פחח יקר שלי

פחח יקר שלי, אבא שלי!
כל כך הצטערתי וכעסתי על השר סילבן שלום. אילו דברי להג, ואיזה חוסר כבוד לאדם העובד.
התפלאתי ולא התפלאתי.

חשבתי שאת בית המקדש בנו אומני עץ, ואומני אבן, וכנראה גם פחחים אם כי אני לא יודעת. ונתנו להם כבוד. ובלעדיהם ובלעדי שכמותם – לא הייתה יצירה.

חשבתי שבבת אחת הוריד לרמה נמוכה את כל אלה שבנו תנורים עם פתח של לב, משהו שכל מוזיאון נוסטלגי היה מתרפק עליו (http://www.nostal.co.il/Site.asp?table=Terms&option=single&serial=9448&subject=%F4%F8%E9%E8%E9%ED%20%F9%E4%E9%E5%20%E1%EE%E8%E1%E7&portal=%E0%E1%E9%E6%F8%E9%ED%20%E5%E7%F4%F6%E9%ED). הנה מצאתי אחד מאלה שבנית, אבל ללא פתח הלב הידוע שלך.

כל כך התפלאתי שמה שהיה נמחק.

ולא התפלאתי – כי הוא לא הכיר אותך ושכמותך. הוא לא ידע שפרנסת בפולין את המשפחה שלך החל מגיל 13, בפחחות, בטיפוס על גגות ובנייתם. הוא לא ידע שככה התחתנת ופרנסת וגידלת ילדים.

ולא היית בן עדות מזרח.

לא התפלאתי – כי הוא לא ידע שמי שהיה פחח, למשל, בשואה, היה לו סיכוי להינצל. וכך ניצלת אתה ושהית במחנה כפיה כשאתה מתקן מטוסים. הוא לא ידע שאמרת לי שמקצוע יכול להציל חיים, ושללא הפחחות שלך – היית גם אתה עולה בעשן לשמים.

הוא לא ידע שככה פרנסת אותי. ושתמיד אהבת גם השכלה. ולא מצאת פער בין המקצוע לבין הידע הרחב יותר.

הוא לא ידע שבשביל זה היית קם בחמש בבוקר ומדווש עם האופניים למפרץ חיפה וחוזר בערב.

הוא לא יכול היה לדעת, שהיית חבר בוועד העובדים ולחמת על זכויות.

הוא לא ידע ששם, במפעל שבו עבדת, למדתי פעם ראשונה איך נראה ארגון שטוח, כי מי היו שם בסה"כ? משפחת הבעלים ועוד כעשרים עובדים.

ובעיקר הוא לא הכיר את ריח הבדיל הניתך כדי לחבר שני חלקי פח או לתקן את הסיר של השכנה, ולא החזיק את המספריים הענקיות שגזרו את הפח.

כי מה הוא בכלל מכיר?

את רשרוש ניירות הכסף….

אהבתי אותך אבא, פחח שלי פרטי, ואת כל הנפלאות שגזרת בידיים קשות ומיובשות – מפח.

הפרויקט של רוזי – חלק 2

טוב, סיימתי את הפרויקט של רוזי ואני שואלת את עצמי – מה מיוחד בו.

גבר רוצה ברעיה – לא חדש.
גבר חושב שהוא יודע מה הוא רוצה – וטועה – לא חדש.
גבר שיש לו חבר גבר שבוגד באשתו גם כשהיא כבר לא רוצה בנישואין פתוחים – לא חדש.
אישה שלא ממש יודעת מי אבא שלה – לא חדש.
אישה שמתאהבת בגבר שעוזב את כל מה שעושה ומשתגע באופן אובססיבי כדי להשביע את רצונה – לא חדש.

אז על מה אני הולכת לדבר במועדון הספרותי שלנו?

הספר הזה – שאהבתי יותר בהתחלה, ושגרם לי לשוחח עם בן זוגי הרבה – איכזב אותי לקראת הסוף. לא ממש יודעת למה. עכשיו אני צריכה לקרוא את הספר פעם שנייה ולחשוב.

בינתיים, קראתי את הספר של מישל קישקה, "הדור השני – דברים שלא סיפרתי לאבא". הוא הותיר אותי במחשבות וגם אותו ארצה לקרוא פעם שנייה ואולי שלישית ולהתעמק יותר בחלק המצויר שלו. אולי בחלק שהשואה הותירה בי – כדור שני.

שברי ילדות, כנס באוניברסיטת חיפה

נסעתי עם בן זוגי לכנס, היום.
הוא דור ראשון, אני שני.

חברתי יונה אמרה שככה אנחנו שומרים על איכות הזוגיות (סרטים, קונצרטים, כנסים). אני מסכימה איתה.

המצפור היה מלא חלקית. מעט ניצולי שואה, סטודנטים, חוקרים.

בעיקר הרגשתי שהשואה הולכת ונכנסת לפרקי ההיסטוריה. פחות ניצולים חיים (מתי מעט ישארו ב-2020), השורדים של השורדים, אלה שהיו ילדים. הרבה יותר חוקרים. ההפתעה הייתה שמגוון הלומדים השתנה, וביניהם ילידי הארץ, עדות למיניהם, יהודים וערבים. עולם משתנה.

מושגים חדשים כמו: זהויות שבורות.
עמותות שלא הכרתי.
איש אחד, פנסיונר, שהיה עובד סוציאלי בעברו, וגם ידיד של אבי. אותו הכרתי.
וגם ד"ר מרים ריק, שהייתה מתרגלת שלי, ועבדה בשכר עד גיל שמונים (ככה אמרה לי), ובהתנדבות אחר כך, עוזבת עכשיו את האוניברסיטה – ויוצאת באוטובוס לביתה.

עולמות התחברו.

יוליוס מאיר בראון והתפוח

מדינה סחטנית.
המדינה סחטה מאז ומתמיד את ניצולי השואה והדביקה להם גם כינויים: אוד מוצל, שה לטבח – ועוד כהנה וכהנה. גיבורים גדולים – לא ראתה בהם, להיפך.

היא גם לקחה וגם השפילה.

והנה יושב יוליוס מאיר בראון, גיבור בעיניי, בתוכנית הטלויזיה, מחייך ושרידי שיניים בפיו, ועונה על השאלות שמוצגות לו.

הוא היה בן 6.5, כשנדחס לקרון בקר, ומצא לו פינה בקצה, כי מי כבר יכול להיכנס לקצה. וכן, הוא ידע, כי חייל גרמני אחד לא עמד בפני החיוך מלא השיניים שהיה לו אז.

עכשיו, יוליוס יושב באולפן, וממחיש איך ניצל. החיוך. הכח הפיזי שהיה לו (הוא עובד עד היום תמורת מזון), היכולת לקבל, והרצון להיות נאהב וכנראה לאהוב – כל אלה כנראה היו בין הגורמים להצלתו.

אני זוכרת את אבא שלי, שגם הוא היה יהודי גאה, וניצול. ויודעת שהמדינה שדדה אותו גם כן, וגם הוא ידע. תמיד ידע. איכשהו הוא ראה בזה גם את התרומה שלו להקמת המדינה, הגלעד הענק שהקים לזכרון ילדיו ובני משפחתו הנספים. והוא גם כעס, גם ויתר, גם מצא בזה מקור מסוים לגאווה קטנה, וגם הבין שמלחמה במדינה היא למעלה מכוחותיו. הוא הרי נלחם עבורה במלכיה, בנבי יושע.

היום אני יודעת שגם אם תוצגנה עוד תוכניות טלויזיה, ועוד שרי ממשלה ואוצר יבטיחו – המדינה תמשיך לשדוד. לא רק אותו, גם אחרים, ולא רק ניצולים.

יש משהו עצוב מאד בידיעה הזו.

רק רופא השיניים מאשדוד, שהתנדב לטפל בשיניים לו כדי שיוכל לאכול תפוח בעתיד – עוזר להפיג את הכאב. לא שזה מספיק. אבל זה מאיר.

כדי לסגור טוב את העניין, תמצא אולי לבסוף המדינה את חמישים הניצולים האחרונים ותתן להם חיים יותר טובים. וזה יהיה כמובן ציני ועצוב עוד יותר.

אסתר גולן ז"ל, הייתה סטודנטית שלי

אני מתבוננת בחדשות, ערוץ 2. אסתר גולן מופיעה על המסך. אני מזהה אותה. היא ובן זוגה למדו באוניברסיטת חיפה ואני הייתי מתרגלת שלהם, צעירה מהם בהרבה.

לא את כל הסטודנטים, אני זוכרת, אבל אותה – כן, בהחלט כן. היא הייתה אחת מאלה שחזרו ללימודים בגיל מבוגר, אולי אפילו פנסיה. הם בנו את עצמם מחדש, ונכנסו לנישה שלא הייתה שם קודם. היא עסקה בנושא של לימודי זיקנה. אני זוכרת אותה היטב. מעריצה שקטה של מי שלוקחת ברצינות את הלימודים.

ופתאום אני רואה אותה על המסך. אישה קשישה שנעזרת במתנדבת גרמניה. אסתר? אני שואלת את עצמי. כן אסתר – מופיע שמה על המסך. אני רצה למחשב ובודקת. כן אסתר גולן. היא הייתה סטודנטית שלי. ואני מגלה שכתבה ספר: "להתראות בארצנו". אני מתרגשת. מרגישה בו זמנית: שמחה על הפגישה וצער על מותה. אסתר הייתה לא רק סטודנטית. את החלק האחר של חייה פיספסתי. חבל.

(http://www.yadvashem.org/yv/he/exhibitions/survivors/golan.asp)

2094

הנה, אני מסתכלת על המספר הזה, אפשר לקרוא אותו: אלפיים תשעים וארבע, אפשר להגיד: עשרים תשעים וארבע. זה אותו הדבר.

זהו המספר של אבא שלי, המספר אותו קיבל במחנה לעבודת כפייה אליו הועבר.

לא ידעתי את זה ואם ידעתי שכחתי. אבל אחי היקר מאד, שמוליק, ביקש ממני לתרגם את הדברים של אבא מיידיש לעברית. אין בעיה, אמרתי לו והוספתי שלדעתי זה כבר מתורגם. לא מצאתי את התרגום, להוציא קטע אחד קטן, על הפגישה הראשונה בין אבי ואימי. לא ממש רומנטית. שני ניצולים הרוסים נפגשים. שניים שיקימו משפחה בכוחות שעוד נותרו. ומן השניים האלה יתחיל עולמם להיברא מחדש.

חזרתי אם כך להתחלה והתחלתי לקרוא את כל הסיפור. מהתחלה.

וגיליתי שאבא היה 2094, אלפיים תשעים וארבע או עשרים תשעים וארבע.

אף פעם לא דיברנו על המספר שלו.

אני בטוחה שאבא לא שכח.

על המצבה שלו כתוב שהיה משה רובינשטיין, ולוי.

אין פרטים אחרים.

2094 נקבר איפה שהוא בדרך, ומתגלה לי עכשיו מחדש.

 

וחיבוק גדול לאחי הקטן.

הקסם של "מרטין בובר: מבט מקרוב – שיחות עם יהודית בובר אגסי" של לימור שריר

כבר מזמן לא קראתי ספר בהנאה כל כך גדולה, ספר עיון, אני מתכוונת.

נהניתי מהלמידה על מרטין בובר האדם, האב, הסב, וגם ההוגה.

נהניתי ללמוד על הדרמות המשפחתיות הנוראיות והמקסימות.

נהניתי מאד ללמוד על קורותיה של אמה של יהודית בובר אגסי, ועל כל הדמויות הנשיות במשפחה המיוחדת הזו. נהניתי לפגוש את תרצה, ביתה של יהודית, לרגע קל בלבד, כשהיא מדברת על גישת הגשטלט.

פשוט נהניתי.

מומלץ לכל מי:

שמרטין בובר, ופילוסופיה בכלל, מעניינים אותו.

שיהודית בובר אגסי ופמיניזם מעניינים אותו.

לכל מי שמעוניין ללמוד יותר על מה שקרה בארץ, ובאירופה, בתקופת השואה, כולל במחנה ריכוז שבו שהתה אימה של יהודית.

מעניין לכל מי שדת ומדינה מעניינים אותו.

מעניין לכל מי שיחסי יהודים וערבים בארץ – מעניינים אותו.

ברור, שהספר הזה מומלץ מאד על ידי.

מאד.

הדירה

סבתא  גרדה מתה. היא כבר הייתה בת תשעים ושמונה.

זמן טוב למות.

היא חייתה בין ספרים של היינה וגתה, ערימות, ערימות של ספרים, ויכול להיות שיש מישהו בעולם שהיה רוצה לקנות את הספרים המאובקים האלה, בתנאי שהם שלמים וחזותם יפה, כדי לשמש קישוט ולהראות שמי שמסדר אותם יפה הוא משכיל או שיש לו רקע היסטורי משכיל ועוד. אבל בברלין של היום, ולא רק בה אלא גם במקומות אחרים בגרמניה, יש אלפים ואלפים של ספרים כאלה. ולכן הם נארזים ונזרקים בשקים מהקומה השלישית או הרביעית אל הרחוב, וממנו יגיעו כנראה אל הזבל, וכל האותיות הגרמניות שהיום כבר כותבים אותן אחרת, ישכבו עם אבותיהם וינוחו על משכבם בשלום.

וכמו בסיפורים רבים, זוהי התחלתו של מסע אל ארץ לא נודעת, שנמצאה תמיד בתל אביב, כמה רחובות מארנון, וגיבוריה הם אנשים שלא דחו את המולדת שלהם, אף על פי שהמולדת דחתה אותם, ובכח הם ניסו למצוא לפחות גרמני אחד טוב (שהיה במקרה הרבה פחות טוב), וכיוון שכך התרחקו מהשפה העברית ומהחמסין, וחיו בין האותיות הגרמניות והספרים, ומידי פעם יצאו לביקור במקום שהיה פעם המולדת שלהם ובעצם נשאר כזה עד יום מותם. ואת הסודות הם שמרו מפני הסביבה הקרובה שלא הייתה יכולה להבין וגם לא רצתה לדעת.

מאד, מאד ממליצה על הסרט הנפלא הזה: הדירה.

לכבות בחוכמה את האש המטורפת, בטובא זנגרייה וגם בכלל

האש שהייתה על הגבול שהיה (הקו הירוק), נכנסה פנימה. זה היה צפוי. זה רק לקח הרבה זמן ואולי איפשר להתכונן. הטרוף משתולל.

נורא ואיום, שיש כאלה שמציתים מסגדים.  העובדה שיש קיצונים שמוכנים לשרוף מקום של אחרים, מקום קדוש של אחת מהקבוצות המתקיימות כאן- מעציבה אותי מאד, מאד. כל פשעי השנאה האלה – איך מתגברים עליהם? ואיך קורה שדווקא כאן, במקום הזה, שחיים אנשים שסבלו מפשעים מהסוג הזה, הם או הוריהם שבתי הכנסת שלהם הועלו באש  – נעשה הדבר – בלתי נתפס. מה הוליד את פרות הבאושים האלה? המלחמה המתמדת? הכיבוש? החינוך?

אמונתו של אדם – כבודו. צריך להילחם על זכותם של התושבים לחופש פולחן.

יש לחזק את אלה השומרים על קיום הזכות האלמנטרית הזו.

הייתי רוצה לראות רבנים יוצאים ומוחים. הייתי רוצה לראות משלחות באות אל המקום הזה, שקיצוניים העלו באש. האם זה אפשרי?

האש הזו, על רקע מדורות אחרות בארץ, מעוררת חשש גדול מאד שבארץ, הגיע הפוטנציאל הנפיץ לשיא שלא ידענו כמותו. הגחלים שלחשו בלאט, קיבלו רוח תומכת, האש וההצתה כבר גלויים. הגיצים עפים לכל כיוון.

צריך מערכת כיבוי אש טובה, וגם פעולה מונעת.

ובתוך כל הבלגן – מי יספק אותה?

jochen Lohmeier :ראיון

ממש לפני העליה למטוס, הצלחתי לראיין את יוכן לומאיאר, שהיה פעיל בצוות שלנו, בקורס הגשטלט הבינלאומי . האחריות על סידור הביקורים ועבודת הפרקטיקום בבודפסט – הייתה שלו. יוכן חי בדרום אפריקה, ונשוי לשונטל, שגם היא חברה בצוות, ואספר עליה ביום אחר (היא נולדה בדרבן, ועובדת גם היא בכל העולם).

ליוכן קומה בינונית, עיניים כחולות, שיער לבן וחיוך מאיר. מידי פעם נראה לי שהחיוך שלו מריר מעט ואומר שהוא יודע עוד משהו. לא היה לנו זמן לברר מה עוד הוא יודע, וכך נשארתי רק עם התחושה.

ישבנו בחדר הגדול והריק, שבו ישבנו 41 אנשים קודם לכן. אני מצד אחד של השולחן הצר והוא מצידו השני. היו לנו כעשרים דקות. במהלך השיחה עברו בראשי מחשבות שונות שאת חלקן אביא כאן. יוכן שותף רק בחלק מהן, מחמת הזמן.

הוא נולד ב1949, בעיירה קטנה בחלק התחתון של הריין, גרמניה. למדתי שיש למיקום הספציפי משמעות בעיניו. האזור הזה היה הכי פחות נאצי, ויותר מכל – קתולי. לא, לא שזה מנקה את תושביו ממשהו, אמרתי בליבי… אבל הוא הדגיש את זה.

בעקבות הראיון, והדברים שתקראו עוד מעט, חיפשתי ומצאתי שוב את דניאל האדום, או דניאל כהן בנדיט, שחי בין גרמניה וצרפת והנהיג את מרד הסטודנטים הגדול, שיושקה פישר, שר החוץ הגרמני לשעבר, היה גם הוא בין שורותיו. גם יוכן היה שם ואמר לי שעובדה זו קבעה את תפיסת עולמו.

ש. מי אתה היום?

ת. אני אב לארבעה ילדים, אני  שייך לדור של 1968, שמחאתו הילכה ברחבי אירופה, דור שיצא נגד מלחמת ויטנאם, נגד העבר הנאצי של גרמניה. היינו נגד כל הירארכיה, רצינו ביחסים לא אוטריטטיביים, רצינו בחיבור ובמיזוג של עבודה וחיים.

ש: זה מה שאתה גם היום?

ת. כן. אני  אדם של "אנטי" . אני גם יועץ ומורה. החיים המקצועיים והאישיים שלי מתייחסים לשינויים חברתיים, לאו דווקא  ארגוניים.

ש: איפה אתה עובד בעיקר?

ת: אני עובד בעיקר באזורים מוכי עוני, במטרה לתכנן ולשנות, לעבוד גם מלמטה למטה וגם מלמעלה למטה – בדרום אפריקה, למשל. אני עוסק בשאלה, איך לתכנן דברים כך, כך שמוצרי האפרטהייד לא יתפוצצו בפנים, אלא יתכוננו מחדש דרך מנהיגות מקומית. אני מתייחס לשאלה – מי עושה את השינויים? מי מתכנן? אנחנו מנסים להבין איך בהודו, כל נושא הביטוחים לבריאות וכו' – יוכלו להיטמע בשכבות הנמוכות. נכון להיום, כל תמיכת העבר התמוטטו, וכיום אין כלום. מדובר על "קאסט טרזישנינג", שמתייחס ל90% מהאוכלוסיה.

כמובן שהייתי רוצה לעצור כאן, אבל אני יודעת שאין אפשרות כזו, הזמן נגדי…

ש: לאן אתה טס היום?

ת: אני טס היום לקוסובו, שנחשבת לחלק ממה שהיה בעבר יוגוסלביה והתפורר. זוהי הממשלה הקטנה ביותר שהוקמה לפני כשנה, היא לא מוכרת ע"י גופים בינלאומיים. המשימה היא לטפל במערכת החינוך, ובאדמינטרציה של ביה"ס. הגורמים השונים שם לא מדברים זה עם זה, גם בגלל שהם באים מרקע שונה: 85% מהם אלבנים, 15% סרבים. הצעתי לקיים אבחון, על פי הגשטלט, שנבנה ע"י אלן מק-קי, ונראה מה לעשות.

ש: האם יש קשר ביך עבודתך היום לבין העובדה שנולדת אחרי מלה"ע השנייה?

ת: המון קשר. אני עובד נגד הדה-קולוניזציה.

ש: אני יהודיה וישראלית, כשאתה פוגש אותי זה שונה מפגישות עם אחרים?

ת: איתך זה כמו עם כל אחד אחר. עברתי את חיי כדי לעשות קשר עם אנשים ממקורות שונים (להאמין לו?). אחרי קוסובו עברתי לסודן. מסודן אני עובר להודו. אני מפתח את ההתיחסות למי שהאנשים הם כרגע. אני גם זוכר שלפני 25 שנים, חייתי בקניה, התאהבתי באישה שעבדה בשגרירות הקנדית, ידעתי שהיא יהודיה, שם משפחתה היה שוורץ. למדנו ביחד לטוס, למדתי שלו חיינו 40 שנים קודם – היחסים בין אישה יהודיה וגבר גרמני – היו שונים מאד. הייתי מאושר שלא נולדתי קודם.

ש: האם אתה מוכן לספר לי על הוריך?

ת. אבי איבד רגל במלחמה, ומת מוקדם מסיבוך שבא בעקבות הפציעה. אימי מתה בת 88. הצד השמאלי של עמק הריין, בסביבה של קולון, היה קתולי מאד, ואני גדלתי כקתולי דתי. הם היו לגמרי לא מעורבים בנאציזם. הם הצביעו למפלגה המרכזית, והם שנאו את הפרימיטיביזם של הנאצים. אני באתי מהדור האנטי גרמני, שראה את עצמו אירופאי – לא גרמני, בוודאי שלא נאצי. הורי היו דתיים, אני עזבתי את הכנסיה ולא חזרתי אליה עד היום. הורי לא היו אקטיביים פוליטית, אבל יש את העמידה מהצד, משהו שאני לא  בו ולא רוצה בו לעצמי. אני מרגיש שאני חלק מהתרבות הגרמנית, האגרסיביות  שלה – היא גם שלי. מה שמחקתי לגמרי איזה שהוא רצון לשלוט, להיות יותר טוב. אני לא יכול לסבול את השטות הזו של אנשים. ויש לי גם כמובן סולידריות עם הפלסטינאים וביקורת לגבי המצב הנוכחי וההתנחלויות.

ש: אין לי שאלה אחת אלא הרבה, האם יש לך תשובה אחת לשאלה שלא נשאלה?

ת: השינויים הנוכחיים: ההתקוממות של הערבים, שינויים ואסונות של מזג אויר, שינוי בכוחות העולם ונטייתם לכיוון המזרח  הרחוק – כל אלה מעלים הרבה פחדים בי, בגרמניה, בישראל. אני מזדהה עם הפחדים בישראל. אני לא חושב שהשיטה של בניית מבצרים תעבוד בעולם גלובלי.  אני מאמין שבטווח ארוך, ישראל ופלסטין – יהפכו למדינה אחת. בטווח ארוך אני מניח שתהיה התקרבות של הארצות הערביות.

יוכן היה צריך לצאת לטיסה שלו, לי עוד נשאר זמן. הסתובבתי. מאחורי גבי ישבו הורי ז"ל, שלושתם ניצולי שואה. מאחוריהם ישבו כל קרובי המשפחה שנרצחו, שקטים מאד, לא שאלו שום שאלות. העניינים נשארו לא סגורים. הסבתות שלי שלא היכרתי, פתחו עיניים גדולות, ונדמה לי שפחדו מהמפגש.

אני עצמי ידעתי שאולי בפעם הבאה אשאל אותו יותר על אביו: איפה הוא נפצע? מה קרה לקרובי משפחה אחרים שלו? ואיך הוא עצמו חי כל השנים האלה בדרום אפריקה? ומה הוא חושב שיהיה שם?

אני נזכרת שבאחת הארוחות המשותפות שלנו, שמעתי ממנו שאין הוא מצפה לטוב גם בדרום אפריקה, אבל שונטל אשתו, פעילה מאד בזכויות אדם ורואה את עצמה שם – גם הלאה. הוא היה כנראה חוזר לאירופה שאותה שנא בעבר. לבנות שלו – יש דרכון גרמני. יש להן אופציה.