Archive for the ‘Uncategorized’ Category

בין הדרום לצפון

מאי 24, 2017

הוא יצא מבין הברושים הגבוהים ושאל: מי האימא?

הראיתי, והוא הושיט לה יד ואמר: אני מהגדוד.

…וזה האבא, הוספתי למרות שכבר לא שאל.

האב נפנה ואמר: מקווה שלא הטריחו אותך יותר מדי…

האם חזרה אחריו.

אל תדברו שטויות… אפילו אל תחשבו שזאת טרחה… אני גר בנתניה… באגמים. ככה אמר החיל הצעיר, והעורבים צרחו מבין הענפים הירוקים.

על פני ההורים עלתה עווית חיוך ועיניהם נפנו ממנו.

העורבים חזרו וקראו וציפורי שיר קטנות ענו ועפו בזריזות בין הענפים. לא היה לי מה להגיד לאיש הצעיר ובכל זאת שאלתי: מאיזה גדוד אתה? מהחרמון אמר, חפ"ש (חייל פשוט), זקף קומה ושתק.

ישבתי על הכיסא שהוכן עבורי מראש, ליד המצבה, מתחת לעץ שהרחיב עלי את נופו. הנחתי את הפרחים שקיבלתי מחניכי תנועת הנוער ופתחתי את בקבוק המים שמסרו.

באחת עשרה החלה להישמע הצפירה והשיחות גוועו. חזן נשא תפילה בקול בוכים, ונענה בפרצי אמן אחידים וקצרים. בסוף נשמע נאומה השקט של נציגת האופוזיציה ורחש הקהל גבר בהדרגה. מטחי ירי נתנו את האות ובתוך פחות משעה תם הטקס והקהל החל להתפזר. זה גם הדבר האחרון ששמע כשנהרג, חשבתי והעורבים קראו שוב.

כשהגענו לשכונת מגורנו, והתחלתי הוגה בשנת צהרים, הגיעה הודעה שהבהירה שלא כך יהיה, ואחרי אתנחתא קלה וכריך פשוט, יצאנו לדרום. הדרך קילפה את הנוף מהירק והצהיבה אותו. שלטים עדכנו נהגים, שגמלים חוצים את הכביש. השמים היו ריקים מעורבים וציפורים והשמש לא חיפשה צל והתחילה במאמץ ההשקעה במערב.

לוויה אחרונה לפני יום העצמאות, אמר העובד ב"מנוחה נכונה".

היקום מנהל את מותה של אישה בת שבעים, בצורה אחרת. זקנה אחת שרה שיר ערש ערבי ומתגעגע בכריעה על הקבר הטרי, ובלילה נורו זיקוקים לשמים.

שמורים

מרץ 3, 2017

 

בבית הקפה אמרתי לה שהבית שלי מלא, במיוחד ארון הבגדים, אבל לא רק: כל פינה התמלאה, מוכרחה לזרוק אבל לא יכולה, המשכתי. את החולצה בכחול זוהר אני לא יכולה לזרוק כי שרית תפרה  אותה אחרי החתונה של בת אחת ולפני החתונה של בת אחרת. אני רוצה לזכור את התקופה הזאת, רגע לפני שהבנות עזבו כדי לבנות את ביתן, וגם ראיתי שהצבע חזר לאופנה, כשביקרתי אצל רופא העיניים ברעננה. ואת  המכנסיים אני לא יכולה להעיף, כי לבשתי אותם רק פעם אחת, והם נקנו בשיא העונה ובמחיר מלא. ואת הז'קט שרכשתי בקיבוץ בגליל העליון, אני לא יכולה לזרוק כי אז נולד נכדי הראשון, ואת מעיל הכותנה שמזכיר פרווה שחורה, אני לא יכולה לזרוק כי הוא מקורי כל כך. ואפשר לעבור על פריטים נוספים ולכל אחד סיבה טובה להיות אצלי, שמור ומועבר מעיר לעיר מדירה לדירה משנה לשנה ומעונה לעונה.

לשמחתי מצאתי שהאפודה הוורודה קרועה מעט בצוואר, לרגע חשבתי לנסות ולתקן, אבל מיד אמרתי לעצמי שזאת הזדמנות מצוינת לזרוק משהו. עוד לא הוצאתי אותה מחדר השינה, אבל היא מועמדת לגרוש ומחר כשאצא לשיעור ההתעמלות בדיור המוגן, אכניס אותה למיכל הבגדים הממוחזרים.

אני גם שומרת בבית כסאות שירשתי מאימא, ורוצה לרפד ולשפץ אותם פעם נוספת. את כלי הכסף,  שאני מוציאה מידי פעם כשחברת הביטוח דורשת שגמולוג יבוא וירשום מה יש לבטח, וכמה זה יוסיף לפוליסה, אני שומרת בקופסת קרטון. הייתי אולי יכולה לוותר על המזלגות הכבדים אבל איך אוותר על זיכרונות שולחן השבת בילדותי? ואת הספרים באידיש שאבי החזיק, איך אני יכולה לזרוק? ואת האלבומים והתמונות שהבטחתי להפוך לאלבום וירטואלי, אני שומרת כי עוד לא הפכתי.

 

גם על העדשות אני בינתיים שומרת. רופא העיניים אמר שיש התחלה של קטרקט, יותר בעין השמאלית, ופחות בימנית. אני מרגישה בהבדלים במיוחד בלילה וכנראה שצריך יהיה להסיר את העדשות המקוריות שהעכירו ולהחליף אותן בפלסטיות. בעוד חצי שנה אבוא שוב לביקורת אבל בסוף אותו יום, בערב, קבלתי דלקת עיניים, יצאתי מדעתי אבל הרופא הבטיח לי שהיא ממקור ויראלי ולא מזה שלא רחץ ידיים (אמרתי לו שראיתי).

למחרת בבוקר קניתי כרטיס של מפעל הפיס. הקודם לא הביא כלום, אבל אולי החדש יועיל. אם אזכה, אוכל לבלות את זקנתי במקום מפואר שבו לא זורקים את הזקנים כמו בגד ישן וקרוע, וגם לא מחטיפים להם מכות, להיפך, שומרים עליהם ועל בריאותם כי הם רווחיים מאד ומניבים סכומים מכובדים.

בדרך הביתה השארתי במיכל גדול את האפודה הוורודה שנקרעה בצוואר וסימנתי לעצמי מטרה חדשה. אחרי מנוחת צהרים והנחת קומפרסים של תה קמומיל על העיניים, אצא לקורס של פייסבוק עסקי. אני מנסה להישאר בעניינים.

 

אתי בן זיו

‏25/02/2017

תחת כיפת השמים/חסוס קראסקו

יולי 15, 2015

פעם אמר עמוס עוז שפתיחה של ספר היא סוג של חוזה שעורך הסופר עם הקורא. אני מתחילה לקרוא את תחת כיפת השמיים. אין אף אישה. יש נער שבורח ומסתתר ואחר כך מופיע הזקן. ברקע נמצאים גם נוספים, אלה שהנער בורח מפניהם ובהם שוטר. אין נשים. החוזה הוא שאני קוראת ספר גברי? אולי

ממה התרשמת בסינגפור?

יוני 7, 2015

זאת הייתה השאלה שהפניתי ללנה ברגמן . וכך אמרה: "מאד נח להיות תיירת בסינגפור, כי יש סדר, תחבורה ציבורית נוחה, מידע זמין וכו'. קל מאד להתמצא".

שאלתי:  מה המחיר של כל זה?

לדבריה המצב העיד על משמעת גבוהה, הפחדה באמצעות עונשים, ומבחינת הקיטלוג: "אם את/ה מצוין במשהו – העתיד לפניך, אבל אם לא – שום דבר לא יעזור".

ומה קורה לאלה שקוטלגו כלא מצוינים?, הקשיתי.

"אי אפשר לעשות הרבה. יהיו מקצועות בהם השכר לא גבוה, כמו – נהגי מוניות. כל הסיפור די מפחיד כיוון שזה מתחיל בגיל מאד צעיר, וזה באמת מפחיד. אנחנו חושבים שילדים יכולים להתפתח, לעשות שטויות בילדות, אבל לגדול מזה. לא בסינגפור. הגורל נחרץ מהתחלה, והמסלול נקבע".

לנה סיפרה על תרגיל שנעשה בקבוצה שלמדה בה. במסגרתו הפנו 4 שאלות לאנשים ברחוב. "הופתענו. האנשים דברו למרות שהשאלות היו פרובוקטיביות. הם דיברו על חופש ודמוקרטיה. הבנתי שהאזרחים הם בשביל המדינה, המדינה היא לא בשביל האזרחים. כלומר, צרכי האזרחים לא חשובים. צרכי המדינה במקום הראשון. אחת ההפתעות היא שבדרך כלל משטר כזה מזמין שחיתות, אבל לא כך המצב בסינגפור. כמי שגדלה בחברה סוביטית, בחיים לא הייתי מדברת על חופש".

שאלתי את לנה שאלה אחרונה: האם תחזרי לסינגפור?

"לא. אחרי היום השלישי הייתה לי תחושה שמיציתי. למרות הגנים והארכיטקטורה, הכל היה בסגנון אחיד. לא היה טעם לראות עוד גן או עוד רחוב. לי כבר לא היה מה לראות".

ואני – פתאום שמחתי בבלגן הישראלי… שגם עליו אנחנו משלמים מחיר. אחר.

תשמרי בבטן

יוני 4, 2015

שולמית אפפל | Shulamit Apfel

לכידההסיפור "תשמרי בבטן" נכתב לאחרונה ומתפרסם בכתב העת הדיגיטלי   "אלכסון"

והוא אחד מעשרים סיפורים במיזם של אביבית משמרי ומירי שחם "סיפורי ילדות בתל אביב"

נשמח ונודה על תמיכתכם בפרוייקט. תודה

View original post

סוציאליזציה למקצוע היעוץ הארגוני

יוני 12, 2014

החיים בארגונים

אומרים לי הסטודנטים שלי: אנחנו לומדים על הגישה הפסיכואנליטית לקבוצות, ושם צריך לראות כל הזמן את ה"למה"? ואילו את מלמדת אותנו – לא לשאול "למה"? אלא בעיקר "איך", "מתי" וזה די מבלבל. נכון. בתהליך הסוציאליזציה אתם חייבים להתבלבל, אתם לומדים נורמות ואידיולוגיות שונות של גישות שונות וזה ממש בסדר. בעתיד, תבחרו מתוך ה"טעימות" של היום את הכיוון שלכם מחר, ואולי תייצרו בכלל משהו אחר על הבסיס הרחב והשונה של הלבנים שהניחו עבורכם. בעצם מה שיש לי לאחל: שתתרגלו לבלבול ותלמדו להנות ממנו, רק אל תחפשו את האמת האחת והיחידה 

View original post

סיפור אהבה (נשלח אלי ע"י פנחס זיונץ)

נובמבר 15, 2013

הקיבוצניקים יארחו את "המארחים" מניו זילנד

יעקב ליאור / "ידיעות הקיבוץ"  08.11.2013

(מתוך אתר אינטרנט – קיבוץ מענית)

=================================

קיבוצניקים צעירים אוספים תרומות למימון ביקור בישראל של משפחת לואיס מניוזילנד,

המארחת – ללא הפסקה וללא תמורה – מטיילים מישראל.

 

קתרין ופיל לואיס הם נוצרים אוהבי ישראל, הורים לחמישה, המתגוררים בקווינסטאון, ניו-זילנד. היא עובדת בחנות "יד שנייה", הוא מדריך טיולי ג'יפים בעונת התיירות, ומוסכניק בעיתות שפל, ושמם נישא ומרומם בקרב מטיילים ישראלים, כמי שפותחים את לבם ואת ביתם לכל ישראלי מזדמן.

 

הישראלים לא צריכים אפילו לחפש אותם – בני הזוג לואיס פשוט "צדים" אותם ברחוב, כפי שקרה, למשל, לאוהד ליאור

(25, מקיבוץ מענית), סטודנט במכללת כינרת (והבן של הח"מ): "הסתובבנו חמישה חבר'ה בעיר", הוא מספר, "ונתקלנו בילד כבן עשר. 'שלום', הוא אומר לנו. לא הבנו מאיפה הוא יודע עברית. הוא ביקש שנבוא אתו, כי אימא שלו רוצה לדבר איתנו.

"הלכנו אחריו לחנות קרובה, שבה עובדת אמו. היא התפנתה אלינו, נתנה לנו מספר טלפון וביקשה שנגיע לביתם, מבלי לפרט מה ומי. כשהגענו לבית, מצאנו בו עוד שישה ישראלים, שנשארו ללון על ספות בסלון, על שטיחים, או באוהל על הדשא בחוץ".

 

נתינה בלי גבול

 

עידו חוברה (26, קיבוץ סופה), שהתארח אצל משפחת לואיס כמה שבועות, בין חזרה מטרק אחד ליציאה לאחר – מספר על הקרבה אל בני הזוג. "הייתי שם ממש בן בית. באחד מימי השישי בישלתי, יחד עם קתרין, את ארוחת השבת לחבר'ה, וכשהגיעו ישראלים נוספים לבית, הם חשבו שאני אחד מבני המשפחה".

ליעד בוסקילה (24, כפר-מסריק), עשה עם חברתו אצל הלואיסים כמעט שבועיים, כשהם לנים בוואן השכור שלהם, בחצר הבית: "אין מילים לתאר את האירוח שלהם", מעיד ליעד. "מהרגע הראשון הם נתנו לנו להרגיש בבית, כאילו אנחנו חלק מהמשפחה. זו היתה נתינה ללא גבולות, ללא ציפייה לתמורה כלשהי. היה ברור שהמפגשים עם הישראלים גורמים להם אושר רב".

לאביב שבת (דורות) ולמאיה שביט (לוחמי-הגטאות) אין מילים לתאר את העזרה המסורה שהושטה להן. במהלך שהותן בבית המשפחה, נסעו השתיים במכוניתן לתצפית גבוהה ליד קווינסטאון. בירידה חזרה פסקו הבלמים לתפקד, ואך בקושי הן הצליחו לעצור ולחנות בצד הדרך.

 

אביב, שנהגה, מספרת: "הרגשנו ממש אבודות וחסרות אונים. דבר ראשון התקשרנו, כמובן, למשפחה. תוך פחות מחמש דקות הגיעו פיל, אשתו, ואחד הילדים. פיל חילץ את הרכב מהשיחים והעלה אותו על הכביש. ועדיין היינו מבואסות, כי היינו אמורות לצאת לטרק שכבר שילמנו עליו, וחבל היה לנו להחמיץ אותו. פיל הרגיע אותנו והבטיח שהכל יהיה בסדר. הוא לקח את הרכב אתו, הביתה, ואנחנו תפסנו טרמפ והגענו לטרק.

"כשחזרנו, כעבור חמישה ימים, מייד התקשרנו לפיל, שבינתיים טיפל ברכב, ניקה אותו, החליף רפידות בבלמים, ולא היה מוכן לקבל כסף. הם היו מדהימים. הם פשוט הצילו אותנו".

ענבל פולין (ראש-הנקרה) פוסקת: "הרצון שלהם לעזור בכל דבר – פשוט מדהים!"

 

משפחת לואיס עם המטיילים. "צדים" את הישראלים ברחוב (צילום: מהאלבום הפרטי)

 גיוס תרומות

 

מאות ישראלים התארחו בבית משפחת לואיס בחמש השנים האחרונות, ויחד אִתם חגגו את חגי ישראל ואת לילות השבת, כשבכל שבת נושא פיל דרשה בנושא אקטואלי. הלואיסים גם נרתמו לסייע לישראלים בכל עניין, קטן כגדול – החל במכירת רכב, מתן שירותי כביסה וסיוע רפואי, ועד השתתפות באיתור נעדרים ברעש האדמה בכרייסצ'רץ' בשנת 2011.

רבים מהישראלים שהתארחו אצל הלואיסים ממשיכים, בשובם ארצה, לשמור אתם על קשרי אינטרנט וטלפון, ומעתירים עליהם מתנות מתוצרת הארץ. שוב ושוב עולה בשיחות סוגיית הביקור של המשפחה בארץ הקדושה. "כמו כולם, גם אני שואל תמיד: 'נו, מתי אתם באים לארץ?' מספר אוהד ליאור, "ובפעם האחרונה נאמרה תשובתו של פיל קצת בעצב: 'אתה יודע כמה אנחנו רוצים לבוא, אבל כרגע זה לא מתאפשר".

 

אוהד לא היה מוכן להשלים עם התשובה הזאת, לקח יוזמה, ויצא בקול קורא לתרום כספים למימון הבאתם ארצה ואירוחם של כל שבעת המופלאים, בני משפחת לואיס. תוך זמן קצר נענו מאות לפנייה, בהם גם ישראלים טובים שטרם זכו ליהנות מחסדם של הלואיסים, ובחשבון הבנק שנפתח לתרומות הצטברו כבר כ-30 אלף ש"ח, מתוך סכום המטרה: 50 אלף ש"ח.

 

בכל מקרה נחושים אוהדי לואיס להוציא פועל את משימתם כבר בחנוכה, או, לכל המאוחר, בכריסטמס.את יתרת הסכום הדרוש הם מקווים לגייס בשבת, 16 בנובמבר.

 אז, משעות אחר הצהריים ועד עמוק אל תוך הלילה, יתקיים – ב"קיבוץ 20", פאב-מסעדה באזור התעשייה עמק-חפר (שתורם את המקום) – אירוע גדול לכל המשפחה, עם דוכנים, הפעלות, להקות, די-ג'יי, טיפולים, סדנאות – כל מה שיכול להכניס כסף ולהשלים את הסכום הנדרש להבאת משפחת לואיס מקווינסטאון לישראל. הציבור מוזמן לבוא, ליהנות, וגם לתרום למטרה ראויה בהחלט.

האם המשפחה יודעת?

 

אוהד ליאור: "איכשהו, העניין גונב לאוזניהם, ושמענו שבמשך יומיים הם בכו מהתרגשות. בארץ יש רבים – בעלי צימרים ואורחנים, קיבוצניקים, וסתם אנשים טובים – שרוצים לארח אותם ולהעניק להם, ולו טיפה, ממה שהם העניקו למאות ישראלים בביתם החם".

 

שאלות על קין, של סאראמאגו

פברואר 16, 2013

אהבתי את הספר, מאד. בהתחלה הרגשתי שאני קוראת בספר טפשי, עם שפה דלה. ובדקתי אם זה הסאראמאגו שאני  מכירה… ככל שעבר הזמן – אהבתי אותו יותר. במהלך הקריאה חשבתי לעצמי מחשבות שונות כגון:

א. האם המורים לתנ"ך, יביאו ציטוטים ממנו? למשל: האם מעשי האלהים טובים או רעים?

ב. אוהבי  אדם – ואוהבי אלהים – מה יוסיף להם הספר למאגר הטיעונים?

ג. איך מתארגן העולם לפי הסופר?

ד. האם הוא בעצם מתאר את עצמו כאיש שהוא נע ונד, האם הוא מזדהה עם קין – כאיש הדחוי?

ה. ומה פשר חילופי השמות, האם קין בוחר להיקרא הבל כיוון שהרצח עזר לו להזדהות איתו יותר או שמא הוא בוחר למצוא דרך להנציח את אחיו ?

שאלות אלה ועוד קיבלו מענה  במועדון הספרותי שלנו, שהונחה אתמול בדייקנות ובאינטליגנציה גבוהה על ידי יהודית לוינסון.

וכמובן, ניתן לקרוא עוד: 

http://www.haaretz.co.il/literature/safrut/print/1.1857412

http://www.newlibrary.co.il/htmls/page_1589.aspx?c0=16758&bsp=12839

אילונה קנתה שתי כיפות והתחילה במסע מהונגריה לישראל וליהדות

ינואר 28, 2013

 

המקום כשר ושעת הבוקר מוקדמת יחסית. אנחנו יושבות בבית קפה בגן העיר, משוחחות על ההתפתחות המקצועית שלנו, ובהמשך אני מספרת לה על הפעם הראשונה שפגשתי אותה, בירושלים. הייתה לה אז כיפה על הראש, ופניה נהרו באור מיוחד. היא זכרה את המפגש, אבל לא הייתה מודעת למה שהקרינה.

 

היא מחפשת עבודה בארץ. נכון לעכשיו היא עולה מידי פעם על מטוס, ומעבירה חודש בבודפסט. שם היא עובדת "בהונגריה, אני ידועה… יש לי שם… באתי לכאן ואני מתחילה ממש מההתחלה"

 

שאלתי אם תרצה להתראיין והיא הסכימה. להלן הדברים:

 

ש. איך הגעת לישראל?, זה קרה אחרי שנפגשנו?

ת. זה התחיל עוד קודם. נסעתי ללמוד פיתוח ארגוני בארה"ב (ב-NTL). פגשתי אישה שחורה שלא דיברה הרבה, אבל הרשימה אותי מאד. פניתי אליה ושאלתי מה זה, ואיך זה שהיא כמעט ולא מדברת, ובכל זאת שמתי לב אליה. היא ענתה לי במילה אחת: גשטלט. זאת הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את המילה/המושג.

היא יצרה קשר ביני לבין אדווין נביס, זה היה ב-1978. שנה אחרי זה כבר למדתי בקורס הבינלאומי. כמו שאת יודעת, אחד המפגשים התקיים בירושלים – שם נפגשנו.

 

כן, אני יודעת, אמרתי לה, זה היה המפגש השלישי בתוכנית, שהיה שמור תמיד לירושלים, ותמיד בינואר…

 

ועוד הוסיפה: ההתייחסות שלי ליהדות התקיימה תמיד, גם אם הקשר היה דקיק. למשל, כשילדתי את הבנים שלי, הם קיבלו שני שמות, אחד הונגרי והשני יהודי (דניאל, בנימין).

 

ש: אביך היה יהודי, נכון?

ת. כן, והוא מת לפני שנולדתי. הקרובים שלי היו חילוניים ואף אחד מהם לא שמר על המסורת. כשהגעתי לישראל במסגרת לימודי הגשטלט, נפגשו שני הצירים: הציר של הגשטלט והציר היהודי שלי. קניתי כיפות לשני הבנים וחזרתי הביתה.

 

ש. היה מסע ארוך להפוך ליהודיה?

ת. ארוך ואיטי. עזבתי את בעלי ב-2003. חיפשתי בן זוג יהודי דרך אתר (JMP). במסגרת הזו פגשתי שני רבנים, לאחד מהם הייתה קהילה נעימה ומקבלת. התחלתי ללכת לבית כנסת. למדתי, כי ממש לא ידעתי כלום: יהדות, מעט תלמוד, אותיות עבריות. התחלתי לשמור על כשרות במידה מסוימת, על השבת. התחלתי לצעוד לכיוון היהדות הדתית. לא רציתי למהר וזה אכן הצליח.

 

ש. בסופו של דבר, מדובר בשינוי גדול בזהות?

ת. כן.

 

ש. תוכלי לתאר את זה?

ת. התחלתי להרגיש קונפליקט במהלך העבודה שלי. עד אז העברתי סדנאות בארגונים. המשמעות הייתה שהייה של מספר ימים, במקומות שהאוכל לא כשר. למרות שהסדנאות השתלמו היטב, כלכלית, מצאתי את עצמי עוברת יותר ויותר לעבודה של 1:1, ומעדיפה אימון ותרפיה על פני הסדנאות. בהתחלה לא סיפרתי על התהליך שאני עוברת, אחר כך הודעתי לבנים ולמשפחה, בהמשך לחברים ולבסוף גם ללקוחות. הייתי פתוחה בעניין. היה לי לקוח שהיה מנכ"ל של חברת ענק. בפגישת הסגירה שאלתי את עצמי מה יהיה הנושא שיביא לסיום. להפתעתי רצה לדבר על היהדות שלי. הוא אמר: אנשים לא מדברים על זה בפתיחות, ואת גלויה בעניין. לקוח אחר אמר שהוא מכבד את הבחירה שלי. הוא גם מצא סביבון קטן, מהמאה השנייה, תקופת הרומים בהונגריה, והביא לי אותו כמתנה.

 

ש. מתי הגעת ארצה?

ת. עליתי בדצמבר 2010. אבל קודם הגעתי ארצה ללמוד כאן גשטלט בקיבוץ מעגן (ISRAGIC). המטרה העיקרית הייתה לראות אם הארץ הזו היא בכלל בשבילי. בנוסף, התנדבתי לצה"ל שלוש פעמים בין השנים 2006-2008. שנה אחר כך החלטתי לעלות.

 

ש. מה למדת מניהול השינוי הגדול הזה?

ת. כל השינויים הגדולים שעשיתי היו אינטואיטיביים ולא התרחשו בגלל חישובים רציונאליים. אני מתלהבת – ואני מחליטה. מה שאת ראית בפנים שלי, אז בירושלים – לא הייתי מודעת לזה. אבל זה סוג דבר כזה.

אני גם יכולה ויודעת לטפל בכישלונות שהתרחשו. מהרגע הראשון אני יודעת שזו ארצי – ואני חייבת להתארגן כאן למרות שאין לי פה פרנסה. אני לא מתאכזבת באופן שגוזל את התקווה. להיפך. באות הזדמנויות חדשות אחרי אחרות שהתפוגגו.

 

ש. מה היית רוצה שיקרה עד 2014?

ת. שיהיו לי לקוחות במספר שווה כאן ובהונגריה. כיום יש לי הרבה לקוחות שם. אני רוצה איזון בזה. וגם… שיהיה לי בן זוג.

 

כשכמעט נפרדנו (אני יצאתי ללמוד מחקר נרטיבי בתל אביב, והיא נסעה ללמוד יהדות בבני ברק), אמרתי משהו על הפיצול שלה: שם היא מתפרנסת, כאן בישראל היא רואה את ביתה, ומממשת כאן את החוויה הרוחנית שלה.

 

היא התבוננה בי רגע והסכימה.

כשדניאל פרידמן מבקש

אוגוסט 29, 2012

בתיבת הדואל שלי מצאתי מייל חדש, מדניאל פרידמן. שאלתי את עצ להלן מה שביקש:מי למה השם נראה לי מוכר ואז נזכרתי בשר המשפטים לשעבר. להלן מה שביקש, כפשוטו וכלשונו:

שלום רב,
אודה לכם אם תפיצו ברשת קישור למאמרי "המהפכה השנייה" שפורסם היום בידיעות אחרונות. המאמר עוסק בפסיקת הוצאות בבג"צ נגד עותרים ציבוריים שעתירתם נדחתה ובשינוי מסוים במגמה בבית המשפט העליון בכל הנוגע למעורבותו בנושאים שלדעתי אין מקום שיעסוק בהם.
הקישור הוא:
תודה על טיפולכם בעניין
בברכה
דניאל פרידמן

השתעשעתי… לעצמי. שאלתי את עצמי אם נשאר מישהו בארץ בלי בלוג ובלי התחברות כזו או אחרת לרשת.

יש תשובה?