אותה מבלי לשים לב. מכירה לאט את הדיירים. מראיינת אותם קצרות אם הם מעוניינים בזה, עונה לשאלות שלהם, לומדת את הטקסים ואת ההרגלים, ויודעת יותר ממה שמצפים ממני לדעת על מה שקורה ואיך שקורה.
ואת כל זה ויותר מזה, אני מקטלגת ביומן הסודי שלי, לשימושי האישי בלבד.
החיים בארגונים 