פחח יקר שלי

פחח יקר שלי, אבא שלי!
כל כך הצטערתי וכעסתי על השר סילבן שלום. אילו דברי להג, ואיזה חוסר כבוד לאדם העובד.
התפלאתי ולא התפלאתי.

חשבתי שאת בית המקדש בנו אומני עץ, ואומני אבן, וכנראה גם פחחים אם כי אני לא יודעת. ונתנו להם כבוד. ובלעדיהם ובלעדי שכמותם – לא הייתה יצירה.

חשבתי שבבת אחת הוריד לרמה נמוכה את כל אלה שבנו תנורים עם פתח של לב, משהו שכל מוזיאון נוסטלגי היה מתרפק עליו (http://www.nostal.co.il/Site.asp?table=Terms&option=single&serial=9448&subject=%F4%F8%E9%E8%E9%ED%20%F9%E4%E9%E5%20%E1%EE%E8%E1%E7&portal=%E0%E1%E9%E6%F8%E9%ED%20%E5%E7%F4%F6%E9%ED). הנה מצאתי אחד מאלה שבנית, אבל ללא פתח הלב הידוע שלך.

כל כך התפלאתי שמה שהיה נמחק.

ולא התפלאתי – כי הוא לא הכיר אותך ושכמותך. הוא לא ידע שפרנסת בפולין את המשפחה שלך החל מגיל 13, בפחחות, בטיפוס על גגות ובנייתם. הוא לא ידע שככה התחתנת ופרנסת וגידלת ילדים.

ולא היית בן עדות מזרח.

לא התפלאתי – כי הוא לא ידע שמי שהיה פחח, למשל, בשואה, היה לו סיכוי להינצל. וכך ניצלת אתה ושהית במחנה כפיה כשאתה מתקן מטוסים. הוא לא ידע שאמרת לי שמקצוע יכול להציל חיים, ושללא הפחחות שלך – היית גם אתה עולה בעשן לשמים.

הוא לא ידע שככה פרנסת אותי. ושתמיד אהבת גם השכלה. ולא מצאת פער בין המקצוע לבין הידע הרחב יותר.

הוא לא ידע שבשביל זה היית קם בחמש בבוקר ומדווש עם האופניים למפרץ חיפה וחוזר בערב.

הוא לא יכול היה לדעת, שהיית חבר בוועד העובדים ולחמת על זכויות.

הוא לא ידע ששם, במפעל שבו עבדת, למדתי פעם ראשונה איך נראה ארגון שטוח, כי מי היו שם בסה"כ? משפחת הבעלים ועוד כעשרים עובדים.

ובעיקר הוא לא הכיר את ריח הבדיל הניתך כדי לחבר שני חלקי פח או לתקן את הסיר של השכנה, ולא החזיק את המספריים הענקיות שגזרו את הפח.

כי מה הוא בכלל מכיר?

את רשרוש ניירות הכסף….

אהבתי אותך אבא, פחח שלי פרטי, ואת כל הנפלאות שגזרת בידיים קשות ומיובשות – מפח.

רשמי מסע 6: אי שויון

הרהורים לא ממש מסודרים:

אם מישהו חושב שאנשים הם שווים – צריך לשלוח אותו לספינה שלנו. הם שונים. הם גבוהים ונמוכים, רזים או שמנים או שמנים מאד (בכלל הייתה לי הרגשה שהספינה מחפשת את האנשים השמנים מאד ובמיוחד), הם כהים או בהירים וכל גווני הביניים על פניהם, הם מלוכסנים או ישרים, הם בריאים או נכים, הם צעירים או מבוגרים, בעלי משפחות או בודדים.

וכל גווני הביניים בין אלה לאלה.

מעבר לשיא השמנים, מצאתי שיא של אנשים עם מגבלות תנועה. כנראה שהספינה והסיורים שהיא מאפשרת עוזרים לנגישות. כמה אנשים היו כבדי ראיה ביותר ונעו גם עם בן או בת זוג, וגם עם מקל לעוורים. אנשים ישבו בכסא גלגלים והיו מיטיבי לכת. ותשומת לב מיוחדת ניתנה למוגבלים בכל מקום. בחדר האוכל הפתוח, הייתה פינה מיוחדת לאנשים נכים, ועובדים מיומנים הביאו להם אוכל. ההרגשה הכללית הייתה שגם את את או אתה – מוגבלים, כאן יעשה הכל כדי שיהיה טוב ונח.

אי שויון אחר בלט במדים, בצבעיהם, בדרגות (שלא ניסיתי להבין) של העובדים. היו אלה שלבשו בגדי בז' בהירים ואלה שלבשו בגדים לבנים, והיו אלה שלבשו תכלת, ואלה שלבשו כמעט בגדים מקריים. היו נאים מאד והיו ממש לא.

לא הבחנתי בין הותיקים לחדשים, אבל כששאלתי סיפרו לי. מלצר בשנות הארבעים או החמישים הגיע לספינה מג'מייקה, אחר הגיע מהודו. היו כאלה שנמצאים על הספינה מאז התחילה להפליג והיו כאלה שכבר 18 שנים ממלצרים בים, לאחרונה כאן.

האוירה עודדה שוני, שוני היה נורמטיבי. אנשים לא שוים ולא צריכים להיות שווים, אמרה כאן על פעילות, ובכל זאת שלטה כאן השלווה ותחושה של יש ברירה. היא בלטה במיוחד כשקלטתי מישהו מבוגר או בעל דרגה בכירה מדריך צעיר. הרבה כבוד עבר מבעלי הידע והמיקום הבטוח לאלה החדשים. אין לי ספר שזה עבר אל האורחים.

והיו גם העשירים ביותר למעמד ביניים שהתאמץ לצאת להפלגה.

חשבתי על האו"ם. כאן נעשתה פעולה לדוגמא של קרוב לבבות. ואולי זאת הדרך – להעלות אנשים שונים, כולל ניצים, על האוניה, ולהפעיל אותם בפרויקטים משותפים מהם יצא להם שכר, יכולת לפרנס, רכישת מקצוע ועוד.

וכבר אמר ארוינג גופמן שאין כמו מוסד כוללני להיות סוכן סוציאליזציה.

אני ממליצה לאו"ם לבוא ולראות מה ניתן ללמוד.

הערה:
לא מצאתי עובדים מסוריה, ממצרים, מליבריה, תימן, תוניס ועוד. ועוד. או שלא ראיתי את כולם או שיש כאלה שהם בכל זאת שווים פחות.

דודה יוכבד

ביום ג' האחרון הייתי בין מלוויה של הדודה יוכבד למנוחת עולמים.

היא הייתה סוג של מוהיקנית אחרונה, שריד של השבט שהוקם בארץ לפני ואחרי השואה. יוכבד, שהייתה בת 96 או 99 במותה, עלתה ארצה כילדה, יתומה מאם, לבדה (היא נשלחה ע"י אביה שנישא מחדש ולא ממש יכול היה לעמוד בפני אשתו החדשה שכנראה לא רצתה את ה"נדוניה"). היא השתבצה כאן בעבודה במסעדה, למדה לבשל, והתפרנסה.

אהבתי לבוא אליה עם אבי ולאכול מהחמין הנפלא, ממיני הבלינצ'ס, מהמאפים ועוד מטעמים. יוכבד הייתה אישה צנועה בדרישותיה מצד אחד, והעריכה מאד אסתטיקה וחינוך. היא לא למדה לימודים גבוהים למיניהם – ואולי בגלל זה היה לה ראש פתוח, תאוות למידה ואינטליגנציה רגשית.

היא גידלה משפחה מפוארת ועזרה בפרנסתה בעבודה קבועה. על שויון האישה למדתי אצלה, בביתה ובסביבתה. אשת חיל אמר עליה בנה, שהוא בן דודי. והוא צדק.

יוכבד הייתה מבוני הארץ, אלה שאף אחד לא שמע עליהם, אלה שהיו מאחרי המנהיגים, לא זכו בתמיכה רחבה  – ולא עמדו במרכז הבמה.

 מותה החזיר לי את הגלגל האישי – לאחור, והגורל האנושי חזר להגיד לי שככה זה עובד.

התבוננתי בקבוצת המלווים, כשני תריסרים של אנשים מבוגרים, להוציא את הנכדים, ואמרתי לעצמי שזה ה"פרס" על חיים ארוכים, בחלק מהזמן – ארוכים מידי.

אוביקט של וולגריות קיצונית

איך מתחיל ספר?
אני אוהבת התחלות. והנה ההתחלות של שלושה ספרים שאני מעיינת בהם עכשיו:

א. "זהו אוביקט של וולגריות קיצונית. על אף שאין זה המבע הוולגרי הראשון שמופיע בכתב העת… מדובר בעליית מדרגה משמעותית, שמשחיתה אותנו, ולדעתנו גם את הקוראים." ציטוט מתוך ציטוט בספר מדליק של טל דקל, שאני קוראת ונקרא בשם: (מ) מוגדרות – אומנות והגות פמיניסטית (עמ' 11), הוצאת הקיבוץ המאוחד 2011.
ב. "אחת לשנה, בחול המועד סוכות (תאריך הקמתו של ארגון "בר גיורא"), מתכנסים צאצאי "השומר" לעצרת זיכרון המתקיימת בבית הקברות של "השומר" בכפר גלעדי. כינוסים אלה ממחישים את מקומו הייחודי של כפר גלעדי כביתו של "השומר" , כפי שהתכוון ישראל גלעדי בחזונו"… את המשפט הזה אני מוצאת בספר של סמדר סיני, בשם: השומרות שלא שמרו (עמ' 9), הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספריית הפועלים, 2013.
ג. "עניינו של ספר זה הוא הסיעוד (nursing) וקורותיו בישראל בתהליך החתירה להכרה בו כ"פרופסיה", כלומר מקצוע בפני עצמו. מקצוע זה נלמד בצורה פורמלית ועוסקות בו בעיקר אחיות. כלומר נשים. הספר נשען על עבודת מחקר לתואר שלישי שנערכה בשנים 2001-2008". הציטוט הזה מתחיל את ספרה של שרה שחף, בשם: אחות טובה דיה – הסיעוד בין אידיאל למציאות, ישראל 1960-1995 (עמ' 13), הוצאת רסלינג, 2014.

באיזה מהם הייתם מעדיפים להשקיע את זמנכם?
אני ערה לצורך שלי לעיין בכולם, אבל מבינה היטב מה מושך אותי יותר – הספר הראשון.

חושבת: באילו מילים אתחיל את הספר הבא שלי?

זוכרת גם את עמוס עוז, ב"מתחילים סיפור" (http://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=2857), ומתחילה בספר הראשון.

סוף שבוע, 2: עיתון הארץ

אז מה אני קוראת:

1. שהאותיות הקטנות בחוק הגיוס מנציחות את הפטור לחרדים. לא יפה. קשה להאמין איך עובדים עלינו.
2. שיד ימינו של פינטו אומר: העברנו כסף מידי חודש לבקשת ניצב ארביב. לא יפה. מקווה שלא נכון.
3. שהחינוך הפרטי משתלם, לפחות למנהלים: שפרופ' דודי שוורץ, קריית אונו מרוויח 155014 ש"ח לחודש, שרנן הרטמן, מנכ"ל קריית אונו, מרוויח 119188 ש"ח לחודש, סכומים דומים מרוויחים בכירים במרכז האקדמי פרס, שאוריאל רייכמן מרוויח קצת פחות (118379), ושנתניה מרוויחים אנשי המכללה הבכירים פחות ממאה אלך ויותר משמונים וחמש. אני חושבת שזה ממש לא יפה. לא חינוכי. לא דוגמא אישית.

מעניין כמה מרוויחים המתרגלים, עמיתי ההוראה והמרצים הצעירים. אני מרגישה שיש כאן שחיתות שקיבלה לגיטימציה.

4. עקבות לשום מקום: גששים גילו עקבות שהובילו לחשוד שהשחית מטע פלסטינאי, ושום דבר לא קרה. לא יפה.
5. שצווי הריסה מהמנהל – לכולם אבל לא לבכיר במנהל האזרחי. ממש לא יפה.
6. שלא קולטים את האתיופים. בצבא. לא טוב, לא יפה.

ויש גם דברים יפים כמו למשל שדורנר, השופטת הרהוטה מעמידה את עצמה לבחירות לנשיאות.

אבל זה לא מספיק לי ואני עוברת למדורי הספרות.
נדמה לי ששם אוכל להתחמק מהכיעור הרע.

את הספר "דברי מתיקה" סיימתי. נראה במה אתמקד עוד מעט.

סוף שבוע: סיכום אישי של כנס איפ"א

בימים רביעי וחמישי בשבוע שחלף, התקיים כנס איפ"א.
מרוב הכנס נהניתי. ואין בזה הפתעה.

הנחיתי סדנא שהלכה בעקבות הערה של אדווין נוויס על השינויים בעולם וגבולות היכולת שלנו, אנשי פיתוח ארגוני ובהם גשטלט, לעבוד עם ארגונים מורכבים שגבולותיהם מחררים ונזילים. למפגש הזה באה גם ביתי, אילת, ואין כמו מפגש כזה להוסיף לי עוד התרגשות ואיכפתיות. באותו בוקר – הנחיתי שולחן עגול שקראתי לו "שיכון ותיקים", שהיה מפגש מוצלח של יועצים ארגוניים ותיקים (המשך יבוא…). בנוסף הארתי והערתי בסדנא שהעבירו מאיה שוצמן ועדי רבי. לבסוף – השתתפתי בשולחן עגול של שולה בן ארי בנושא מרחב הפגיעות ההדדי.

אפשר להבין שרוב הכנס הייתי במקומות שבהם היה לי מקום ומה להגיד – ומזה נהניתי מאד.

אבל היו בכנס גם אנשים שלא נהנו ואף הגיעו להגיד לי. מצאתי שיש כמה סיבות להיעדר הנאה, בכל כנס שהוא:

1. ככל שעושים פחות נהנים פחות, ולהיפך – ככל שעושים יותר נהנים יותר. זה נכון היום והיה נכון גם אתמול.
2. היו צעירים וותיקים ולכל אחת מהקבוצות האלה – היו צרכים וציפיות אחרים.
3. העולם הפוסטמודרני: גם אנשים שאין להם ידע נרחב – מקבלים במה. וככל שזה דמוקרטי ושויוני ויפה בעיני, הרי שלא כל ממזר הוא באמת מלך. ויש אנשים שהם רק נסיכים, גם אם הפוסטמודרניזם – מגדל אותם כנסיכים מגיל כלום. הנזילות הזאת שעליה דיבר אורי לנדאו (בצטטו את זיגמונד באומן) – יוצרת עולם ללא גבולות ומעמידה בפני וועדת הכנס – עבודה קשה של מיון, עד כדי קושי לבצע את המשימה בכלל.
4. השיווק השתלט עלינו. השמות יפים, לפעמים יותר מידי, והתכנים זניחים. לפעמים ניסוח מדהים ביופיו, משמש כיסוי להיעדר תוכן, לרשימת סיסמאות. מנגד עומדים אנשים שנעתרים לסיסמאות הללו, מתפתים, ובסופו של דבר מגלים שקנו משהו שנשמע טוב בתאוריה, אבל הרבה פחות במעשה.
5. העובדה שהכנס התנהל באוניברסיטת ת"א – ממש נראה לי ולא הפריע. להיפך. אני אוהבת את האווירה. אבל, לחלק מהאנשים יש ציפייה שכנס יתן להם גם ארוחה מהודרת, כסאות נאים, סביבה של כנסים וכדי פרחים, ולא של סטודנטים צעירים.

אני כאמור נהניתי. הצטערתי לשמוע שהיו כאלה שלא נהנו, ואף תמכתי בסיבות שלא נהנו בגללן. נתתי לגיטימציה להתנגדות שלהם.

האם הם ילמדו להיות פעילים בפעם הקודמת? לא חושבת. העולם מתחלק לאלה שלוקחים יוזמות ויוצרים אותו ולאלה שמתבוננים מהכסא.

ברור שיש מאחורי דברי המלצה ואג'נדה.

הרבנות (והיהדות) – כקרדום לחפור בו

תחושה של גועל עולה בי כשאני רואה את הרבנות החדשה. לא כולה. אבל חלקה. כבר לא צניעות. לא מעשים טובים. לא חסות למסכנים, אלא להיפך – כרייה של כסף מתוכם, התמימים, המאמינים, אלה שמחפשים את הטוב והמיטיב. גסה רוחו של פינטו. ערמות של כסף עוברות מיד ליד בהשראתו. מבנה עצום כאן, מבנה מכובד – שם. הכל מראית עין. המלמולים והגו השחוח משהו. מספר 6 ברשימת הרבנים העשירים. אלה שהקימו עמותות ושלבו בהן נמלים שחורות לעבוד קשה ולייצר כסף לרב. גניבה קטנה או גדולה – אחת אחרי השנייה. כסף שחור. ולכל זה אפשר להוסיף תבלינים של מחפשי כח, ביניהם הפוליטיקאים, מפקדי משטרה בכירים ואנשי עסקים. הדת והרוח – בשרות הרווח הגשמי. ופגיעה גדולה ביחידים ולא פחות מזה – בתרבות שלנו.

לפעמים אני שואלת את עצמי מה היה אומר אבי?

Robben Island

ממש בימים אלה, עם מותו של נלסון מנדלה, אני חוזרת לביקור שערכתי ברובן-אילנד, במוזיאון, כשלימדתי גשטלט בקייפטאון (http://www.robben-island.org.za/)

אני זוכרת את קניית הכרטיס, את הכניסה אל הספינה הקטנה המובילה אותי אל הכלא, את הגלים מסביב מתיזים בחוצפה על פני, את הפינגווינים קטני הקומה שנמצאים בכל מקום ואת הסיור שערכתי במקום, נזהרת שלא לדרוך על ביצי עופות דוגרים.

זכורים לי במיוחד :
1. החדר הקטן, התא, שבו שהה נלסון מנדלה 18 שנים מתוך ה-27 שנות הכליאה שלו. פשוט כל כך. שום דבר וכלום בערך, שצריך היה להספיק לו יום אחרי יום, שנה אחרי שנה. והוא לא נכנע.
2. הסביבה הטבעית הקשה שבה עבדו האסירים, אדמת גיר בוהקת, שהורסת את העיניים, והם חוזרים ועושים עבודה סיזיפית.
3. את המדריך שפניו מחוטטות, שליווה אותנו ודיבר מתוך ידיעה אישית שכן היה אחד האסירים שם.
4. את המדריך האחר, כמעט נער, שדיבר על השואה (ועשה השוואה – לא מקובלת, אבל זה לא ממש חשוב כרגע).

כשיצאתי משם, ידעתי שהביקור היה אחד האירועים החשובים ביותר בחיי, ושהוא חובה לכל מי שמגיע לדרום אפריקה. ניתן היה לעמוד מקרוב על המחיר שמשלמים אנשים שהשויון חשוב להם, והם מוכנים להיאבק עד כלות.

את מנדלה פגשתי רק דרך קריאה והתבוננות בטלויזיה ובסרטים, אבל שם, עמדתי הכי קרוב אליו, ויכולתי להרגיש מעט ממה שחווה.

השויון הוא אתגר בארץ, כאן, וגם בתוכי. אני עצמי מוצאת שאני גולשת מידי פעם למחשבות מפלות ומחזירה את עצמי בתשובה.

נלסון מנדלה הוא אחד מגדולי הדור שלי. אני כל כך שמחה שהייתי שם, במה שהיה תאו וביתו. אני שמחה שראיתי בהצלחתו. את שלו הוא עשה – ושינה את ההיסטוריה.

נזכרתי בצריפים של יצחק בן צבי ובן גוריון, ובדירה הקטנה של בגין…

ולא נותרו לי מילים, כשקראתי את הרצ"ב.: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4459902,00.html

פשוט – אלימות נגד בנות

בשבוע שבו הזמר הוריד מעצמו את ה"משטשט" מהפנים, חשבתי על אלימות. אלימות בצורה של 200 ש"ח לפגישה, סמים, תמונות בפייסבוק, מסיבה. אלימות שמחפשת בנות מרקע סוציואקונומי שמבקש קצת פינוק, ומספקת להן בזול ובערמומיות מה שהן מתרגמות לאהבה, לזוהר ומי יודע מה עוד. וכמו בגילוי עריות, נכנס לכאן גם האבא, של אייל גולן. מין משולש מטורף.

ואריאציות על נושא היו תמיד. נזכרת בסרט "נערה עם עגיל פנינה", שתאר סיטואציה של ניצול פיזי ומיני של נערה צעירה. נזכרת בסיפורים אחרים.

הגלגל מסתובב ומה שהיה הוא שיהיה. ניצול הוא שם המשחק. כנראה אנושי. גם אם לא מוסרי.

בדיוק עכשיו אני שומעת שאחת הנערות נעדרת.

החדשות מתגלגלות. שרק לא יהיה סיבוב נוסף מסובך.