Archive for the ‘שואה’ Category

חואן גבריאל ואסקס

יוני 20, 2011

הנה, הוא, חואן גבריאל ואסקס, מונח לפני, הרבה יותר נכון בעצם לומר, שחלקו, זה שכתב מונח לפני. המלשינים הוא הספר ואני שואלת את עצמי  כמה מתוכו ומהוייתו השקיע בספר הזה, כמה ממה שמונח לפני זה אכן הוא עצמו. אבל לא זה מה שחשוב, כשאני קוראת.

על העטיפה אני רואה איש, שראשו מסומן בעיגול אדום. הניצוד? האם גם הוא המלשין? או אולי ושמא המלשינים הם ההמונים שבעקבותיו, אלה שסימנו אותו?

והאנשים שסביבו, כולם בצילום שחור לבן, ג'קטים, עניבות, חלקם חובש מגבעות, מה שאבא ז"ל, היה קורא "קפלוש"? הסיפור אם כך היה מזמן? ואיך זה שכולם הולכים בכיוון אחד?

אני רואה את הכתוב מאחורי העמוד ומחליטה לבחור. גם זוכה פרס נובל, מריו ורגס יוסה, ממליץ עליו, ואני נשמעת ושולפת מן הערמה של שלושה בפחות ממאה.  רומן על בגידה ולאומנות. כבר נראה טוב, לא?

בלילה האחרון כבר למדתי שיש כאן אב, מוצלח מאד, ובן אוהב. ואני ממשיכה בהנאה. עוד לילה ועוד לילה, ואדע יותר על המלשינים. אני רק בהחלה, והיא מוצאת חן בעיני.

פנחס זיונץ בקיבוץ הצפוני

מאי 20, 2011

הדרך יפה כל כך. המקום הכי אירופאי במדינת ישראל. שורה ארוכה מאד של אקליפטוסים מלווה אותי בדרך, יותר משעתיים של נסיעה מהבית. השדות פוריים, העונה הכי ירוקה במדינה, זורקת את עצמה לעיניים שלי. אני נהנית.

בקיבוץ עצמו מחכה לי נאווה, פנחס כבר יושב ליד השולחן שבחדר המורים הקיבוצי וכיבוד קל מונח לפניו. גם אני שותה, עוד רגע נעזוב אל הקבוצה: נערות ונערים, בני שבע עשרה. חלקם ברגליים יחפות, שיער פזור, ויכולת הקשבה מדהימה. יותר מארבע שעות יקשיבו וישמעו את כל הסיפורים של המספר המוכשר הזה, שהעברית שלו רהוטה ומבטא של ילדות רחוקה בפיו. תנועות מעטות והפסקה אחת תפלח את המפגש, ואחריו – תמשיך לזרום ההיסטוריה של הילד המוכשר הזה, בודד, לוחם, שיודע על מה ולמה הוא חי: פנחס שהיום הוא כבר בן כמעט שמונים.

את פנחס זיונץ פגשתי חד צדדית, לראשונה, במוזיאון של לוחמי הגטאות. שמעתי אותו מדבר מאחד מהמסכים שעל הקיר. עצרתי והקשבתי. הוא דיבר על החיים ביער. שמעתי אותו ואמרתי לעצמי שהאיש הזה מדבר כנראה על היער שבו הייתה גם אימי. זו הייתה פגישה ראשונה ולא שכחתי.

אחר כך סיפר לי בן דודה של אימי, שמי שהנחה אותו לפני נסיעתו לפולין, היה פנחס. הוא מאותה העיירה, ומבקר בה לעיתים.

עברו עוד כמה שנים, עד ששוחחתי עימו, ונסעתי לשמוע אותו מרצה. בספרי, "פריכיות אורז", הזכרתי אותו ושאבתי מדבריו.

הוא מאחרוני השורדים. המלחמה התחילה כשהיה ילד בן שמונה והסתיימה כשהיה בן שלוש עשרה. חמש שנים של הישרדות ופרידה איטית מהילדים שהכיר, מהוריו, מאחיו. לאט, לאט התרחש המעבר הזה מילד של משפחה לילד לבד ישכון. והוא מספר כמו מספר סיפורים מוכשר על המגפיים של אבא, ולמה חשובות כל כך המגפיים? כי אחר כך ישמשו כלי לאחסון החול שכרו מהאדמה ביער ויובילו את החול, מגף אחרי מגף למקום רחוק, שלא יחשדו עוברים ושבים שמישהו מכין לעצמו מסתור. וכך, מושג אחרי מושג, פריט אחר פריט, יעלו מן האוב. ולא יפקד מקומם של הקרובים, יענקלה דער קליינע, אבא שלמה, אימא איטה, מאיר שהוא מונייק, רוחצ'ה, מינדי, אהרונצ'יק, הילדה בשה ורבים אחרים, כולם יוזכרו ונדע מה היה גורלם.

ממש לסיום הוא יספר על חלום בלהה מטריד ומלא דם, שחלם לילה לילה במשך שנים, והוא נפסק אחרי שמצא את שרידי הוריו, וקבר אותם והקים מצבה. החלומות יבקרו אותו עכשיו לעיתים רחוקות יותר, רק לפני אירוע כזה, כמו הרצאה על הנושא.

ובין לבין, סיפור רודף סיפור, וקולו נותר צלול ורם, ותנועתו זריזה כשל ארנבת צעירה. מידי פעם הוא מפסיק רק כדי לבקש ידיעות, על אשתו, רחל, המאושפזת בבית חולים. ה"כאן ועכשיו", קורא לו.

והנוכחות הזו שלו, איש חי ופעיל ומספר, שאכפת לו כל כך מקרוביו החיים והמתים, עומדת לנגד עיני, כשהוא מבקש, לעבור דרך המצבה בלובלין, ולהניח אבן קטנה על המצבה שהקים.

חי האיש, חי מאד. נוכח בכל רמ"ח אבריו, וארבע שעות של הרצאה לא הושיבו אותו על הכיסא לרגע אחד, לא מנעו מדמעה להופיע פה ושם, ואיפשרו לו להוציא בסוף את המפה שמצא כששב הביתה אחרי שנים: מפת הפסח. ועוד אולר קטן אחד, חלוד.

בדרך הביתה, היו העצים גבוהים כתמיד, והשדות פוריים, והמכוניות על הכביש התרבו, ופיתוח הארץ נראה מימין ומשמאל. חשבתי לעצמי שאני מעריצה את האיש הזה, שמחה שפגשתי אותו ודרכו גם את אימי, על חלומותיה ובלהותיה היא, ואומנם לא היכרתי את קרוביה, אבל ייתכן שגם אצלה היה מונייק, ואולי איטה…

ועוד חשבתי, על הנוער הנפלא הזה, לבוש בפשטות, מנומס כל כך, איכפתי, מקשיב. עוד מעט יצא לפולין, וילד אחד, שהוא כבר איש בן שמונים, ילווה אותם בזכרונם.

הפגנת ילדים שורדי שואה, ליד הסינמטק

מאי 16, 2011

היום, ליויתי את בן זוגי, בשעת הצהרים, להפגנה ליד הסינמטק. עמותת ילדות אבודה הפגינה.

בן זוגי היה בילדותו, במנזר, בשוייץ. הוא לא זוכר כלום, ואין לו מסמכים (נכנס לשם בן חצי שנה, יצא בן שלוש בערך). נזירה החזירה אותו לבית הוריו בתום המלחמה.

מצב זה אומר שלא מגיע לו כלום, בעיקר כי אין לו מסמכים. איזה מסמכים יכול ילד לשאת איתו?

הוריו כבר עברו לעולם שכולו טוב, ואילו הוא לא ידע שמגיע לו. גם הם לא ידעו. מה שנותר הוא תעודת הלידה בשמו האמיתי, ומסמכים של ההורים בזהות בדויה.

התבוננתי באנשים שסביבי. כולם כבר סבים. שיער שיבה, קמטים בפנים, לפעמים רעד בידיים. יש ביניהם זקופים, ויש כפופים. יש שנוטים להתפרץ ויש כאלה ששליטה ברגשות חשובה להם מאד. יש כאלה שיש להם ניירות ויש כאלה שאין להם. איש אחד לא עמד בנטל, והתאבד, כך שמעתי. מקווה שלא יהיו עוד.

150 איש ואישה מבקשים שישימו לב אליהם, שלא יחכו לפתרון הביולוגי, זה שיפתור את הבעיה בעוד 10-15 שנה כשיעלמו.

אלה שלא היו בגן ילדים, לא שיחקו, לא היו עם הוריהם, לעיתים שהו במקומות לא מתאימים למגורי אדם, תזונתם הייתה כמעט תמיד לקויה והתוצאות גם אם אחרו לפעמים לבוא – הגיעו. ילדות אבודה.

קבוצה קטנה של נשים הגיעה מאחד הקיבוצים שיש לי קשר אליו. הם זיהו אותי מהמפגשים האנונימיים בחדר האוכל. שאלתי אחת מהן לתולדותיה. זה היה כמובן קשה לקבל תשובה מלאה, אבל הבנתי שהיא עברה ממחבוא למחבוא וסיימה את התקופה במנזר. לא שאלתי אם נשארו לה הורים או אולי הגיעה לקיבוצה עם עליית הנוער. שאלתי מה שמה, והיא אמרה לי. שם מיוחד, היא לא שינתה אותו, לא עיברתה.

חיים חסרים. יותר נכון ילדות חסרה, הייתה לה. הייתה לאחרים שם.

הלוואי וארגונים שמטפלים באלה שנשארו, ידעו לתת את התשובה. הלואי.

הצדק שהתעכב, בא או: מה שוראים משם לא ראו מפה

מאי 12, 2011

אשם. אשם.

האיש האכזר יושב על כסא גלגלים, 91 שנותיו מכבידות עליו, אבל מצפונו קל. הוא שרצח יהודים רבים, עדיין אין לו מה להגיד בנושא.

אבל אמרו עליו. מה שהיה לגרמנים קל יותר לעשות, היה קשה כל כך כאן. הזיהוי של דמיאניוק כרוצח אכזרי היה ברור וחד. הארכיונים והחומרים קלים יותר להשגה בגרמניה. שם הרשיעו אותו.

רק חמש שנים, אבל גם זה שווה משהו. איש אכזר.

וגם אחרי שנים רבות העולם לא שכח. נחמה קטנטנה?

נקווה שלא יורידו שליש על התנהגות טובה.

של מי השואה הזו?

מאי 4, 2011

אני קוראת על התנגדות ללימודי השואה אצל תלמידים ערבים (http://www.mynet.co.il/articles/0,7340,L-4064229,00.html),

אני שומעת על התנהגות לא ראויה של סטודנטים במכללת צפת, במהלך הטקס.

אני תמהה על ליקוי המאורות הזה.

בשבילי, מעבר לחלק האישי והמשפחתי שיש לי לצערי לשואה, יש גם עניין של העם והעולם. השואה לא הייתה רק של היהודים. היא הייתה שואה של העולם. היא התפשטה לצרפת, לאיטליה, לפולין, לגרמניה, לאוסטריה, לשבדיה. כל אירופה הייתה שם. ואפילו לצפון אפריקה הגיעה. נבלים וקורבנות היו בכל המקומות האלה. אנשים פשוטים ואנשים ידועי שם, ציירים וסופרים, צוענים ורוסים, הרבה הושמדו או מתו במלחמה ההיא. 

נכון, העם ש"לכבודו"  התחילו את המסע המטורף הזה בגרמניה – היה העם שלי וחלק מהניסיונות נבדקו קודם על חולי נפש ומפגרים. למי הם שייכים?

ההשוואה בין הנכבה לשואה הוא פרי ביאושים. השואה היא גם של  הערבים, אלא אם כן הם לא אנשים ולא חלק מהעולם הזה.

הנכבה היא אבל על מה שנלקח, על הבחירה שנעשתה. אני מבינה את זה.

אני לא מבינה את היחס לשואה. ממש – לא. ואיך זה קשור לזכויות שוות של ערבים ויהודים כאן?

ואני שואלת את עצמי – מה כאן קורה כאן? ואיפה זה בעיקר קורה? ומי לא רואה את הנולד?

הצפה גלובאלית

מאי 3, 2011

עוד לא תמו קריאות הבריטים, השמחים בחתונה המלכותית, וכבר נשמעו קולותיהם של האמריקאים השמחים בכיכרות.

אלה כמו אלה גלשו לכאן, מיידית, בשידורים חיים, דוחקים את יום השואה והאבל, ולוחמים על מה שנקרא בגשטלט דמות (figure).

מה לפני מה?

יום השואה דוחה בן לאדן? או שבן לאדן דוחה יום שואה?

עומס. עומס. לא האמנתי שאצלח את יום העבודה הצפוי, שאוכל לפנות את עצמי. גם החדשות ברדיו, בדרך, נרתמו למעברים בין לבין.

מאבק על המקום: דמות (figure) או רקע  (ground).

יום העבודה הסתיים. בהצלחה.

יום השואה עבר.

העיתונות מלאה בן לאדן.

מחר יהיה משהו אחר. איזו רעידת אדמה. אולי איזו חגיגה.

יום השואה, 2011

מאי 2, 2011

אחרי לילה של שינה טרופה, הרמתי טלפון לאחי. גם לו היה קשה. ומה הפלא?

חמישה אחים היו לנו לפני.

אחרי הכל, קמו הורי וחזרו לחיים של בנייה ושגרה, במהלכם הולידו אותנו: אותו ואותי. 

אנחנו שנינו, סמל לנצחון שלהם ולא פחות מזה לשבר הגדול שלהם. היום היו אומרים עליהם שהם פוסט-טראומטיים, כל אחד בדרכו. אנחנו ילדים של הורים פוסט-טראומתיים.

אחר כך יצאתי לדרכי, לעשות בדיקות דם תקופתיות, כדי לשמור על המתנה הנפלאה שהצליחו להעביר אלי – החיים. זכרתי את זה כשהמשכתי ונסעתי לבריכה. בעשר דקות לעשר נכנסתי, בדקה לעשר יצאתי. עמדתי נוטפת כשהמצילה הרעימה בקולה: "עוד מעט צפירה". אישה אחת התווכחה שהצפירה ב-11, אבל הצפירה כדרכה העקשנית, הרימה קול ונצחה. השוחים עצרו. 

דמעות עלו בעיני. הפניתי מבט.

בתום הצפירה חזרתי למים. גם מים רבים לא יוכלו לכבות את הצער. בעודני עושה את תנועות הגב שלי, חשבתי שאולי זה מה שהורי היו רוצים: שאזכור ואשחה הלאה בין גלי החיים. הם רצו שאעשה מה שלא הצליחו ילדי כל אחד מהם עם בן-בת הזוג של/ה : שלושה לאבי, שניים לאימי.

המשכתי לשחות. ממלאת את הצוואה.

לזכרם של אחי חסרי השם

מאי 2, 2011

שני ילדים ילדה אימי לפני שילדה את אחי ואותי. שניים, שני בנים.

הם נולדו על אדמה פולנית, יפה. ירוקה. לידם היה יער, וקרוב לוודאי שהיו מטיילים שם, קוטפים פטריות בעונה, רצים בין העצים. היה גם נהר. אולי אהבו להשתובב במים.

שני ילדים היו לאימי. ואין לי שם עבורם.

לא יודעת מה היה שמו של בעלה באותו הימים. לא יודעת מה היה שמם.

לא נותרו אנשים שזוכרים.

אי אשר לרשום אותם בדפי עד.

אין להם תמונות ואין להם פנים.

כמעט עד סוף המלחמה הם היו שם עם אימי, ואז נרצחו, בליל קר ולבן משלג.

כשמונה שנים אחר כך – הצטרפה אליהם אימי. משהו בתוכה נרצח באותו הלילה.

אחי ואני נשארנו לזכור, וספר את הסיפור, שגם אנחנו בקושי מכירים.

אפשר לקרוא יותר ב"פריכיות אורז".

לידתו הברלינאית של אפקט זייגרנק

אפריל 29, 2011

מעשה שהיה כך היה:

השנה הייתה 1927. קורט לוין, לימד באוניברסיטת ברלין, וישב בבית הקפה שמול שער הכניסה לאוניברסיטה (חיזוק לעובדה שאני מקיימת את רוב פגישות העבודה שלי בבית קפה).

סביבו ישבו תלמידיו וביניהם בלומה זייגרניק (Bluma Zeigarnik ), שהייתה סטודנטית יהודיה מרוסיה, ובדיוק סיימה את כתיבת והגשת התזה שלה לדוקטורט. אפשר לשער שוקרט לוין ובלומה שמחו מאד.

ואיך התגלגלו הדברים?

בבית הקפה כמו בבית הקפה: מזמינים, שותים, משלמים, הולכים. קורט לוין לא היה סתם אורח בבית קפה, הוא חשב. ראה. שם לב. להפתעתו גילה שהמלצרים זוכרים את מה שהזמין בדיוק רב, עד לרגע ששילם. כששילם נראה היה שההזמנה נמחקה.

בלומה שישבה עימו, לקחה את הנושא והוא שימש לה כשאלה בתזה לקראת תואר הדוקטור שלה. במחקרה ערכה נסיונות עם ילדים וסטודנטים. היא נתנה להם לשחק, ובערך באמצע המשחק עצרה מחצית מהם. הסתבר ש-80% מהילדים שנעצרו זכרו איפה היו ומה עשו, ובניגוד  להם רק 12% מאלה שסיימו את המשימה.

המסקנה היא שאנשים זוכרים יותר טוב משימות שלא הושלמו. הייתה זו תוספת משמעותית למחקרים על עניינים לא סגורים, על האופן שבו אנחנו תופסים דברים.

נכנסתי לעומקו של האפקט הזה, תוך כדי חיפוש חומר על עקרונות בגשטלט.

שמחתי לחזור לברלין בדמיוני, לשבת מול השערים המרווחים של הבניין המרכזי, לשער לעצמי איך היה זה לשבת אז ליד קורט לוין, ולא נותר אלא להצטער שלא הייתי חלק מהחבורה הזו, שאין לי חבורה כזו היום.

אני אוספת מידע על קורט לוין. נדמה לי שעד כה אני חושבת שהוא האיש שאני רוצה להיות מושפעת ממנו – הכי הרבה. נכנסת לתקופה של למידה עמוקה ומעמיקה יותר של כתביו – בכיף. בשביל עצמי בלבד.

ובין השאר, חושבת על היהדות הנאה והמשכילה הזו, שישבה בברלין, למדה, הוסיפה דעת.  10 שנים אחר כך, חזר קורט לוין מארה"ב, לשם הוזמן להרצות. הוא ראה את הנולד, אסף את בני ביתו, חיסל את מה שהיה לו בגרמניה והיגר לארצות הברית. הוא היה המחכמים ומהרואים את הנולד.

כשמתקרבים ליום השואה אי אפשר שלא לחשוב גם על היבט זה של חייו וחיי אחרים בתקופתו.

ימים עוברים, ובאים ימים אחרים

אפריל 27, 2011

הסתיים הפסח, וגם המימונה עברה. אלה שהוציאו סכומי כסף גדולים, יכולים עכשיו להתפנות למילוי המצברים הכלכליים. אלה שעבדו קשה, יכולים לחזור לשגרה ולנוח תוך כדי.

השגרה תהיה קצרה כי שוב יגיעו ימים אחרים. יום השואה, יום הזכרון, יום העצמאות. השניים הראשונים טורדים את המנוחה שלי כבר עכשיו. לצערי מצאתי שאני עובדת ביום השואה. חבל. איך הפכתי יום קדוש כל כך ליום עבודה. אבל אני עובדת.

הנכד שלי בצפון, יופיע בהצגה. לא אוכל להגיע אליה. דווקא היה חשוב לי מאד. אני אלמד כל היום. אעסוק בחולין. אדבר עם אנשים על איך לארגן את החומר ואיך לכתוב ואיך להגיד ואיפה הם כבר נמצאים ואיפה עדיין לא. עם אחרים אעסוק בשאלות אחרות לגמרי כמו: מה קורה ומה יש. מה אין. מה צריך הארגון. מה צריך הלקוח ומה צריך הנועץ/ת שלי.

ושוב יעברו הימים ושוב יהיה חג ואחר כך יבוא קיץ.

בקיץ הזה אני מתכוונת לשבת ולכתוב. ולכתוב.  ולכתוב. ולבנות שנה חדשה ואחרת לעתיד לבוא. שיש לה אופי. שהיא דומה. שהיא שונה. שנה של פריכיות אורז גם.

ונראה איך זה יהיה.