בוקר ראשון בבית

האמבטיה שלי מוכרת. סלט ירקות שאני אוהבת מונח על השולחן. עוד מעט אזריק לעצמי, בפעם הראשונה זריקה, ואחזור על זה 20 פעם נוספות. אחר כך אחדל. כל התערובת הזו של הסלט המוכר והזריקה שנואת נפשי, ארוזה באופן הכי ידידותי שניתן, היא משונה למדי: חדש וגם ישן.  אהוב וגם שנוא. הכל בדרך לכיוון ההתרוממות מחדש.

אחרי שהתעייפתי מהמאמץ, נרדמתי מול הטלויזיה והתעוררתי כמעט כמו חדשה.

חשבתי לעצמי, העולם הרפואי כל כך השתנה וגם הוא כל כך דומה למה שהיה. האלמנט הדומה, הזהה הוא הטיפול עצמו: רופא/ה מול פצינט/ית, אחות מול חולה. במערכת היחסים הזו היה לי קל לפתח תלות, אבל מה איתם? מה עם הצוות הרפואי? במיטה שלידי כבר מחכה לניתוח הפצינטית הבאה. אין לי זמן להשתהות שם, ואין לאלה שהצילו אותי זמן להשתהות איתי. פס הייצור ממשיך בדרכו. הנה, עוד מעט יבואו הסניטרים ויקחו את השותפה החדשה שלי לרגע, עוד מעט היא תשונע לעבר חדר הניתוח ברכב או סתם בגלגול המיטה, עוד מעט יוחדר חומר ההרדמה ועוד מעט יתחיל ניתוח חדש. הרוטינה הזו. איך הם עומדים בה? על מה הם מוותרים בדרך? במחלקה לא ראיתי סימנים של שחיקה, אבל הספרות לא משקרת. אחיות נשחקות. גם הרופאים היו כל כך מסורים, כל כך מעוררי אמון. איך הם דואגים לעצמם?

השארתי כעשרים עותקים של ספרי, פריכיות אורז, לאחיות, לרופאים ולרופאה שהיו איתי שם. המעט שיכולתי.

ההזרקה עברה בשלום. האחיות עושות את זה טוב יותר. נותרו לי עשרות פעמים. האישה הצעירה שהייתה שכנתי לרגע אתמול, כבר הורדה כנראה מהמיטה, כבר רחצו אותה. עכשיו היא מחוברת לאינפוזיה שמזריקה לה גם חומרים משככים כאב. מקווה בשבילה שתסיים את זה מהר וטוב. יום חדש התחיל במחלקה העמוסה, עוד חולות שוחררו, עוד חולות הגיעו.

ושרק יהיה טוב.

ג'יין אייר, יתומה

ג'יין אייר היתומה זוכה לילדות לא מוגנת בבית הדודה שלה, מסתתרת מאחור כדי שלא לפגוש את הדודן הטרדן והמחפש כל כך תשומת לב. ככה מתחיל הסרט, האיטי, הדרמטי והיפה הזה, ומגלה כיצד הגיבורה עשויה ללא חת, ומודרכת על ידי מערכת ערכים בהירה וצודקת עד למפגש האחרון עם אהובה, על רקע ביתו השרוף.

הזדהיתי עמוקות עם היתמות שלה.

כל השנים שעברו, כל ההצלחות שהיו, הילדים שנולדו, הנכדים  שצומחים והולכים, הספר שכתבתי, פריכיות אורז, המילים ששפכתי – לא מחקו את העובדה שגם אני התייתמתי. מאם. שגם אני הייתי רחוקה מהבית (רק שנה, בבית יתומים). וכשזה מגיע, כמו בסרט, זה ממש צובט בלב.

הייתי רוצה בסרט המשך, שג'יין אייר הזקנה תופיע בו, ותספר על מה שקרה בהמשך.

אבל הסרט הסתיים, ואחרי שעתיים מלאות ללא הפסקה יצאתי מתוך האולם.

 

ובינתיים, העולם כמנהגו נהג: ילד נדרס, המשט יצא, וגלעד בכלא.

פנחס זיונץ בקיבוץ הצפוני

הדרך יפה כל כך. המקום הכי אירופאי במדינת ישראל. שורה ארוכה מאד של אקליפטוסים מלווה אותי בדרך, יותר משעתיים של נסיעה מהבית. השדות פוריים, העונה הכי ירוקה במדינה, זורקת את עצמה לעיניים שלי. אני נהנית.

בקיבוץ עצמו מחכה לי נאווה, פנחס כבר יושב ליד השולחן שבחדר המורים הקיבוצי וכיבוד קל מונח לפניו. גם אני שותה, עוד רגע נעזוב אל הקבוצה: נערות ונערים, בני שבע עשרה. חלקם ברגליים יחפות, שיער פזור, ויכולת הקשבה מדהימה. יותר מארבע שעות יקשיבו וישמעו את כל הסיפורים של המספר המוכשר הזה, שהעברית שלו רהוטה ומבטא של ילדות רחוקה בפיו. תנועות מעטות והפסקה אחת תפלח את המפגש, ואחריו – תמשיך לזרום ההיסטוריה של הילד המוכשר הזה, בודד, לוחם, שיודע על מה ולמה הוא חי: פנחס שהיום הוא כבר בן כמעט שמונים.

את פנחס זיונץ פגשתי חד צדדית, לראשונה, במוזיאון של לוחמי הגטאות. שמעתי אותו מדבר מאחד מהמסכים שעל הקיר. עצרתי והקשבתי. הוא דיבר על החיים ביער. שמעתי אותו ואמרתי לעצמי שהאיש הזה מדבר כנראה על היער שבו הייתה גם אימי. זו הייתה פגישה ראשונה ולא שכחתי.

אחר כך סיפר לי בן דודה של אימי, שמי שהנחה אותו לפני נסיעתו לפולין, היה פנחס. הוא מאותה העיירה, ומבקר בה לעיתים.

עברו עוד כמה שנים, עד ששוחחתי עימו, ונסעתי לשמוע אותו מרצה. בספרי, "פריכיות אורז", הזכרתי אותו ושאבתי מדבריו.

הוא מאחרוני השורדים. המלחמה התחילה כשהיה ילד בן שמונה והסתיימה כשהיה בן שלוש עשרה. חמש שנים של הישרדות ופרידה איטית מהילדים שהכיר, מהוריו, מאחיו. לאט, לאט התרחש המעבר הזה מילד של משפחה לילד לבד ישכון. והוא מספר כמו מספר סיפורים מוכשר על המגפיים של אבא, ולמה חשובות כל כך המגפיים? כי אחר כך ישמשו כלי לאחסון החול שכרו מהאדמה ביער ויובילו את החול, מגף אחרי מגף למקום רחוק, שלא יחשדו עוברים ושבים שמישהו מכין לעצמו מסתור. וכך, מושג אחרי מושג, פריט אחר פריט, יעלו מן האוב. ולא יפקד מקומם של הקרובים, יענקלה דער קליינע, אבא שלמה, אימא איטה, מאיר שהוא מונייק, רוחצ'ה, מינדי, אהרונצ'יק, הילדה בשה ורבים אחרים, כולם יוזכרו ונדע מה היה גורלם.

ממש לסיום הוא יספר על חלום בלהה מטריד ומלא דם, שחלם לילה לילה במשך שנים, והוא נפסק אחרי שמצא את שרידי הוריו, וקבר אותם והקים מצבה. החלומות יבקרו אותו עכשיו לעיתים רחוקות יותר, רק לפני אירוע כזה, כמו הרצאה על הנושא.

ובין לבין, סיפור רודף סיפור, וקולו נותר צלול ורם, ותנועתו זריזה כשל ארנבת צעירה. מידי פעם הוא מפסיק רק כדי לבקש ידיעות, על אשתו, רחל, המאושפזת בבית חולים. ה"כאן ועכשיו", קורא לו.

והנוכחות הזו שלו, איש חי ופעיל ומספר, שאכפת לו כל כך מקרוביו החיים והמתים, עומדת לנגד עיני, כשהוא מבקש, לעבור דרך המצבה בלובלין, ולהניח אבן קטנה על המצבה שהקים.

חי האיש, חי מאד. נוכח בכל רמ"ח אבריו, וארבע שעות של הרצאה לא הושיבו אותו על הכיסא לרגע אחד, לא מנעו מדמעה להופיע פה ושם, ואיפשרו לו להוציא בסוף את המפה שמצא כששב הביתה אחרי שנים: מפת הפסח. ועוד אולר קטן אחד, חלוד.

בדרך הביתה, היו העצים גבוהים כתמיד, והשדות פוריים, והמכוניות על הכביש התרבו, ופיתוח הארץ נראה מימין ומשמאל. חשבתי לעצמי שאני מעריצה את האיש הזה, שמחה שפגשתי אותו ודרכו גם את אימי, על חלומותיה ובלהותיה היא, ואומנם לא היכרתי את קרוביה, אבל ייתכן שגם אצלה היה מונייק, ואולי איטה…

ועוד חשבתי, על הנוער הנפלא הזה, לבוש בפשטות, מנומס כל כך, איכפתי, מקשיב. עוד מעט יצא לפולין, וילד אחד, שהוא כבר איש בן שמונים, ילווה אותם בזכרונם.

לזכרם של אחי חסרי השם

שני ילדים ילדה אימי לפני שילדה את אחי ואותי. שניים, שני בנים.

הם נולדו על אדמה פולנית, יפה. ירוקה. לידם היה יער, וקרוב לוודאי שהיו מטיילים שם, קוטפים פטריות בעונה, רצים בין העצים. היה גם נהר. אולי אהבו להשתובב במים.

שני ילדים היו לאימי. ואין לי שם עבורם.

לא יודעת מה היה שמו של בעלה באותו הימים. לא יודעת מה היה שמם.

לא נותרו אנשים שזוכרים.

אי אשר לרשום אותם בדפי עד.

אין להם תמונות ואין להם פנים.

כמעט עד סוף המלחמה הם היו שם עם אימי, ואז נרצחו, בליל קר ולבן משלג.

כשמונה שנים אחר כך – הצטרפה אליהם אימי. משהו בתוכה נרצח באותו הלילה.

אחי ואני נשארנו לזכור, וספר את הסיפור, שגם אנחנו בקושי מכירים.

אפשר לקרוא יותר ב"פריכיות אורז".

ימים עוברים, ובאים ימים אחרים

הסתיים הפסח, וגם המימונה עברה. אלה שהוציאו סכומי כסף גדולים, יכולים עכשיו להתפנות למילוי המצברים הכלכליים. אלה שעבדו קשה, יכולים לחזור לשגרה ולנוח תוך כדי.

השגרה תהיה קצרה כי שוב יגיעו ימים אחרים. יום השואה, יום הזכרון, יום העצמאות. השניים הראשונים טורדים את המנוחה שלי כבר עכשיו. לצערי מצאתי שאני עובדת ביום השואה. חבל. איך הפכתי יום קדוש כל כך ליום עבודה. אבל אני עובדת.

הנכד שלי בצפון, יופיע בהצגה. לא אוכל להגיע אליה. דווקא היה חשוב לי מאד. אני אלמד כל היום. אעסוק בחולין. אדבר עם אנשים על איך לארגן את החומר ואיך לכתוב ואיך להגיד ואיפה הם כבר נמצאים ואיפה עדיין לא. עם אחרים אעסוק בשאלות אחרות לגמרי כמו: מה קורה ומה יש. מה אין. מה צריך הארגון. מה צריך הלקוח ומה צריך הנועץ/ת שלי.

ושוב יעברו הימים ושוב יהיה חג ואחר כך יבוא קיץ.

בקיץ הזה אני מתכוונת לשבת ולכתוב. ולכתוב.  ולכתוב. ולבנות שנה חדשה ואחרת לעתיד לבוא. שיש לה אופי. שהיא דומה. שהיא שונה. שנה של פריכיות אורז גם.

ונראה איך זה יהיה.

פריכיות אורז – סדנת כתיבה

ממש בימים אלה אני מתכננת בנייה של סדנת כתיבה, לפי גישת הגשטלט. שמה של הסדנא הוא: פריכיות אורז.

על שום מה?

א. על שום הספר שכתבתי ויצא לאור בהוצאת גוונים (2009).

ב. כיוון שהחומרים שיעוררו אותנו לכתיבה, הם מאלה המצויים בכל בית. באופן כזה יכולתי לקרוא לסדנא רק "אורז".

ועל מה תסתמך הסדנא?

על סיפורים שיכתבו המשתתפים כמו גם על סיפורונים שכתבו אחרים.

בימים הקרובים אכתוב עוד.

שיהיה לי ולמשתתפים בהצלחה!

סדר פסח, הכי משמעותי

היו אלה הימים האחרונים של אבא. הוא שכב במיטה לבנה גדולה שעוביה הלך והצטמק ככל שהלך ורזה. ישבנו לידו, אחי ואני, כל יום.

והנה עלתה בי הברקה: כיוון שאי אפשר להוציא את אבא מבית החולים, אולי נקיים סדר פסח אצלו ואיתו, והמיטה הגדולה תהיה כעין שולחן, אנחנו נסב סביבה. הלכתי אל האחות הראשית ושאלתי.

היא התבוננה בי ואמרה: זה אסור בדרך כלל, אבל כיוון שכל החולים בחדר שלו – יהיו בחופשה בבביתם, תוכלו לסגור את הדלת, ואם תשמרו על שקט – יהיה בסדר.

וכך היה: הבאנו כלים חד פעמיים. הכנו קערת סדר. בישלתי תפו"א, אפיתי שוקי עוף. גיסתי אפתה עוגה, ותרמה את חלקה. הבאנו איתנו עלי חסה, קציצות דגים בצנצנת זכוכית, חזרת, מצות. לא שכחנו את ההגדות . שמרנו על סדר פסח שקט.

התלבטתי אם להביא איתי מצלמה והחלטתי – שלא. אחר כך אבא שאל למה אני לא מצלמת והצטערתי.

אבא היה ערני: כל הנכדים סביבו, וגם שני ילדיו. זה היה הסדר האחרון עם אבי. אמנם לא צילמתי, אבל הוא חקוק היטב בזכרוני, כסדר המשמעותי ביותר שהיה לי.

כתבתי עליו גם בספר שהוצאתי: פרכיות אורז.

על תולדותיו של קארבר, בעקבות המועדון הספרותי שלנו

אני אוהבת את הכתיבה של קארבר. גם את השירים שלו, גם את הסיפורים. הייתי רוצה לכתוב כמוהו, אבל זה ממש לא פשוט. לא מדובר כאן רק בשפה בגובה העיניים, ללא הרואיזם, אלא גם באיכות יוצאת מגדר הרגיל של הבנת תהליכים אנושיים וספרותיים.

לקרבר כתיבה רזה ומהודקת, מינימליסטית. צ'כוב אמר ש"כתוב היטב, פירושו מחוק היטב", ובעקבותיו אמר גם גורדון ליש (מי שערך את כתבי קרבר): אם אתה יכול לכתוב ב-20 מילים וב-50 מילים, בחר את העשרים. אני אוהבת את הציטוטים האלה. הם בהחלט נר לרגלי.

המחמאה הכי גדולה הייתה שהכתיבה שלי מזכירה את זו שלו, וקיבלתי אותה מסופר שלא ידע שאני אוהבת את קארבר.

אתמול הייתה לי הזדמנות לשתף את חברי למועדון הספר, במה שאני אוהבת אצלו. את החומרים מצאתי במקומות שונים, בספרים שונים, ובפרסומים באינטרנט. 

ובין השאר אמרתי לגביו:

קרבר הושווה להמינגווי (גם הוא הושפע מצ'כוב), ולא אהב את ההשוואה. הוא היה הרבה יותר שמח לו היו מדגישים את השפעתו של צ'כוב, שכמוהו, נולד למשפחה קשת יום, וכתב סיפורים קצרים.

 הוא נולד בקלצקני, אורגון, ליד נהר קולומביה, במאי 1938, וגדל בוושינגטון למשפחה ממעמד הפועלים. אימו עבדה כמלצרית, אביו היה אלכוהוליסט, ועבד במנסרה, והוא עזר לו בעבודתו, שהתבצעה בקליפורניה. הוא היה גם נער שליחויות. יש אתרים שאומרים שעבד גם בחדרי מתים, בניקיון. הקשר עם אביו היה מורכב, אבל התברך בסיפורים רבים, כולל סיפורים על סבו שלחם במלחמת האזרחים משני צידי המתרס.

 יש אומרים שנולד כמשורר, הוא עצמו לא חשב כך, ואמר שאם היה צריך להחליט מה הוא יותר, היה בוחר בפרוזה. הסיפור הקצר נראה לו כצורת הספרות היחידה שמרשים לו חיי המצוקה שלו: "הייתי חייב להתיישב ולכתוב משהו שיכולתי לגמור עכשיו, הלילה, או לפחות למחרת בלילה, לא יאוחר מזה, אחרי שאני חוזר מהעבודה ולפני שאני מאבד עניין" (לאחר מכן היה חוזר ומשכתב עשרות פעמים). ואחר כך בקפדנות ובתשומת ­לב אינסופית הוא הפך מה שנראה כסיפורים פשוטים ליצירות אמנות. 

בגיל 18 נישא לאשתו הראשונה, מאריאן בורק, שהייתה בת 16 וחצי שנה לאחר מכן נולדה ביתו. בהמשך נולד בנו. אשתו, שלמדה בפנימייה פרטית וידעה: לטינית, גרמנית, כימיה, פיזיקה, היסטוריה ושקספיר (כמו שמסופר עליה בפשטידת שחרורים),  עבדה בעבודות שונות החל ממלצרות וכלה בהוראה, פירנסה, ותמיד הרוויחה יותר ממנו. יש אומרים שהמשפחה הראשונה שהקים, הוקרבה לאומנותו וחלק מהיצירה שלו מתייחס לזה. הוא למד כתיבה יוצרת במקומות שונים, בין השאר אצל ג'ון גרדנר, שתמיד אמר עליו שכל אימת שכתב הרגיש אותו מציץ לו מעבר לכתפו. 

בהיותו בן 22 פורסם סיפורו הראשון. מאז פרסם בהתמדה, וספג מכות כלכליות קשות. הוא פשט רגל פעמיים וחזר לעבוד בעבודות מזדמנות. אחרי שהפסיק לשתות עבר לוושינגטון. 

ב-1977, הוויסקי, הרס את המשפחה שלו וגם את הכבד, אם כי גם הביא לו תכנים רבים ליצירתו. ביוני אותה שנה הוא חדל לשתות ואמר: "אני מניח שסתם רציתי לחיות". ארבעה חודשים מאוחר יותר הוא פגש את טס וב78 הם עברו לגור יחד. ב83 הוא התגרש ממריאו. 5 שנים אחר כך אובחן כחולה סרטן ראות. זה לא הפתיע אותו, כמי שתיאר את עצמו כ"סיגריה שצמוד לה איש". הורידו שני שליש מהריאות שלו, מה שלא מנע את הגידול במח. הוא וטס נסעו לנבדה ונישאו שם. השירים האחרונים מלאי פחד, אבל לא מלאי רחמים עצמיים. 

קארבר לא חיי "חיים רחבי יריעה", כאלה שבהם אפשר לקום בבוקר, לחשוב על מה שנכתב אתמול, להסתכל שעה שעתיים בגבעות הירוקות, למחוק, לחשוב, לכתוב. באופן הזה ההכרח יוצר את הסגנון, והסגנון הופך לחרב שמשנה את החיים של הכותב.

 גורדון ליש ערך את כתביו עד לנישואיו עם טס, הוא כמעט לא דיבר עליו בפומבי אבל באחת ההזדמנויות אמר:

 he is remarkably smart and sensitive to the needs of a manuscript. He' s a good editor. Maybe he's a great editor. All I know for sure it that he's my editor and my friend, and I'm glad on both counts."

 בישראל שהה כשנה וחצי, לאחר שאשתו השנייה טס גלגר, קיבלה מלגה. הם התגוררו ברמת אביב, אם כי יש שאומרים שזו בעצם הייתה יפו.

המשך יבוא…

 

 

קוראת בבלוג של שולמית אפפל

וכך היא כותבת שם (http://shulamitapfel.wordpress.com:80/2010/12/24/יולנדה-סילבה-גומז-3/) בין הרבה מילים אחרות: "כשנולדתי אימי כבר לא הייתה בין החיים".

איזה משפט חזק.

מבטא את מה שאני מבינה היום על אימי.

וכל כך חבל לי שיש עוד הרבה מקרים כאלה. מידי פעם אני שומעת על זה.

לעיתים אני שומעת גם סיפורים אופטימיים: אמהות חוזרות לפעמים לחיים. אבל זה נדיר מאד.

מאד ממליצה על הבלוג של שולמית אפל. אף פעם אני לא מתאכזבת שם.

אקלקטיקה של יום אחד

אז מה היה היום?

לפי סדר הזמנים:

א. ביקור בבית חולים. הוצאת תפרים ושאר ירקות. ממש כמו שנאמר אתמול. עכשיו מתחילה מלאכת השיקום הארוכה. טיפין טיפין של חזרה לחיים רגילים. בית החולים מבריק ביופיו (אסותא). השיחה עם תמי מאלפת. תמי אחות נפלאה, לאחרונה בכירורגיה. הרגישה שהטיפול הטוב לחולים אפשרי עדיין בבתי חולים פרטיים. הרבה פחות בציבוריים. חלמה להיות אחות. רואים את זה בכל צעד ושעל שלה. נוגעת באיש שלי באהבה ואני מרשה לה. מקסימה.

ב. חוזרת הביתה ויוצאת לדרך. מורידה את המטען היקר שלי ומקווה שיהיה בסדר. צריך להסתדר לבד. ילך לישון כנראה. די מעייפות הפרוצדורות הרפואיות. אין לי חניה. אני מאחרת 9 דקות. אחת הסטודנטיות יותר. תהיה שעה לא מוצלחת. האיחור הוא רק פתיחה. לפעמים אני לא מבינה מה יש לי לנסות ללמד אנשים. למה? למה דווקא אני? אולי ביום אחד אפרוש ואעבוד רק עם כאלה שממש רוצים. שנה הבאה?

ג. אהובה איננה: שומעת. מצטערת. שמחה רק שלא תסבול. כל כך הרבה כויות. לא פגשתי אותה אישית, אבל ברור לי שהייתה לה נוכחות. נראית מיוחדת. איכשהו מרוצה. אני מניחה שהיא חושבת שיש לה את הג'וב הטוב ביותר בעולם. תוי פנים – מיוחדים. יש רגעים שאני חושבת שהיא יפהפיה של ממש. בערב אלמד עליה עוד קצת: מעבר למנהיגות שלה. יש לה בן זוג. יש לה חמישה כלבים. ויש לה אהבה גדולה: משטרה. האם ידעה כמה היא אהובה? הזרים הרבים יגידו לה.

ד. נתניהו עושה אוטסורסינג, מרים תעזור לו בכך:  לא ברור לי אם זה טוב או רע. אולי יהיה מהיר יותר. אולי לא. מי יסכים? מי יתנגד? איזה מחיר הולכת לשלם מרים? היא ראש העיר שלי – נתניה, איזה מחיר תשלם נתניה? או שאולי נתניה כבר מתנהלת מעצמה?

ואלי ישי, הוא כבר מבין שיצטרך לוותר על הכבאות. נדמה לי שזה לטובה.

ה. אהרוני מספר משהו על אטריות: לא מעניין. אני הולכת למחשב. האטריות עברו לרקע. מזכיר לי סיפור, אולי אכתוב עליו. יש לי כל כך הרבה נושאים לכתוב עליהם ואין לי זמן. אולי בשנה הבאה. מהאיש לי למדתי אימרה באידיש: "אזוי קוכן די לוקשן!" המשמעות: עכשיו אני מבין איך עושים את זה.

ו. יש לי מרק על האש: כנפי הודו, עדשים ירוקות, סלרי, גזר, דלעת, שמיר, גזר. אני נזכרת ששכחתי בצל. שיהיה ככה. בפעם הבאה.

עוד שעתיים וחצי – אני במיטה. עייפה. היום לא הייתי ביריד של חבר. אלך לשם מחר. אראה מה נשמע ואם הקצב של מכירת ספרים בכלל, ושלי בפרט – גבר…