לפנות בוקר, לפעמים, אפשר למצוא ניחומים בשיר

מוקדם מאד. כבר קראתי את העיתון, עברתי על המיילים, ובחנתי כמה ומי נכנסו לבלוג (אף אחד הבוקר). עכשיו נותר להמתין לאור.

ובינתיים, לקרוא שיר.

ברגליים קרות, אני מדפדפת. קודם אצל ויסלבה. מוצאת את ארבע לפנות בוקר. מתאים. אצלי זה היה 4:18 לפנות בוקר וכבר עברה שעה ואפילו יותר.

"שעת חלולה.

דוממת. ריקנית.

תחתית של כל השעות כולן".

ככה היא כותבת, הויסלבה שלי.

ומוסיפה: "אין מי שטוב לו בארבע לפנות בוקר".

וזה לא סוף השיר, אבל לי מתאים לעצור כאן.

אחר כך אני פונה לאגי משעול, ומשירי החלומות שלה אני שולה בית אחד קטן:

"עכשיו מקימטוטי הסדין אני בוהה

ברורשך הסיד המתקלף מן התקרה

ותוהה על הנווט שבי

היודע להשיבני ממרחקים בל ישוערו

ובחמלה

להניחני כאפרוח על נסורת

בשלום על מיטתי".

וכיוון שהנווט אצלי לא עושה עכשיו את שלו, וכיוון שלא הניח אותי על הנסורת, ובכל אופן לא כמו אפרוח, אני יושבת. כאן, ליד החלון הגדול הפונה אל הים. זה שאתמול געש ועכשיו הוא אולי שקט. אי אפשר לראות אותו. ורק הפנסים הרחוקים, אלה שהכי קרובים אליו, מאירים עכשיו את מה שיהיה פעם רחוב הומה. ואני כבר יודעת שעומד שם מנוף. והוא יסתיר לי את הנוף. של הים. וזה יסתתר מאחורי הבניינים שאולי יקטינו את מצוקת הדיור, ויקחו ממני את הכחול-ירוק-אפור, לתמיד.

ומה שמשמח אותי הוא שתמיד, אבל תמיד, תהיה ויסלבה לידי, בארבע לפנות בוקר, ואגי משעול תדגים לי קמטוטי שינה, ותזכיר לי את האפרוחים הצהובים על הנסורת שבקופסא, בחדר השינה של הורי. ואלה, שכשהחורף יגיע לקיצו ינקרו כמו גדולים ולבנים, את מזונם בחצר.

ובינתיים נכנס קורא ראשון לבלוג.

ודי לי בזה.

יורדים מסדר היום

האנשים שנפגעו

השריפה הגדולה

האסון הלאומי

הולכים ומתכוונים

יותר ויותר

לעמודים הפנימיים בעיתון

בשבילי זה סימן:

הם יורדים מסדר היום

והגשם ישטוף הכל.

יריד ספרים של "חבר" – בין ההצתות לכיבוי ולחקירות

בית החיל, רח' ויצמן פנת רחוב פנקס.

שולחנות ערוכים סביב הקיר, מכוסים במפות ארגמן, ועליהם ספרים. ספרים שכתבו אנשים השייכים למערכות הבטחון היום, או אתמול. על המפות תלויים השמות: ניר לבן פשוט, כיתוב אדום.

גם הספר שלי, פריכיות אורז, ימכר שם על ידי ההוצאה לאור.

צנוע, הכל צנוע. איש, איש, יושב מאחורי השולחן. לרוב האנשים כאן ספר אחד שכתבתו, לאחדים יותר מספר אחד. לחלקם רומנים, לחלקם שירים, חלקם הוציאו בהוצאה בעצמם, חלקם בהוצאה ספרים עסקית. חלקם כתבו לבד, לחלק אחר מהאנשים – היה סופר צללים (לעיתים גם שמו מופיע, והוא פומבי).

אני כבר קניתי שני ספרים.

נראה כמה יקנו את שלי, וכמה בכלל יבואו למקום השקט הזה, שככה, מציג את הספרים, ללא פרסום וללא השקעה שיווקית גדולה.

מזכיר את החיים של פעם.

*****

ובינתיים: עוד דלקה פרצה בגליל המערבי, עוד דלקה בדרום, והלוויות. כל ההלויות האלה, קורעות הלב. ונשיא מדינה אחד שבחר להיות בהלוויה של אלעד.

ופתאום אני חושבת על השם שלו: מעכשיו ולעד, יהיה קרוב לאל, חבל. הוריו, חבריו, כולם רצו בו לידם. רק בן 16 וכבר יצא למקום שישהה בו עד קץ הימים.

חגיגות יומולדת

אצלי החגיגות התחילו מוקדם. לא בגלל שאני יזמתי, אלא בגלל שהברכות של ארגונים שונים שלא מכירים אותי מעבר לשמי ולתאריך הלידה, התחילו לשלוח ברכות. הם ברכו אותי בבריאות, באריכות ימים, באושר ועוד. לפעמים הוסיפו ואמרו שיש מבצע ושאם אכנס לחנות שלהם עם הפתק הנכון ביד – אקבל הנחה.

ואחר כך התחילו החגיגות האחרות, האישיות יותר.

חברה אמרה שכבר קנתה בדיוק את המתנה שאני צריכה. היא, המתנה מתאימה לי ואני לה. עכשיו אני רק מחכה לפגישה.

המחשב שלח לי ולבני ביתי תזכורת.

עם חברה אחרת סיכמתי שנצא יחד, לה ולי יומולדת באותו החודש.

אבל ממש זריקת הפתיחה, שאני מתייחסת אליה כעל הכרזה, הייתה ההופעה שראינו אתמול, עם שירי הרשקוביץ, זמרת סופרן נהדרת ששרה בליווי צביקה פוגל. קטעים של : הנדל, מוצרט, רוסיני, שוברט, רחמנינוב, פרוקופייב ובראון, הכניסו אותי לאווירה של חגיגה אמיתית.

מחיאות כפיים סוערות ליוו את שירי שמופיעה על בימות שונות בעולם (היא עצמה חזרה והזכירה את בוסטון היפה), והיא בשמלה שחורה או כחולה, ובהבעות פנים חזקות ומביעות רגש, קיבלה אותן באהבה.

ואין כמו אהבה דו צדדית, להתחיל את הפתיחה של החגיגות לשנה ה-64 שלי. אז מה אם הפתיחה היא קצת טרם זמנה? לבת שלי (שנולדה לפני הזמן…) מותר להקדים…

כשהכל מתפוצץ בפנים

זה יכול לקרות בכל מקום

לי זה קרה בבית קפה

יושבת ורואה איך מה שחשבתי ומה שעשיתי, מתפוצץ

 כל הגבולות שלא שמרתי עליהם,

כל ההתרגשויות שהכניסו אותי

עוד ועוד למקום

שהביא אותי בסופו של דבר לרגע הבלתי נמנע:

התפוצצות הבלון

ועכשיו?

נותר לבהות בחלקיקים

בוהקים וצבעוניים

שנותרו

והתפזרו

לשמוע את השקט שאחרי המעשה

להבין

שאני לא עוד אמזונה אחת

ולתקן

לתקן מה שאפשר.

לפתוח את הבוקר עם שולמית אפפל

ישר אל המסך, היא מגיעה.

כשאני קוראת אותה, אני מתגעגעת ליכולת הנפלאה הזו של האישה הזרה.

חושבת שמה וכמו שהיא כותבת לא אכתוב גם בעוד מיליון שנה.

אבל הרי ברור שלא אחיה כל כך הרבה, והמילים שעברו אצלי קודם, ובאו לבקר, נראות לי עכשיו שטותיות. המילים שלי, אני מתכוונת.

ושוב אני חוזרת אל המילים שלה ואל התמונה. ורואה את החתול הקטן מוחבא בפינת הבניין ושואלת את עצמי אולי הכל מתחיל בצילום, ואולי בכלל לא.

אני גם שמחה, ללא כל קשר, שהתחילו לחפש אישה לוועדת טירקל.

אסור לבזבז. אסור ליתר.

בדידותם של רצים למרחקים ארוכים

שולמית אפפל, מתארת את הבדידות, מופגת באמצעים אלקטרוניים שיוצרים רשתות של בודדים אחרים. כך לפחות קראתי אני (שורת הסטטוס הארוכה ביותר, http://shulamitapfel.wordpress.com), והדברים שלה נגעו בי מאד…

אחר כך עיינתי במייל של חברתי, קוני, שגרה רחוק מאד ממני, בפניקס אריזונה.

בעלה, חולה הפרקינסון נמצא במוסד סיעודי. מכתבים ענייניים מתארים את מצבו. בין המשפטים המיוחדים שלה, היא מתארת את הכלבה שלהם, פרינסס, מלקקת את ידיו עד שהוא נרדם. היא עצמה בודדה, הוא לא. בעצם, למה אני אומרת בודדה?

כשהכרתי אותה באחד מקורסי הגשטלט הבינלאומיים, הייתה 'וייס פרזידנט' של חברה גדולה מאד וגרה בבריסל. האישה ראתה עולם, יש לה חברים, יש לה ילדים מאומצים כולל אלה של בעלה.

ובכל זאת, כשאני קוראת את השורות שלה, המוזיקה מספרת לי, על בדידותה שלה, של הרצה למרחקים ארוכים.

ואני בצד השני של הגלובוס, וגם אם הייתי לידה, ספק אם יכולתי לעזור לה.

גורלם של אנשים. גם של רצים למרחקים ארוכים.

קונצרט חגיגי לציון 65 שנה לנצחון על הנאצים

הגענו מוקדם, מוקדם מידי. עמדנו. התווספו כאלף איש ואישה. ישבנו בשורות הראשונות. שמענו, מי שרוצה שמיעה איכותית של ממש – לא צריך היה למצוא את עצמו דווקא תחת כיפת השמים. אבל האירוע התרחש בחוץ, תחת כיפת שמים אפלה. אף כוכב לא נראה בה.

ואג פפיאן ניצח, ויקטור צ'רנומור-צב היה סולן. קרוב לוודאי שהיה שם רוב לדוברי רוסית, בקהל. אבל התחשבו גם בשכמותי. מידי פעם אמרו משהו בעברית.

היותר מעניין הוא העניין שלי אחרי הקונצרט. חיפשתי את המנצח ומצאתי סיפור אישי מורכב, מפואר ועצוב. הסתבר ששכל בן, ששהה אותה שעה בארמניה, שהבן היה כאן, חייל בודד.

כן יהודי, לא יהודי, כרגיל, הדרמות הרגילות שלנו כאן בארץ הזו שמנסה מצד אחד לדקדק מאד ביהדותם של בניה, ומצד שני נענית באופן סביל למדי לכאוס ההולך ונולד כאן, לשונות שמתהפכת והולכת.

חיפשתי מידע גם לגבי הסולן, ולא מצאתי.

נהניתי מהנוכחות המיוחדת הזו של שני ילידי האימפריה שהתבטלה, אימא רוסיה. שניהם עמדו על הבמה. שניהם היו מאד כריזמטיים ובעלי נוכחות מרשימה ומנוגדת.

בעוד המנצח נע על הבמה בתנועות רחבות ידיים וחזה, עמד לו הסולן כמו דוב רוסי, ונע תנועות קטנות, רק פיו היה ניגוד גמור, ונע בהתאם לצורך.

חוץ מטעויות קטנות וכיפת שמים, הכל היה מושלם. יפה עשתה האוניברסיטה הפתוחה שהפיקה את האירוע.

יכולתי לראות במו עיני ובדימיון – איך הרוסים כובשים מחדש את אירופה מעולם של הנאצים. היה טוב לשבת בקהל. הצטערתי שהורי לא איתי.

אסתרית בלצן: התקווה בברגן בלזן

היא עמדה וישבה על הבמה. מיקרופון לידה. היא קמה. היא ישבה. היא הקרינה. היא השמיעה. היא ניגנה. היא השתתקה.

באולם מלא ישבו בעיקר אנשים מבוגרים, אבל לא רק.

מופע של אישה אחת. בידור, היסטוריה, מוזיקה, מחקר.

וממש מן השאול, בין כל הגלגולים של התקווה, נשמעת שירת ניצולי ברגן בלזן. חצי שירה, שלושת רבעי צעקה. הכי מרגש. הכי כואב.

ואחר כך ממשיכה התנועה. והנורמליות חוזרת לאולם. ואסתרית שוב קמה מן הפסנתר, ושוב חוזרת ומנגנת, שוב מסבירה.

ערב אחר. והבוקר שאחריו היה אחר גם כן.

קבוצת כתיבה, דור שני

הנה התכנסנו

שוב 

ואנחנו יושבות

ויש גם יושב אחד

כולנו דור שני

ימים ספורים אחרי יום השואה

משק של כנפיים

 סיפורים, מילים, הורים

הם היו גיבורים, הם היו

הם שרדו

לנו נותר לספר