Archive for the ‘סיפורים’ Category

החיים הסודיים שלי

דצמבר 6, 2012

פעם יועצת – תמיד יועצת.

כמו בבדיחה ההיא על היועצים, גם אותי לא הזמינו ליעץ כאן. אבל זה מקום מצוין לאבחון ובאופן אוטומטי אני מתחילה בכך, אין ברירה, זוהי ההתנהגות הסודית והאוטומטית שלי.

 

וזה מה שאני שומעת:

– אולי נבקר את יהודית?

– לא, יהודית לא טוב, לא בסדר.

– בגלל זה אני רוצה שנבקר אותה!

– יהודית פותחת מים וגז, יהודית לא בסדר. לא לבקר יהודית עכשיו.

 

והשיחה נמשכת. אישה זקנה במלתחה מבקשת מהמטפלת הפיליפינית שלה שתבוא לבקר חברה, אבל החברה לא בסדר ואי אפשר לבקר אותה. היא אפילו לא רוצה לדבר עם הילדים שלה שמתקשרים כל בוקר.

 

אז מה אני לומדת?

אני לומדת שבארגון הזה, יש כמה קבוצות:

א. הקבוצה הפורמאלית, של ההנהלה ואנשי הסגל, והם מרוויחים שם את לחמם.

ב. הקבוצה הפורמאלית של הדיירים שגם בה יש הירארכיה, נורמות, והם כמובן נקראים דיירים או לקוחות, ומשלמים ממיטב כספם כדי להיות שם ולקבל את מה שהם מבקשים. הם יוצרים בינם לבין עצמם עוד קבוצות לא פורמאליות של חברויות וקשרים.

ג. ויש קבוצה נוספת, של עובדים זרים, גם הם מקבלים את שכרם, מהדיירים שהם הלקוחות, וגם להם יש רשת תקשורת עניפה והם יודעים זה על זה וגם על הדיירים, ומעבירים אינפורמציה מפה לשם…

והקבוצות מתאחדות ומתפתלות זו בתוך זו, כמו בצמה.

אני עצמאית כאן, לא שייכת, נכנסת ויוצאת ואף אחד לא מבקש ממני לבצע כאן עבודה. זה לא מקום העבודה שלי. אבל אני מבצעת אותה מבלי לשים לב. מכירה לאט את הדיירים. מראיינת אותם קצרות אם הם מעוניינים בזה, עונה לשאלות שלהם, לומדת את הטקסים ואת ההרגלים, ויודעת יותר ממה שמצפים ממני לדעת על מה שקורה ואיך שקורה.

ואת כל זה ויותר מזה, אני מקטלגת ביומן הסודי שלי, לשימושי האישי בלבד.

 

 

 

עיבודים בקבוצה

נובמבר 24, 2012

הקבוצה עבדה נפלא.

שתי מתנדבות הנחו אותה. השאלה שבחרו: איפה האזעקה תפסה אותך ולמה זה גרם (קצת פחות מידי "כאן ועכשיו" לפי הגשטלט, אבל לא נורא…)?

שלל של תשובות, ציוריות יותר או פחות עלו בקבוצה. הדברים זרמו. היה צורך לדבר. הקבוצה לא יכולה הייתה לעבוד כאילו לא היה דבר. כי היה. הייתה מלחמה, גם אם קוראים לה מבצע. והיו טילים, והיו מקלטים וחדרי מדרגות, ואנשים לבושים מידי או פחות מידי, מבוגרים וילדים, ועוד.

והיו שבועיים של הפסקה.

ישבתי מחוץ לקבוצה,  צופה, מרותקת לנעשה, השתדלתי לרשום כל מילה. וכל מילה פנינה.

הרבה כבוד חשתי אל המדברים. הרבה כבוד למנחות. את הניסיון והליטוש – יביאו השנים.

חבל שממש במקום – לא נתתי יותר משוב חיובי.

אעשה זאת בפעם הבאה.

פסיכולוגיה ויהדות

יולי 11, 2012

http://www.myjewishlearning.com/beliefs/Issues/Science/The_Social_Sciences/Psychology.shtml

 

אז כן. הפסיכולוגיה התחילה כשהרבה יהודים הם בין יצרניה: זיגמונד פרויד, אריך פרום, קורט לוין ואחרים. פעם שאלתי את מורי ורבי אדווין נוויס, במה השפיעה היהדות על הגשטלט. אדווין ענה לי שהסוציאליזם השפיע יותר. עכשיו אני מחפשת במקורות ומוצאת שהוא כנראה טעה. לפחות במובן הזה שהיהדות השפיעה מאד וגם כן. אחד הדברים שמצאתי – מופיע לעיל. מאחלת הנאה לקוראים.

על אמהות וסדנאות

יוני 24, 2012

אני מאפשרת לסטודנטיות שלי, אימהות, לבוא עם התינוקות לשיעורים. בדרך כלל העניין מצליח מאד, והן מתנהלות בין הנקה להנקה בצורה מיטבית. לפעמים עומדת סטודנטית שלי ומתנדנדת ובזרועותיה ביתה. אני רואה בכך עניין של שויון הזדמנויות.

אבל, כאן באיסטנבול, נתקלתי במשהו חדש: אחת המשתתפות שתינוקה נשאר בבית, שואבת חלב במהלך הסדנא. כל ארבע שעות היא מתכסה במעין סינור, ומפעילה את המכשיו שמשיכות החלב שלו נשמעות גם לאוזניים שאינן חדות במיוחד, כמו שלי, למשל. החבורה ממשיכה לעבוד כאילו כלום לא קורה, וגם היא עצמה, שואבת ומדברת. אחר כך היא אורזת את החלב בשקיות קטנות ויוצאת להקפיא או רק לקרר אותו. בתוך דקות היא מסתירה בתיק הגדול שלה את כל האינסטרומנטים.

אני משתגעת מזה. הרעש מפריע לי, אני לא שומעת את המשתתפים. בנוסף, אפשר להוסיף את רעש המזגן ולפעמים גם מוזיקה מהבריכה הסמוכה ואפשר להבין שמה שנשאר לי לעשות – זה לקרוא שפתיים ושפת גוף.

 

אולי אחזור מאיסטנבול מודרנית יותר…

 

לא יודעת אם מדובר בהבדל תרבותי שמקורו בארץ או שמא בגילה של המשתתפת (דור ה-X).

 

 

 

פיטרתי ונישקתי

יוני 24, 2012

הוא עומד לפני בחולצה אדומה ומספר. מכל המילים שאמר נגעו לליבי במיוחד צמד המילים: "פיטרתי ונישקתי". האביב הערבי פגש אותו, בדיוק כשסיים להקים מפעל במצרים.

 

האביב לא הביא לו קיץ אלא  חורבן, אפשר לומר שהחורף הרס אותו. המחאה הביאה איתה גם סוף למה שהקים, למה שיצר.

 

ביום אחד פיטר יותר ממאתיים איש. את השאר פיטר לפני או אחרי. מאות עובדים, כל אחד מהם – מפרנס.

 

האוטובוסים שתכנן ויצר –  יחכו לסיבוב אחר.  בהשקה לבדה מכר 50.

 

הוא את עצמו צריך היה להוציא ממצרים, מהר ככל שניתן, לחזור לתורכיה, להיות שכיר, להתחיל מהתחלה ובעיקר לאושש את עצמו.

 

הפרחים היחידים שהפיק מהאביב הערבי היו פרחי הלמידה והדעת.

 

מבלי לדעת לקח קורס ענק בהשפעת שינויי מקרו על ארגון אחד, שלו.

 

עכשיו הוא בסדנא, מפיק לקחים. לא נח לרגע. כיאות לאיש שגדל בין גלגלים מסתובבים כל ימי חייו (אביב היה מכונאי, הוא עצמו מהנדס).

 

ואני, שוב צופה בבוספורוס, נוגעת בקצה אחר של העולם.

כאן ועכשיו, בכתיבה אוטומטית

פברואר 19, 2012

יוצאת מהפגישה, יורדת במעלית, וצועדת אל החניה. קר היום ואני לבושה במעיל שקניתי בדנמרק לפני יותר מעשרים שנה. אחת לחמש שנים אני מוציאה אותו מהמקום השמור שלו, מנערת מאבק ולובשת אותו. אנריקו חברי הדני,  בוודאי לא היה מאמין שאני עוד שומרת אותו.

אני צועדת לעבר הרכב שלי, אבל רגע לפני, אני שמה לב לדגלים שעומדים בכניסה. לא ראיתי אותם קודם? יש כאן חגיגה? אין לי תשובה ואני נזכרת בהורי, כך כשאני צועדת לאיטי. שניהם היו שמחים לראות אותי היום, אישה שכבר נראים בה אותות הזקנה, צועדת בין הדגלים אל המכונית ובידה האחת מחשב נישא, ובידה השנייה תיק ומטריה. זה מה שהם רצו. שאלמד, שיהיה לי טוב, שתהיה מדינה, שיהיה דגל, שאחיה בבטחה. "אם רק תלמדי, יהיה לך טוב", אמר אבא. וטוב לי, אני מודה.

מהאוניברסיטה  הגשומה והקרה, אני יורדת ומשוחחת עם ר' שזה עתה התאלמנה. היא לא תוכל לקבל ביקור שלי היום. אני מבינה שיהיה לי יותר זמן לכתוב, וממשיכה בדרכי. מ' חבר טוב משכבר הימים צף ועולה בדעתי, גם אותו רציתי לבקר. אני חושבת שאבדוק אם הוא פנוי, ואחר כך אסע לי לכיוון עתלית דרך הנוף הנפלא שיורד מבית אורן כמעט עד לים.  אבל אין פניה שמאלה, ואני ממשיכה בכיוון אחר. ליערות הכרמל אגיע בהזדמנות אחרת. מ', מרים את המכשיר מהצד השני. הוא נשמע דומה ושונה. המח שלו עבר טלטלה גדולה בידם של מנתחים. הגידול הזה, הפך אותו מאיש קורא וכותב, בעל ספריה אדירה, למי שאינו מזהה צורת אות, אבל מדבר, נושם וחי ביננו. הוא ישמח לראות אותי.

אני מצלצלת בדלת ביתו, נכנסת. האיש איבד ממשקלו, שיערו נראה תלוש משהו, אבל ארשת פניו ידידותית כתמיד. אנושיותו ורוחב ליבו בולטים לעין, גם עכשיו. הוא מזמין אותי להיכנס. ריח של קליפת תפוזים עומד בחדר, ולא, אני לא רוצה תה או קפה. ידיו רועדות קצת, אני אומרת לעצמי בשקט, ורק משהתיישבתי אני מגלה את כל מה שנחרב בגופו. אם בעתיד ירצה לקרוא או לכתוב, יצטרך ללמוד הכל מחדש. אנחנו מדברים על הא ודא. הוא מחפש מילים, שוגה מידי פעם, הן נעלמות לו. לא, הוא לא כועס על אלה שלא מבקרים. חלק מהאנשים מגיבים בניתוק. הוא מבין. כן, התרחשות כזו מאיימת מאד עליהם, אני מוסיפה ומביאה את הדוגמאות שלי. הוא עסוק בקיום היום-יום. היום סידר את הקומה התחתונה. הוא עושה דברים קטנים. מתעייף מהר.

הוא שרדן, החבר הזה שלי, ואני מעריצה אותו. לומדת ממנו משהו נוסף על הסבל ועל קדושת החיים. לומדת על אהבתו לאשה שליוותה אותו בטוב וברע עד היום, וממשיכה בזה. היא גיבורה, הוא אומר לי.

בפתח הדלת הוא אומר לי שאני אחת מהאורחות החשובות ביותר שנכנסו לביתו, ואני אומרת שהוא אחד האנשים החשובים שנכנסו לחיי.

אני יורדת לאט במדרגות, ולא מתבוננת לאחור. משתדלת שלא לתת לדמעות לעלות. כשאני כבר למטה, אני  בכל זאת שולחת מבט למעלה, מתבוננת לאחור, ומצליחה לראות את כנף בגדו, רציתי לנופף לו לשלום, ולא הספקתי, התעכבתי מידי, הוא כבר לא ראה אותי.

חנוקה אני נכנסת למכונית, מתניעה וזוכרת את ידו של אבא מונפת אלי לשלום, אז, בימים ההם שידעתי שזה כבר לא ימשך הרבה זמן .

רוצה לקוות שמ' יתגבר. לא, לא פשוט לחבר שלי, איש יקר ואוהב אנשים. איש רוח, משורר. כותב. עובד. שסילק מחייו מאות ספרים חדשים שקנה בלהיטות, ושעמדו כאבן שאין לה הופכין.

לאשתו, שהתעצבה אמר שהיא עוד תודה לו על שהעיף אותם, שקנה אותם בטרוף. צריך להסתפק בדברים הפשוטים. כך אמר.

הלב הכחול – מוצר מקולקל ושרות אנטי לבבי

ינואר 16, 2012

טוב, מזמן לא כתבתי בבלוג. מנסה להתרכז בכתיבת שני הספרים שלי ובעבודה של יום יום. יחד עם זה, אני לא מפסיקה גם את חיי היום יום, על החלק הצרכני שלהם ומנקודה זו אני כותבת היום.

ומעשה שהיה כך היה:

ב-28 לדצמבר, קניתי זוג נעליים בצבע בורדו ב"הלב הכחול", נתניה.

ב-30 לדצמבר כבר חזרתי איתם לחנות בגלל שהעקב התקלף והיה בו סדק, וכן הסתבר שלכל נעל יש גוון אחר, מה שבלט במיוחד באור היום.

הנעליים נלקחו לבדיקה. חזרתי לבדוק מה קורה ולא קרה כלום.

שבועיים אחר כך, אתמול, קיבלתי הודעה שאני יכולה לחזור ולקחת כל נעל שאני רוצה.

אבל, אויה, המבחר הצטמצם מאד (סוף עונה),  ובצבע המבוקש לא היו נעליים שמצאו חן בעיני ו/או היו מתאימות מבחינת גודל ונוחות.

בסופו של דבר החלטתי לבקש זיכוי.

חשבתי שאקנה בחנות אחרת של הרשת, או שאחכה (סנדלים – עדיין אין, אמרה לי המוכרת..).

וכאן נתקלתי בהפתעה: אנחנו לא נותנים זיכוי, אמרה המוכרת.

בינתיים בישראכארט אמרו שאין להם סמכות לבטל את העיסקה, ורק באמון הציבור – שמעו לי ואמרו: אם המוצר מקולקל – הם חייבים להחזיר כסף.

אז מה אם הם חייבים?

בינתיים אני נותנת להם צ'אנס להתאפס ולחזור אלי, אבל כיוון שלא נראה לי שיעשו כך – אני מבטיחה כאן חגיגית – לא אניח להם ליהנות מכספי ולא לתת את התמורה – שזה המצב כרגע.

 

אז זהו.

יש לי ציפיות שהפוסט הזה יעשה את דרכו אל ליבם של מנהלים – ב"הלב הכחול", ואולי בכל זאת יחליטו שם ששוה להם להחזיק לקוחות מרוצים ולא לייצר לקוחות ממורמרים…

 

 

 

 

הדירה

אוקטובר 16, 2011

סבתא  גרדה מתה. היא כבר הייתה בת תשעים ושמונה.

זמן טוב למות.

היא חייתה בין ספרים של היינה וגתה, ערימות, ערימות של ספרים, ויכול להיות שיש מישהו בעולם שהיה רוצה לקנות את הספרים המאובקים האלה, בתנאי שהם שלמים וחזותם יפה, כדי לשמש קישוט ולהראות שמי שמסדר אותם יפה הוא משכיל או שיש לו רקע היסטורי משכיל ועוד. אבל בברלין של היום, ולא רק בה אלא גם במקומות אחרים בגרמניה, יש אלפים ואלפים של ספרים כאלה. ולכן הם נארזים ונזרקים בשקים מהקומה השלישית או הרביעית אל הרחוב, וממנו יגיעו כנראה אל הזבל, וכל האותיות הגרמניות שהיום כבר כותבים אותן אחרת, ישכבו עם אבותיהם וינוחו על משכבם בשלום.

וכמו בסיפורים רבים, זוהי התחלתו של מסע אל ארץ לא נודעת, שנמצאה תמיד בתל אביב, כמה רחובות מארנון, וגיבוריה הם אנשים שלא דחו את המולדת שלהם, אף על פי שהמולדת דחתה אותם, ובכח הם ניסו למצוא לפחות גרמני אחד טוב (שהיה במקרה הרבה פחות טוב), וכיוון שכך התרחקו מהשפה העברית ומהחמסין, וחיו בין האותיות הגרמניות והספרים, ומידי פעם יצאו לביקור במקום שהיה פעם המולדת שלהם ובעצם נשאר כזה עד יום מותם. ואת הסודות הם שמרו מפני הסביבה הקרובה שלא הייתה יכולה להבין וגם לא רצתה לדעת.

מאד, מאד ממליצה על הסרט הנפלא הזה: הדירה.

פוסט מורטם ג': קבוצות במחלקה, ובבית חולים

אוגוסט 23, 2011

הקבוצה הבולטת ביותר במחלקה בה אושפזתי בבית החולים, הייתה זו של קרובי המשפחה של אחת החולות. פגשתי בהם ימים ספורים אחרי שאושפזתי ואי אפשר היה שלא לראות אותם עוד, עד לסוף האשפוז.  ביום הראשון שנעשיתי מודעת לקיומם, אולי יום שישי אחד, הם עמדו בזוגות ובשלשות ליד אחד החדרים ובכו. זכרתי שערב מותו של אבי, אמרה לי אחת האחיות, שאי אפשר לדעת מה החולה שומע ומה לא. ידעתי שלידו אסור לי לדבר על נושאים שלא הייתי רוצה שיהיה מעורב בהם, ולא רציתי להתחיל לבכות אותו בחייו. חשבתי לעצמי, שמישהו היה צריך להגיד להם, אבל שתקתי. הם נראו מאוגדים כל כך שאי אפשר היה להכניס שום דבר ביניהם.

הפרידה הסופית הזו, עוררה אצלי הזדהות גדולה, וחשש. בית חולים הוא המקום שפרידות כאלה מתרחשות בו תדיר.

בלילה, מצאתי את אחיותיה של האישה בחדר המשפחות, רבוצות על הכורסות שמשמשות ביום לישיבה ומנוחה. התלבטתי אם מותר לי לעבור ולמזוג לעצמי כוס מים קרים או תה. הלכתי על קצות האצבעות וחזרתי לחדר.  רוב הזמן לא היה לי עניין בחדר ההוא, למרות הכורסאות, הספריה, הטלויזיה, אבל ברגעים שרציתי בו – הוא תרם לי הרבה. עכשיו לא היה עוד בידי.

וכיוון שהמשפחה הייתה גדולה, היא הביאה עימה גם אוכל, וכבר לא היה שולחן קטן אחד פנוי שבן זוגי יכול היה לשבת לידו עם המחשב, או שיכולנו לשבת יחד כשאני אוכלת את ארוחת בית החולים והוא את הכריך שהביא מהבית.

והימים עברו והחולה הנוטה למות, התעוררה לחיים ובשום פנים ואופן לא נענתה לקריאת השמים ולא יצאה לדרכה האחרונה. והמשפחה המשיכה לשבת, והיו שם האחיות, והגיסים, וילדיהם. משפחה יפה מאד, קשורה מאד,  גדולה, שהעבירה בין ידיה בקעריות חד פעמיות ספגטי בעגבניות, ואוכל אחר. גם יומולדת חגגו שם באחד הימים, והאחיות קיבלו פרוסה יפה מהעוגה החגיגית המצופה לבן.

החולים הדירו את רגליהם, עד שיום אחד ראיתי, מישהי בחלוק ורוד, יושבת ביניהם, לבדה, מול הטלויזיה הדלוקה.  הרגשתי שגם אני יכולה ולמחרת התיישבתי ביניהם. אפשר היה לראות חדשות, אבל אי אפשר היה לשמוע: הם דיברו בקול רם.

אני מניחה שאט, אט התחיל המקום לחזור לבעליו המקוריים, והמשפחה אמרה משפטים כגון: אנחנו המתנחלים, זה המקום שלכם. לא תמיד נראה היה שהמשפטים הללו מתרגמים למעשה, אבל הם נאמרו, ונתנו כח למיעוט הקטן שרצה בכל זאת להשתמש בחדר ולא היה שייך למשפחה.

איכשהו אני מקווה היום, שגם החולה שלהם שכבר נבאו לה את סופה, עשתה איזה פליק-פלאק של הרגע האחרון וחזרה הביתה. יכול להיות שכל הבכי וכל קריאת התהילים, וכל ההתאספות הזו, פתחה את שערי השמיים. ויכול להיות גם, שהמשפחה הזו עדיין ממלאה את המקום ומחלקת ספגטים בינה לבין עצמה ואולי חגגה עוד יומולדת אחד.

קבוצות אחרות במסדרון, הן קבוצות פורמאליות יותר וקבוצות פורמאליות פחות. למשל המחלקה הגניקולוגית מופרדת מהמחלקה הגניקואונקולוגית, גם על ידי צורה מתרחבת של מסדרון, גם על ידי עציצים רבים יותר, גם על ידי קבוצה אחרת של אחיות.

קבוצות אחרות חוצות את המחלקות כגון קבוצת הנשים שמחלקות מזון, ומסדרות את המיטות, קבוצות עובדי הניקיון ועוד.

יש שם מקום להרבה יותר  מתזה מענינת אחת בנושא.

בינתיים הודיעו שקדאפי עוד לא נתפס ובנו יצא נגד העכברושים בני עמו, וקבוצה מתוך המוחים פונתה מבית שהשתלטה עליו. עולם כמנהגו מייצר חדשות נוספות.

שיטת הטיפול של ד"ר לנגזם (לאט, בתרגום מגרמנית), של שי עגנון, בסיפור פשוט

אוגוסט 6, 2011

דברים אלה,  נכתבו לכבודה של מרים דיבון, ידידתי.

יפה הוא המועדון הספרותי שלנו, ויפה לקרוא שוב את עגנון. אפשר להתמקד בכל כך הרבה
מאפיינים. אפשר להרים חוטים מנקודות שונות. בקראי את "סיפור פשוט", אני רוצה להתמקד בשיטת העבודה של הד"ר לנגזם, בערכים המרכזיים. להלן הם, לפי סדר הופעתם בספר:

  1. כבוד לחולה: ד"ר לנגזם התחיל את דרכו בבית המדרש, בלימודי קודש. הוא שמע רופא אחד שקרא לחולה טיפש. המפגש הווקאלי הזה, הביא אותו למחשבה שהאיש, הרופא, בא לתקן את הגוף ומחלה את הנפש. אני מצאתי בזה ערך חשוב מאד בטיפול באדם: הכבוד. לכל אורך הסיפור, בולט מאד הכבוד שלנגזם רוכש למטופלו ומטופליו.
  2. גוף נפש: המסקנה הנוספת שלו הייתה שחשוב שילך לאוניברסיטה, וילמד רפואה. הוא התפרסם כרופא. במהלך השנים, הניח את הטיפול בגוף ועבר לטיפול בנפש. אפשר לראות שיחד עם המעבר הזה הוא לא ויתר על אלמנטים ל טיפול בגוף, כולל כאלה שבאים מהעולם האלטרנטיבי.
  3. קבלה ללא תנאי, ללא מבחן, ללא סיווג/מיון נראה לעין: לנגזם לא מעריך את הירשל (לא שואל אותו, למשל: "כמה שנותיו של הקיסר?"). השאלה היחידה שהירשל נשאל
    היא: מה לו.
  4. מנוחה לאחר יגיעה: ד"ר לנגזם השכיב אותו במיטה והתייחס אליו כאל מי שהתייגע וצריך מנוחה.
  5. אין דגש על העבר: הרופא, בניגוד למקובל בתקופה (פרויד, למשל) לא תחקר את הוריו לגבי התפתחותו של הירשל או התפתחות התופעות, לעומת את – בנה איתם חוזה כספי ואחר.
  6. תרופות: השימוש בתרופות מינימלי: שימוש זמני באופיום טינקטורה וגם בתרופה משלשלת כיוון שהאופיום גורם לעצירות.
  7. דגש על קשר, contact :  בולט מאד הקשר בין המרפא למתרפא, ד"ר לנגזם היה יושב ומספר עמו לעודד לבו: על העיר של עצמו, על השוק, על דיין שעסק בלימוד תורה, על שתי הטובות שנתן הקב"ה לישראל: התורה והשבת. ועוד. ולו היה הירשל שואל אותו: איך אתה מרפא אותי? – "היה משיב בתמיהה וכי ברפואה אני עוסק?".
  8. השיפור והמשך הקשר: והירשל "הרגיש שרפואה באה לו על ידו. ידו החזקה שאחזה את ידו בכניסתו וביציאתו כאילו בהסח הדעת..".
  9. אין השתהות על הפתולוגיה: "על תחלואיו לא דיבר איתו", הירשל שואל את עצמו אם הוא יודע שקרא כתרנגול וכו'. גם על בלומה לא דיבר איתו. בעצם, מה שמקובל היום כל כך בפסיכולוגיה חיובית, כבר מתקיים אצל הד"ר לנגזם.
  10. עבודה בצוות: הוא בדק לו את הדופק, ואחר כך הציע לו לצאת איתו לגינה. אחר כך היה שרניצל (שהיה כעין שמש), "אביהם של החולים", מטייל איתו.
  11. הסביבה: הוא פגש חולים אחרים, שגם הם היו בבית הנעול בשער.
  12. טיפול אלטרנטיבי: הטיפול שנקבע על ידי הרופא, כלל  "שפשוף בצוננים", חלב, קפה או מיץ בליווי ארוחה לא כבדה, שחמט, ועוד.
  13. הרחבת העולם: השיחות מנוהלות ע"י לנגזם שמלמד את הירשל על העולם ורזיו, ומרחיב את עולמו. משורר לו משירי הקבצנים/משוררים העיוורים. אפשר ללמוד מזה הרבה על המשמעויות שאנשים מוצאים גם בסבלם.
  14. ואם צריך, היו תרופות נוספות: הדוקטור האכיל אותו בגרגרי ברזל וזרניך, שפכו אמבט מים פושרים על ראשו. הירשל עצמו עוזר לשרניצל לעבוד בגינה, כעין ריפוי בעיסוק.

ועוד מספר הערות:

הערה ראשונה: אין ספק ששי עגנון נחשף בהיותו בברלין לתורות החדשות ולרוח האקזיסנציאליזם. אפשר ללמוד מיאלום, בספרו החדש, פסיכולוגיה אקסיסטנציאליסטית, את חשיבותן של ארבע שאלות יסוד קיומיות:

  1. חוסר משמעות: אם אנחנו חייבים למות, איזו משמעות יש לקיום שלנו כאן? מה המשמעות החדשה שהירשל יכול למצוא בחייו אחרי שאיבד את בלומה?
  2. הדאגה מהחופש: החופש מאיים, אין תבנית קבועה, האדם אחראי ליצור את התבנית של חייו, אחרת יש תהום פעורה, ריק. הקונפליקט שלנו עם הריק הזה הוא יומיומי. יש לנו כמיהה למצוא קרקע מוצקה תחת רגלינו. מהי אם כן הקרקע המוצקה שיוכל הירשל למצוא לעצמו? איך הטיפול של הד"ר לנגזם עוזר לו בכך?
  3. מוות: המתח בין המודעות למוות לרצון להמשיך להתקיים. איך יפסיק הירשל לרצות לישון? איך יחזרו אליו החשק להמשיך להתקיים, להצטרף לחיים?
  4. בידוד קיומי: בעיקר בידוד אינטרהפרסונלי, בידוד של האדם מחלקים שונים שלו עצמו. איך הירשל משלים עם החלקים הדחויים שלו בתוך עצמו? איך הוא צרף אותם לשלם חדש ושונה?

הערה שנייה: בין שי עגנון ומרטין בובר, היו קשרים קרובים. ההבנה של יחסי "אני-אתה" מודגמת היטב בכל שיטת הטיפול של הד"ר לנגזם, איש קשוב, מדבר בגובה העיניים של הפצינט שלו,
ובעיקר דואג לקיים עימו דיאלוג. החיבור של בובר "אני-אתה", יצא לאור ב-1923. סיפור פשוט יצא לאור ב-1931.

בובר מייחס חשיבות מכרעת לדיבור הבינאישי (ויקיפדיה). לטענתו, קיומו של האדם כנושא נוצר
ומתעצב בתוך הדו-שיח תוך כדי חילופי דברים עם זולתו. השיח עם אחר הוא שבונה את
האדם כאישיות רוחנית. לא האדם הבודד הוא עובדת יסוד של הקיום האנושי, אלא האדם
המצוי בזיקה עם הזולת. העיקר הינו על כן לא הקיום הפיזי אלא התגבשות התודעה האינדיווידואלית תוך כדי קשר ודיאלוג עם מישהו אחר.