Archive for the ‘פריכיות אורז’ Category

מ"אימא אימאן" ל"אימאל'ה ג'וק"

דצמבר 5, 2010

יושבת ליד הדוכן. טוב, לא בדיוק קונים. פרסום צנוע מידי, מצב רוח לאומי נמוך, חנוכה, ביטול השירותרום והעברתו למועד אחר, ועוד – גרמו למיעוט של קונים להגיע.

ומה שניתן לעשות, חוץ מהדלקת נרות מתוקשרת עם גימלאי צה"ל הבכירים (קהלני, יתום, ברוך לוי, אפרים לפיד, דן נדיב וכנראה עוד שלא זיהיתי), וברכתו של ישראל וייס שהיה הרב הראשי הרביעי של צה"ל וכתב את "בדם ליבי" – הוא הכרות. אנחנו לומדים זה על זה.

ראשון אני פוגשת את איציק גונן, מכרי משכבר הימים, פסיכולוג שמקים היום תוכנית מנהיגות לתואר שני באורנים. הוא כתב שלושה ספרים לפחות:

מנהיגות ופיתוח מנהיגות, Wawona – הרוח השומרת על העצים הגדולים, ואימאל'ה, ג'וק שהוא ספר ילדים. הגיוון מעניין אותי: גם ספר מקצועי, גם רומן וגם ספר ילדים. אני מכירה את הראשון מהימים ששרתתי בצה"ל, וקיבלתי אותו כמתנה עם סיום אחד השלבים בשרות, את הספר השני קניתי כשיצא, והוא מונח ליד המיטה בתקווה שאהיה פנויה יותר, ואת האחרון אני מגלה עכשיו.

בהמשך אני פוגשת את אורנה זוהר. קודם בחוץ. היא מחפשת חניה ואני מציעה את שלי, אבל אני משבשת את הקוד, ונתקעת. לא יכולה להניע את המכונית. אני עוד לא מכירה את שמה, את מעשיה. ככה, רק הכרות של נהגים. מאוחר יותר, אורנה זוהר, רס"ב במילואים, מספרת לי על הספר שלה, אימא אימאן. סיפור לא שגרתי נפרש בפני. כל יום, כשסיימה את עבודתה בקציעות, רשמה לעצמה מחויות היום. יומן. לא ספר מתייפף, לא ספרות. ככה, מציאות.

אני מסכמת את היום כהצלחה. לא מכרתי אף ספר, קניתי שניים והצלחתי להתאפק כמו בדיאטה. יצרתי עוד קשרים. למדתי על עוד ספרים שכתבו עמיתי.

השתתפתי בהדלקת נרות חגיגית.

מרתק.

****

ובאינטרנט, אני קוראת שהאש בשליטה. שלושה מוקדים נשארו, ואולי מחר ירד גשם ותונח אבן פינה להתחדשות.

רק המשפחות האבלות עדיין כואבות, ואנשי המשטרה, בני משפחתה של טופז אבן-חן קליין, שכבר פרשו, מבטיחים לא להניח לפשלה להישכח.

****

ובבית שלי, מחר, יום חדש. בבוקר: הוצאת תפרים ושאר ירקות וחזרה לשגרת חיים.

יריד ספרים של "חבר" – בין ההצתות לכיבוי ולחקירות

דצמבר 5, 2010

בית החיל, רח' ויצמן פנת רחוב פנקס.

שולחנות ערוכים סביב הקיר, מכוסים במפות ארגמן, ועליהם ספרים. ספרים שכתבו אנשים השייכים למערכות הבטחון היום, או אתמול. על המפות תלויים השמות: ניר לבן פשוט, כיתוב אדום.

גם הספר שלי, פריכיות אורז, ימכר שם על ידי ההוצאה לאור.

צנוע, הכל צנוע. איש, איש, יושב מאחורי השולחן. לרוב האנשים כאן ספר אחד שכתבתו, לאחדים יותר מספר אחד. לחלקם רומנים, לחלקם שירים, חלקם הוציאו בהוצאה בעצמם, חלקם בהוצאה ספרים עסקית. חלקם כתבו לבד, לחלק אחר מהאנשים – היה סופר צללים (לעיתים גם שמו מופיע, והוא פומבי).

אני כבר קניתי שני ספרים.

נראה כמה יקנו את שלי, וכמה בכלל יבואו למקום השקט הזה, שככה, מציג את הספרים, ללא פרסום וללא השקעה שיווקית גדולה.

מזכיר את החיים של פעם.

*****

ובינתיים: עוד דלקה פרצה בגליל המערבי, עוד דלקה בדרום, והלוויות. כל ההלויות האלה, קורעות הלב. ונשיא מדינה אחד שבחר להיות בהלוויה של אלעד.

ופתאום אני חושבת על השם שלו: מעכשיו ולעד, יהיה קרוב לאל, חבל. הוריו, חבריו, כולם רצו בו לידם. רק בן 16 וכבר יצא למקום שישהה בו עד קץ הימים.

משוויצה: ד"ר ליאור שוחט כותב ביקורת חיובית מאד על ספרי, "פריכיות אורז"

אוקטובר 3, 2010

עשרה חודשים עברו מאז ההשקה, והנה ביקורת חיובית ומפרגנת מאד בעיתון סטטוס. וכך, בעוד אני מתאוששת מהנחיתה שלי, מנסה לעזוב את יפן באופן חלקי לנפשה, ולקום בשעה הנכונה, בלי לסבול מהתעוררות בלילה, מגיעה אלי הביקורת הזו.

ואני אומרת לעצמי, בלי להתחבא מעצמי, בגילוי לב גמור: וואו, הוא אהב את הספר שלי!

ומיד בא לי להשוויץ וזה מה שאני עושה. להלן כמה ציטוטים:

"הספר מכיל אוסף סיפורים קצרים ומרתקים, אשר למרות קוצר היריעה מצליחים לשאוב את הקורא, בכל פעם, מיידית למרכז העלילה. רובם מובססים על וינייטות או גיזרונים (vigneties), הלקוחים מחייה ומניסיון העבודה העשיר שלה, ועוסקים בנושאים ארגוניים ומקצועיים לצד נושאים אישיים ומאד פרטיים. חלק מהסיפורים מסתיימים בטוב, חלק מסתיימים ברע, בחלק לא ברור אם זה סוף או התחלה חדשה. מעל לכל מורגש סגנונה הקליל והתכליתי של בן-זיו הרחוקה מהצטעצעות או העמדת פנים… במהלך הקריאה חלפו לי סופרלטיבים כגון: דוקו-דרמה, ריאליטי, מסתורין ועוד. הכל משמש בעירבוביה בוינייטות היפות שמספקת לנו הסופרת בכישרון רב…".

והביקורת ממשיכה ומספרת בכישרון רב על דרך הכתיבה, על מה שעובר בראשו של הקורא. אני משאירה למענוניינים לקרוא את השאר בעיתון סטטוס, אוקטובר 2010, ורק אוסיף עוד את פסקת הסיום:

"הספר מביא בשורה של ממש ליועצים מתוסכלים, שאינם מוצאים דרכים לבטא את עצמם ולאוורר תסכולים ומצוקות מקצועיים, כמו גם תרומה של ממש לריהביליטציה של מקצוע הייעוץ הארגוני בעיני הציבור הרחב, שיכול להתרשם כי הם קודם כל בני אדם ויש להם עקרונות מקצועיים חשובים שמנחים אותם בעבודתם. לסיכום, פשוט מקסים!"

תודה ליאור, על הפרגון ועל הרוח הטובה ששורה כאן בכל מילה. תודה מקרב לב! חיבוק וירטואלי גדול!

הערה: ד"ר ליאור שוחט הוא פסיכולוג חברתי ארגוני ומרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה ובמכללה למנהל.

ילדת פליטים

אוגוסט 7, 2010

לאחורנה ראיתי כמה סרטים על ילדי פליטים. כל אחד מהם נגע בי מאד.

אני גרה בסמוך לשכונה שחיי האנשים בה לא קלים. גם שם חיים ילדי פליטים.

בדרך לים אני רואה ילדי פליטים. לפעמים אני רואה את הנערים והנערות שהם צומחים להיות. ואני מתפללת בשבילם: שיגדלו ישר. כי כל כך קל להיות פליט ולהתעקם. וכל כך קשה בתוך כל התחרות, והכסף, והמכוניות, והבטחון של אלה שנולדו כאן או גדלו כאן, והשפה הזרה היחידה שהם לומדים היא אנגלית.

היום שוחחתי עם חבר על "פריכיות אורז", הספר שכתבתי, הוא רצה לדעת יותר. אמרתי לו: אני ילדת פליטים. וזה כנראה אומר הכל.

כן, בכל מצב אני פועלת כנראה מתוך מהות גדולה של ילדת פליטים. גם אם יש כמוני במדינה, אני עדיין מוגדרת כילדה של פליטים, בארץ של פליטים.  ואני כבר בת 64 כמעט.

כנראה שעם הפליטות הזו, אלך עד סוף הדרך.

ובאופן מפתיע היא מחזקת אותי.

יוצאים לגנוב סוסים עם פר פטרסון (ושמואל משה קשונשקה)

יולי 18, 2010

המספר מתחיל לדבר על מסורים. "המסורים המופעלים בידי אדם אחד טרם הגיעו ליערות נורווגיה בשנת 1948" (עמ' 73), הנה, אני קוראת וחושבת על שמואל משה. גם לפולין לא הגיעו מסורים כאלה, אולי אפילו עד שנים מאוחרות יותר.

ומכאן בערך מתחילה ההתענינות שלי בספר הטוב הזה לעלות. ואני ממשיכה וקוראת: "כשביקש אבי לכרות את עצי היער שסביב הבקתה באותו קיץ לפני שנים רבות, התבצעה העבודה כפי שהתבצעה מאז ומעולם באזורים האלה: כמה גברים מניפים מסור שחותך בניצב…". זהו, עכשיו אני אוספת כל פרור, מריחה את העצים ביער, מריחה את זעת הגברים העובדים בו מבוקר עד ערב, מבינה שאומנם אני קוראת על כריתת עצים בנורווגיה, אבל הצוהר הנפתח גדול הרבה יותר.

אולי הייתי בשלה לזה גם פעם, אולי אפילו קראתי סיפורים על כריתת עצים ומשלוחם על גבי זרמי מים לייעודם, אבל אין ספק שכל אלה נשכחו ממני, ועכשיו אני מתעוררת לרעש מסורים, ורואה איך על גזעי העצים מוטבעים כתובות וסמלים של הבעלים או היעדים אליהם אלה צריכים להגיע.

ואני מתרגשת.

אף פעם לא הבנתי בדיוק איך סבא שלי עבד, אבל עכשיו שמואל משה קשונשקה (ספר), עולה מתוך הדפים, מתייצב מולי, ואומר: את רואה איזו עבודה מסוכנת הייתה לי? ואני אומרת לו: גם מתוחכמת.. איך הגעתם לזה? האם גם אבא שלך עשה את אותו הדבר? והכתף שלך – תוצאה של תאונה?

בסיפורים על סבים (לי יש רק מתי מעט כאלה, ואלה כבר פורסמו בספר שלי: פריכיות אורז), יכולים בדרך כלל אנשים להבין מה עשה הסבא, אם נשארים באותו אזור גאוגרפי שבו הוא חי, או שהמקצוע שרד.

סבא שלי, השיט את גזעי העצים שכרת, על מימי הויסלה. גם אצלו עבדו אנשים, כיוון שכריתת יער לא יכולה להתבצע על ידי איש אחד. אצלו נבנו מבני העץ שפורקו מאוחר יותר ונמסרו להרכבה מחודשת על ידי הרוכשים של הבתים האלה.

יתרונו של הספר הזה, עבורי, שהוא משלים לי פערים, מספר את מה שלא סופר, מחיה את הסבא שלי, ולו לפרקים מספר. אומר לי מה היה ואיך היה. מעביר לי בישראל, את הריח של העצים הכרותים של פולין, דרך נורווגיה.

ואם יש טעויות שלי והשלכות שגויות, אני בטוחה שהן לא גדולות.

סבא שלי חי שוב. אני זוכרת אותו דרך דפים. סוג של יזכור. וחמימות מוחשית יותר – גם.

מצאתי אוצר קטן

יולי 5, 2010

אוצר מוגדר באופן שונה על ידי אנשים שונים, אין ספק בדבר. עניין זה צריך להיאמר, מיד, בפתח הדברים.

אבי הוריש לי ולאחי את הבית שחי בו, ואת תוכנו. בין הדברים שמצאתי שם, היו ניירות כתובים בכתב ידו או מודפסים. במבט אחד החלטתי על חלקם, שהם רצויים לי להמשך. הניירות שלקחתי היו בעלי משמעות היסטורית או אישית. ומאז לא נגעתי בהם.

בינתיים, ירדה רמת היכולת שלי לקרוא בשפה שבה אבי כתב, אבל לא ויתרתי. 20 שנה אחרי שאבא מת, גיליתי את הצורך לחזור לניירות ולבדוק מה יש בהם.

גיליתי אוצר.

למדתי יותר על אבא שלי. למדתי את סיפור הישרדותו מזוית אחרת.

אוהב כתיבה היה אבא, אבל הוא לא הניח לנוסטלגיה לעוור את עיניו, ואת רוב הדברים שכתב, זרק או שהם הושמדו בדרך אחרת. מעט מן המעט נמצא בידי, ומזכיר לי איזה עושר היה בבית, כמובן – לא כלכלי. עושר של חויות, התנסויות, צער.

כמעט תרגמתי הכל. ואני משלבת את הדברים שאבא כתב בדברים שאני כותבת היום. מרגישה ששוב נוגעת בו. אבא נוצר מחדש ביצירה שלי. ועכשיו אני מאושרת. מתכננת את הספר הבא אחרי פריכיות אורז.

חם מידי + כאבי פנטום

יוני 22, 2010

חם כל כך, שנותר לי רק לשמוח שיש מזגנים בכל מקום.

אני מלמדת היום, ובכיתה – המזגן בעייתי. מקווה שנשרוד את היום…

חושבת על ילדותי חסרת המזגנים ולא מבינה איך חיו ועבדו אנשים…

וללא קשר, קיבלתי מידידי פנחס זיונץ מידע על אתר, שנקרא בתרגום לעברית: אני מתגעגע אליך יהודי. יש גם חלק באנגלית.

די משונה. אבל מובן.

כן, חלק מהפולנים מתגעגע למה שיכול היה להיות אם היו עדיין יהודים בפולין, בכמות שהיא קרובה יותר למה שהיה אז.

אני מוכרחה לומר שגם אני מתגעגעת לפולין, למרות שלא נולדתי בה, ולא גדלתי בה. יש בי חלק שמרגיש שאני חלק ממשהו אחר, פולני יותר. אפשר לומר שבחלקו מצאו הכאבים את ביטויים, בספר שלי: פריכיות אורז.

אני חושבת על כאבי פנטום שמרגישים אנשים שאיבדו יד, או רגל. העצבים של המקום ממשיכים לכאוב. אולי זה משהו דומה..

למעוניינים (כאמור, חלק מזה מופיע באנגלית):

http://www.tesknie.com/

למה לא באת לפני המלחמה – ארוע משמעותי

אפריל 12, 2010

בן זוגי ואני הלכנו לאירוע מיוחד לקראת יום השואה. בשנים קודמות אני מסתפקת בראיית סרטים, בטלויזיה. הכל מעניין אותי בערב יום השואה. מכל פרט אני לומדת עוד משהו על הורי. אבל אתמול היה שונה. יצאנו מהבית.

המפגש עם שכונת התקווה, שמעולם לא הייתי בה קודם, ובשוק התקווה הסגור והמלא בכל מיני שרידי שוק של יום קודם – היה מרתק. בחנתי את הנוער, את האנשים. הרגשתי שגליתי מהארץ.

התאטרון עצמו, או יותר נכון, הסטודיו לאומנויות הבמה, מיסודו של יורם לוינשטיין, הזכיר לי מקומות קטנים למשחק, שכמותם פגשתי בשעתו בניו יורק, אבל כאן – לא ראיתי ולא הייתי.

הנשים שהתאספו, ומיעוט הגברים.  הסתכלתי. פה ושם הכרתי מישהי. בן זוגי פגש מישהו מהעבודה.

ואז ההצגה. הפרוג'קטור שניבט ישר לעיני – לפני שהתחילה, הצליח לעורר אצלי את המיגרנה המבקרת אותי לעיתים, אבל שני כדורים ומצב רוח עגום – החזיקו אותי במקום.

ההצגה הייתה מעולה עבורי. לא רק שהחזירה אותי לאווירה של פעם, לצרות של ילדי הדור השני, לאמריקה שתמיד הייתה באופק, ותמיד היה מישהו שבחר בה כאלטרנטיבה, באותו הזמן, לפניו או אחריו. ההצגה דיברה אלי מאד. אחד המשפטים שעשה זאת היה: "כל האימהות משוגעות" . גם כאן, כמו בספרי "פריכיות אורז" ובמיוחד ב"מילון ילדות", הסיפור מסופר על ידי הבת של הניצולה.

בן זוגי ואני מצאנו בה חלקים מילדותינו.

סוף כל סוף הייתה תחושה שיש הכרה במה שהיה, גם במה שהיה רע כאן, אחרי השואה,  גם מתוך האופן שבו התייחסו לניצולים, לסיפור שלהם, אליהם עצמם. איכשהו חייכתי כשראיתי את הסטריאוטיפים מוגשים לי ע"י השחקנים. והיה גם הומור.

אני מסירה את הכובע בפני הסופרת, ליזי דורון, המחזאית: עינת ברנובסקי, השחקנים וכל השאר.

ערב מיוחד מאד. צנוע. מבריק.

ערב יום השואה, תש"ע, מפנה מבט לעצמי ולבן זוגי

אפריל 11, 2010

לולא השואה לא הייתי קיימת.

לפניה היו לאבי שלושה ילדים, לאימי שניים. כל אחד מהם היה נשוי לבן/ת זוג אחר/ת. אבל השואה הפכה את הדברים. חמשת ילדיהם, שרק לעיתים רחוקות אני מצליחה לחשוב עליהם כעל אחי – נמחו מן האדמה. אבי, פליט, ואימי פליטה, מצאו זה את זו וההיפך. והיה להם אומץ או חוצפה להאמין שאפשר להקים משפחה  חדשה. אני הבכורה שלהם. אני חושבת שגם בסיפור הזה יש משהו אופטימי (ועוד ניתן לקרוא ב"פריכיות אורז").

ובן זוגי?

הוא הבן הגדול במשפחה שלו, אחרי שהבכור  לא שרד. הישרדותו היא גם סוג של נס. בגלל שחלה כתינוק צריך היה להעביר אותו למקום מבטחים, שם גם עבר ניתוח. מקום המבטחים היה מנזר בשוויץ אליו הועבר מצרפת שבה התגוררה המשפחה. עד היום הוא לא יודע איפה שהה, מה שמו של המנזר. אני מקווה שיום אחד נגלה. הוא שרד כי היו אנשים טובים מספיק שהיו מוכנים לקחת אותו, לטפל בו, להחזיר אותו. סיפור שסופו אופטימי. 

והעובדה שמצאנו אחד את השני היא גם סיפור אופטימי. אני בטוחה שביסודו של הקשר, יש חוט מקשר, שהופך אותנו למבינים ללא מילים, כמה מהתופעות שלאחרים קשה אפילו לדמיין. החיים מחוץ לבית (שלי בבית יתומים, שלו במנזר), כדוגמא אחת.

געגוע – סדר אחרון עם אבי

מרץ 29, 2010

"אבא מת חמש שנים אחרי אימי, בבית החולים, והוא כמעט בן שמונים.

שמחתי שחגגנו יחד פסח אחרון. הוא לא רצה שנערוך בחדרו סדר פסח, מחשש להפרת סדרי בית החולים. אבל אחי ואני קיבלנו רשות מהאחיות, אספנו את ילדינו, סגרנו את הדלת שבודדה אותנו מהמעטים שנשארו בבית החולים בחג, הגבהנו את מיטתו לכדי ישיבה כמעט, פרסנו על המיטה מפה גדולה, העמדנו נרות קטנים ודלוקים על הארונית שלידו, הגשנו צלחת נוקשה וחד פעמית עם ביצה קשה, זרוע, חרוסת, מרור וכרפס. "מה נשתנה הלילה הזה…" שרנו בשקט. אכלנו דגים, שוקי עוף שקצותיהם כוסו בנייר כסף, תפוחי אדמה קטנים ואפויים, תפוחי עץ ממולאים באגוזים וצימוקים, אפויים אף הם.

ליווינו הכול בשירים… והכול נעשה כמעט על קצות אצבעות. לא העזתי להביא מצלמה, אבל להפתעתי אבא שאל לבסוף למה אני לא מצלמת.

מיקדתי את עיניי וחרתי את תמונת הסעודה האחרונה: אבא יושב-שוכב בראש השולחן-המיטה שלו – כשהוא הכי קטן משהיה אי-פעם.

אור אחרון בעיניו".

מתוך: "פריכיות אורז", עמ' 94.