Archive for the ‘סיפורים’ Category

מקרה גוזל

יולי 13, 2011

לבית שלי – מרפסת שרות, כזו שאי אפשר לצאת אליה ללא סולם, ללא ניתוק חבלי כביסה . מלבד החבלים, עומדים בה גם המזגן ודוד החימום. ויש גם פתח לניקוז מי גשמים. כל סתיו, יצא האיש שלי באמצעות הסולם, החוצה, מנקה את המקום, מראה לי קן שהתיישן, שוטף היטב, כדי שלא יעלו המים  הבאים עלינו לטובה, ויציפו את המזגן.

מי שעומד מולנו במלחמה על נקיון – הן היונים. אלה מחרבנות לנו על הכביסה, על הדוד, על המזגן. שפכתי בעבר ספלי מים. הרעשנו.

היונים למדו והתרחקו אל הצד הסמוי מהעין, מכוסות על ידי המזגן. מידי פעם, במיוחד כשאנחנו לא בבית, ובמיוחד כשאנחנו נוסעים, קורה ויונה אחת מחפשת לעשות לה בית בבית עצמו, ומגורשת כלעומת שבאה.

בקיצור, אנחנו והיונים מתחרים על המקום, ולא ברור מי היה כאן קודם: הן או אנחנו.

לפני ימים ספורים, קראתי לאיש שלי: ש……….. ש…………, בוא תראה……….. על הרצפה, בצד הגלוי, עמד לו אפרוח שמנמן, נוצותיו דומות יותר לשיער של זקן, עמד והתנודד. הסתכלנו אליו בשקט, ולחשנו: יש רק אחד? ואיפה ההורים שלו? ואז גילינו גם את אחד ההורים. עזבנו בשקט את המקום. לא רצינו להפריע למשפחה.

גם בסתיו הקרוב, יצא האיש שלי למרפסת, ינקה, ויאפשר למי הגשם הבאים , להגיע דרך המרזב עד למטה.

יכול להיות שהפרטנר הבא שלנו למאבקים, יהיה אותו הגוזל, כבר יותר מבריק, כבר יותר חטוב.

 

 

טעות גסה

יולי 11, 2011

עשיתי סדר. כל כך שמחתי שהעפתי חוברות שכבר לא השתמשתי בהן, מצבורי נייר שמקורו בעצים כרותים, שהתייתרו לגמרי. איזו תחושת הקלה ועוד אמירה שכך צריך לעשות, ועוד ועוד. ולהעיף, ולנקות ולרווח ולהקל על החלל שנושא את כל הדפים המודפסים בשקט.

השמחה לא נמשכה זמן רב. הסתבר שבין הניירות שזרקתי, ובין החוברות, הייתה חוברת אחת חשובה במיוחד, שעל דפיה כתבתי הערות רבות. החוברת היא קובץ של נייר עליו עבדתי. חלק מהספר.

לילה לבן חלקית עבר עלי.

התביישתי מעצמי, שלעיתים אני כל כך מתלהבת וממהרת.

לו רק הייתי עוברת על הניירות, רגע לפני, באיטיות, בשקט. אבל – לא. מיהרתי.

והתוצאה היא שכל ההערות וכל הדפים החשובים האלה נעלמו בתוך מיכל כחול שמיועד לגריסה ויהיה כנראה יום אחד תבניות לביצים או ניר ממוחזר.

את הנעשה אין להשיב. בתום ימי האבל אצטרך לראות איך אני יוצאת מזה, ואיך אני חוזרת לעשות עבודה שחשבתי שעשיתי.

עצובה.

פריץ ולורה פרלס – חלוקת עבודה

יולי 6, 2011

אתמול הייתי עסוקה בקריאת ראיון עם לורה פרלס. היא, שלמדה פסיכולוגית גשטלט, ואחר כך פסיכואנליזה, סיפרה על עצמה, על בעלה, על הקריירה המשותפת, על ההגירה, על הכתיבה. כל כך הרבה אפשר ללמוד לא רק על חייה, אלא גם על האנשים שפגשה בדרכה, על ההיסטוריה של גישת הגשטלט, על מאוייהם ויצריהם של אנשים.

כמה נקודות שבלטו לי במהלך הקריאה:

1. היא ויתרה לאורך כל הדרך על מקומה. הסיבה הייתה שהיא הייתה אישה פרטית מאד, העדיפה תמיד את המפגש עם היחיד, לא אהבה את הבמה, לא אהבה עבודה בקבוצות. זו האחרונה הביכה אותה  במיוחד.

2. פריץ פרלס לקח את המקום הזה בטבעיות. אמנם, פה ושם גם נתן לה קרדיט, אבל משהוא נלקח לא לחם על ההחזרה.

3. לפני שקראו לגישתם – תרפיית הגשטלט (היא בחרה את השם), חשבו על תרפיה אקזיסטנציאליסטית, אבל הזיהוי של האקזיסטנציאליזם עם סארטר – גרם להימנעותם. חשוב לי לקרוא את זה כיוון שזה מסביר שלא פחות מגשטלט, הייתה שם גם הרבה פסיכולוגיה אקזיסטנציאליסטית.

4. שניהם לא היו טובים באנגלית, ונזקקו לעזרת אחרים כדי לערוך את הכתובים ואף יותר מזה. המבטא של פריץ היה טוב משלה, האנגלית שלה הייתה טובה משלו. הוא ידע הרבה פחות פסיכולוגית גשטלט, היא ידעה יותר.

5. בכל הפעמים, היה הוא ראש החץ במציאת עבודה, היא קיבלה פצינטים שהוא כבר לא יכול היה לקבל בגלל עומס. בהמשך הגיעו אליה אנשים שהתענינו בעבודה עם גוף, וזה לא היה דרך פריץ.

6. ההגירה הייתה קשה לשניהם. אירופה הייתה אהובה על שניהם. ברלין הייתה מרכז תרבות גדול, והיו שם באו-האוז, ברכט, סופרים, אומנים גדולים. היתה להם אהבה גדולה למקום. ארה"ב שנוסתה בהתחלה כמקום מקלט, נתפסה בעיני פריץ מקום גס ופשוט. בסופו של דבר, הם עשו מאמצים גדולים להשתלב שם. ארה"ב החזירה להם, בסופו של דבר, באהבה.

7. לה כבר היה אח בארה"ב, הוא עזר לה להגיע. אבל גם קארן הורניי למשל, כבר הייתה שם ועזרה. שניהם למדו במרץ אנגלית ולא נתנו לשפה לעצור אותם.

8. הספרים שפריץ רשום עליהם כמחברם, עזרו להם מאד להפיץ את הגישה. היא עצמה הייתה יד ימינו, מאחורי הקלעים. את תשומת הלב – היא השאירה לו. המכון הראשון בעולם, נפתח בניו יורק, לאחר פרסום ספריו. לא קודם.

9. נושא העבודה עם הגוף – היה שלה באופן בולט. היה לה רקע של ריקוד מגיל שמונה. היא לא ראתה בנסיונות לחבר את גישת פלדנקרייז – תועלת. כל סוג של עבודה עם גוף, כל סוג של מודעות, היה טוב ומספק, לדעתה.

10. אנשי פסיכולוגית הגשטלט, לא אהבו את העובדה שפריץ ולורה בחרו במילה "גשטלט" כתאור התרפיה שלהם, וניתקו קשר. ייתכן שהיום היו אפילו תובעים אותם. אבל זה היה מזמן… גם הפסיכואנליטיקאים הקלאסיים לא אהבו את שפריץ הביא, וגם הם ניתקו מגע והוציאו אותו מרשימותיהם.

11. היא אהבה מאד את הנושא של האכילה והגמילה של תינוקות. התוודעה לכך אחרי שילדה. הדברים שכתבה אז שימשו את פריץ בהמשך. אהבתי מאד את העובדה שהיא השתמשה גם במה שלמדה בבית, בגידול הילדים, כדי להעשיר את העולם המקצועי שלה. היא לא הייתה הראשונה שעשתה זאת. גם פרויד עשה בדיוק את אותו הדבר, וגם אחרים. הילדים שלנו הם תמיד מקור לצמיחה אישית. שלנו.

אהבתי לקרוא. יכולתי להמשיך עוד ועוד, הסיפורים הנוספים שינו את ההבנה שלי. כמו שקורה תמיד כשיש מידע נוסף.

המוקד בפוסט: ההתארגנות של שני אנשי מקצוע, העוסקים באותו תחום, החיים שלהם יחד והתרומות הייחודיות. אני חושבת שהעולם של הגשטלט הפסיד מפני שדבריה של לורה – לא נשמעו ברמה. היום אמשיך לקרוא… נראה מה אלמד היום.

הרבה נכתב על חייהם המשותפים. בדבריה של לורה, אני מוצאת אהבה, חמלה וגם חרטה. אהבתי.

 

גולת הכותרת של השבוע שלי: ראיון עם פרופ' בלהה מנהיים

יולי 1, 2011

לצורכי כתיבת הספר, שאני ושולה כותבות, נסעתי לחיפה היפה, וראיינתי את פרופ' בלהה מנהיים.

חזרתי נרגשת: אישה מדהימה. דמות להזדהות. מודל לחיקוי. אוטנטיות בלי הפסקה.

את בלהה פגשתי לראשונה כשהייתי סטודנטית באוניברסיטת חיפה, ולפרנסתי הייתי עוזרת מחקר שלה, בטכניון. התרשמתי אז מהיקף המחקר, ובעיקר מהחבורה הגדולה של אנשים שהשתתפו בו: פסיכולוג, פיזולוג, איש הנדסת תעשיה וניהול, מומחה לוועדים, סטטיסטיקאית ועוד. המחקר התבצע באל על והיה צריך לעזור לפתור את בעית השביתות התכופות שהרחשו אז.

בין התמונות שזכורות לי, כזו ששוטטה והעבירה שאלונים בין העובדים ובין המטוסים, בולטות במיוחד הפגישות בדן קיסריה. שם, סביב השולחן הענק, והכיבוד המשובח, ישבו ביחד בלהה וחוקרים אחרים שפעלו תחת שרביטה, ונציגים של העובדים וההנהלה.

השבוע בביתה, חזרנו לימים ההם, ובלהה אמרה לי:

את יודעת, זה היה בהמשך לתאוריה… חשבתי רגע, ושאלתי: קורט לוין?

כן, היא אמרה. במצבי קונפליקט לא מתעסקים בעימותים, בהתחלה. קודם כל באה ההפשרה, כלומר למידה משותפת של הנושא מכל כיווניו, רק אחר כך מדברים.

ושוב הבנתי כמה זכיתי, שראיתי בפועל איך הדברים נעשים, במיוחד כיצד מיושמת הלכה למעשה התאוריה שהייתה בסיס לגישת הגשטלט, שהיא מענייני היום.

אני יודעת שזכיתי פעמיים: פעם אחת היה לי העונג (שלא ניצלתי עד הסוף, מחמת היותי צעירה מידי), לעבוד לצידה, ופעם שנייה – לפגוש אותה כעבור שנים על מנת לשוחח (במהלך השנים שעברו מאז, פגשתי את בלהה תכופות בכנסים וגם בפגישות מקריות ברחוב, ותמיד בשמחה), להבין את שעשתה, ללמוד את מקורות היעוץ הארגוני, לחזור הביתה למדע.

וסתם כך, אני רוצה לומר כאן: אני אוהבת את בלהה. אישה גדולה.

קרל רוג'רס, והגשטלט

יוני 29, 2011

אחד האנשים שהשפיעו על גישת הגשטלט, היה קרל רוג'רס, מהפסיכולוגיה ההומניסטית. התחלתי לחפש חומרים עליו וגיליתי דברים מרגשים (אני חושבת שזה מה שקורה לי תמיד, ברגע שאני יודעת עליהם, הם נעשים מובנים יותר).

הוא נולד ב-1902, בפרבר של שיקגו, כבן רביעי מתוך שישה ילדים. אביו היה מהנדס, אימו עקרת בית ונוצריה מסורה.

בגיל 12 עברו למקום אחר, לכיוון ממערב לשיקגו ושם בילה את נערותו. בכתובים מצאתי שהיה נער מתבודד וקיבל חינוך קפדני.

כשהתבגר יצא לללמוד חקלאות, ואחר כך התכונן לכמורה. במסגרת הזו יצא לחצי שנה לסין, עם בני נוער אחרים, ושאלות דתיות החלו לעלות ולסדוק את אמונתו.

בסופו של דבר, הפסידה החקלאות והרוויחה הפסיכולוגיה: הוא שב לארה"ב, ולמד בקולומביה שבניו יורק. בהמשך פגש את אוטו ראנק, שהיה תלמידו של פרויד וזה השפיע עליו רבות בעבודתם המשותפת (גם אוטו ראנק השפיע על הגשטלט).

 

מרתקת אותי השאלה, שאין לי עליה תשובה, כמובן, מה למד בסין. מה גילה שם שלא ידע/הבין קודם. מעניין אותי לדעת אם יש בין הקוראים מי שבקיא בהשפעה ה"סינית" עליו.

 

בניגוד לפרויד שחיפש את הפתולוגיה, התייחס רוג'רס אל האדם כבריא, חיובי, ומונע על ידי המימוש העצמי. וזה מה שאני אוהבת בתורתו, שהיא  הוליסטית ופנומנולוגית.

בין אמרותיו הידועות:

1. פרדוקסלית, כשאני מקבל את עצמי כמו שאני – אני יכול להשתנות.

2. כשאני מתבונן בעולם אני פסימיסט, כשאני מתבונן באנשים – אני אופטימיסט.

3. אני מאמין שבחינת השגי התלמידים על פי הקריטריונים שהציבו המורים – מנוגדת לישומי התרפיה ללמידה משמעותית.

 

ועוד מעט אצטרך לתת ציונים…

מן הקצה אל הקצה – אותו הגעגוע

יוני 9, 2011

שבועות של שמחה.

קיבוץ שהופרט, יכול להזכיר את ערכי היסוד של הקהילה עליו נבנה. יכול אפילו להתגעגע אל מה שהיה פעם. וכך בקיבוץ רמת השופט, אליו הגעתי ערב החג, לבקר בני משפחה ובעיקר את אחי, פגשתי אנשים יפים בלבן. כל אחד מהם הביא  את ביכורי מטבחו המשובחים, אל השולחנות שהוצאו אל מחוץ לחדר האוכל.

דרוזים הכינו תוספת של פיתות דקיקות על תנור ומרחו בלבנה ושוקולד, לבקשת החברים, אבל אני הסתפקתי בשולחן הכל-טוב של החברים, ובמחצלת שעל הדשא. הילדים נעלמו אל המגלשות, ולא ראיתי אותם. ישבנו אחי ואני וחשתי געגוע לימים אחרים, בהם קל יותר היה להיפגש.

 

למחרת ראינו את הערת שוליים, וחשתי שוב את אותו הגעגוע לעולם שאבד, עולם של אנשים שיודעים את האותיות הקטנות, ומבינים את ההווה דווקא מתוך הפילולוגיה של העבר.

נהניתי עוד יותר כיוון שהערת שוליים נבחר ע"י חבורה של אנשים, שלא מכירה את האותיות הללו, אבל התסריט דיבר אליהם. ואולי גם רוחה של קדושה.

געגוע חזק מצאתי אצל הבן המחפש את אביו, אוהב אותו, רוצה בטובתו. אבל האב, עסוק בתוך עצמו, מבין לבסוף את מה שקרה מתוך הבלשנות המיוחדת שלו, אבל לא מוותר: הוא רוצה את פרס ישראל לעצמו. והדרך, הדרך לא מענינת אותו. הכבוד מנצח את האמת.

נהניתי מהחג ומהגעגוע.

האשה ששרה, ואריאציה אזורית על אדיפוס

מאי 28, 2011

סרט חזק, מטורף מבחינת כיוון ההתפתחות שלו.

בסופו הבנתי למה קשה כל כך לעשות כאן שלום, ואולי בכלל אפשר להתחיל שלא לדבר על שלום אלא על שקט.

משפחה יכולה להיות דבר לגמרי מופרע, במיוחד בתנאים קאוטיים כמו שיש בלבנון.

סרט מומלץ מאד.

ושוב – קבוצת כתיבה מתחת לעץ

מאי 23, 2011

ושוב ישבנו מתחת לעץ, הקראנו את שכתבנו (לא לפני שישבנו במטבח וסעדנו),

התעלמנו מהמסביב ונכנסנו לקרביים של מילים וסיפורים,

ואחד המשתתפים הביא סיפור שכתבה אימו, ושיר שכתב הוא עצמו (כשהיה בן 9.5),

אפוקליפסה עכשיו, הוצגה בלבוש חדש של שלושה ימים בחייה של…

וצחקנו בספירת מלאי,

הצצנו במגירה סודית ביותר…

והתגעגענו אל מי שחסרה (אולי בגלל מגירות סודיות יותר או פחות – שלה),

לבסוף, לפני שהתפזרנו, קנחנו בבעל הבית שחזר מהעבודה.

שעות אחר כך, כשטבלתי בבריכה, ושחיתי צפונה ודרומה, דרומה וצפונה, וחוזר חלילה, חשבתי על כוחה של המילה הכתובה. ואולי על כוחה של המילה המסופרת.

פנחס זיונץ בקיבוץ הצפוני

מאי 20, 2011

הדרך יפה כל כך. המקום הכי אירופאי במדינת ישראל. שורה ארוכה מאד של אקליפטוסים מלווה אותי בדרך, יותר משעתיים של נסיעה מהבית. השדות פוריים, העונה הכי ירוקה במדינה, זורקת את עצמה לעיניים שלי. אני נהנית.

בקיבוץ עצמו מחכה לי נאווה, פנחס כבר יושב ליד השולחן שבחדר המורים הקיבוצי וכיבוד קל מונח לפניו. גם אני שותה, עוד רגע נעזוב אל הקבוצה: נערות ונערים, בני שבע עשרה. חלקם ברגליים יחפות, שיער פזור, ויכולת הקשבה מדהימה. יותר מארבע שעות יקשיבו וישמעו את כל הסיפורים של המספר המוכשר הזה, שהעברית שלו רהוטה ומבטא של ילדות רחוקה בפיו. תנועות מעטות והפסקה אחת תפלח את המפגש, ואחריו – תמשיך לזרום ההיסטוריה של הילד המוכשר הזה, בודד, לוחם, שיודע על מה ולמה הוא חי: פנחס שהיום הוא כבר בן כמעט שמונים.

את פנחס זיונץ פגשתי חד צדדית, לראשונה, במוזיאון של לוחמי הגטאות. שמעתי אותו מדבר מאחד מהמסכים שעל הקיר. עצרתי והקשבתי. הוא דיבר על החיים ביער. שמעתי אותו ואמרתי לעצמי שהאיש הזה מדבר כנראה על היער שבו הייתה גם אימי. זו הייתה פגישה ראשונה ולא שכחתי.

אחר כך סיפר לי בן דודה של אימי, שמי שהנחה אותו לפני נסיעתו לפולין, היה פנחס. הוא מאותה העיירה, ומבקר בה לעיתים.

עברו עוד כמה שנים, עד ששוחחתי עימו, ונסעתי לשמוע אותו מרצה. בספרי, "פריכיות אורז", הזכרתי אותו ושאבתי מדבריו.

הוא מאחרוני השורדים. המלחמה התחילה כשהיה ילד בן שמונה והסתיימה כשהיה בן שלוש עשרה. חמש שנים של הישרדות ופרידה איטית מהילדים שהכיר, מהוריו, מאחיו. לאט, לאט התרחש המעבר הזה מילד של משפחה לילד לבד ישכון. והוא מספר כמו מספר סיפורים מוכשר על המגפיים של אבא, ולמה חשובות כל כך המגפיים? כי אחר כך ישמשו כלי לאחסון החול שכרו מהאדמה ביער ויובילו את החול, מגף אחרי מגף למקום רחוק, שלא יחשדו עוברים ושבים שמישהו מכין לעצמו מסתור. וכך, מושג אחרי מושג, פריט אחר פריט, יעלו מן האוב. ולא יפקד מקומם של הקרובים, יענקלה דער קליינע, אבא שלמה, אימא איטה, מאיר שהוא מונייק, רוחצ'ה, מינדי, אהרונצ'יק, הילדה בשה ורבים אחרים, כולם יוזכרו ונדע מה היה גורלם.

ממש לסיום הוא יספר על חלום בלהה מטריד ומלא דם, שחלם לילה לילה במשך שנים, והוא נפסק אחרי שמצא את שרידי הוריו, וקבר אותם והקים מצבה. החלומות יבקרו אותו עכשיו לעיתים רחוקות יותר, רק לפני אירוע כזה, כמו הרצאה על הנושא.

ובין לבין, סיפור רודף סיפור, וקולו נותר צלול ורם, ותנועתו זריזה כשל ארנבת צעירה. מידי פעם הוא מפסיק רק כדי לבקש ידיעות, על אשתו, רחל, המאושפזת בבית חולים. ה"כאן ועכשיו", קורא לו.

והנוכחות הזו שלו, איש חי ופעיל ומספר, שאכפת לו כל כך מקרוביו החיים והמתים, עומדת לנגד עיני, כשהוא מבקש, לעבור דרך המצבה בלובלין, ולהניח אבן קטנה על המצבה שהקים.

חי האיש, חי מאד. נוכח בכל רמ"ח אבריו, וארבע שעות של הרצאה לא הושיבו אותו על הכיסא לרגע אחד, לא מנעו מדמעה להופיע פה ושם, ואיפשרו לו להוציא בסוף את המפה שמצא כששב הביתה אחרי שנים: מפת הפסח. ועוד אולר קטן אחד, חלוד.

בדרך הביתה, היו העצים גבוהים כתמיד, והשדות פוריים, והמכוניות על הכביש התרבו, ופיתוח הארץ נראה מימין ומשמאל. חשבתי לעצמי שאני מעריצה את האיש הזה, שמחה שפגשתי אותו ודרכו גם את אימי, על חלומותיה ובלהותיה היא, ואומנם לא היכרתי את קרוביה, אבל ייתכן שגם אצלה היה מונייק, ואולי איטה…

ועוד חשבתי, על הנוער הנפלא הזה, לבוש בפשטות, מנומס כל כך, איכפתי, מקשיב. עוד מעט יצא לפולין, וילד אחד, שהוא כבר איש בן שמונים, ילווה אותם בזכרונם.

עיניים יפות, זה מה שנשאר

מאי 12, 2011

פגשתי אותו אחרי שנים.

הוא כבר ממש לא נראה כמו עלם החמודות וחורז השירים הרומנטיים של אז,

עכשיו הוא איש זקן, גביניו עבים, ורק העיניים נשארו שם, יפות כזיכרון.

אחר כך הלכתי לכתוב ומצאתי שוב שהכתיבה היא עסק בודד מאד, לעיתים.

הצטערתי שאין הדים, שיענו לי.