כשדניאל פרידמן מבקש

בתיבת הדואל שלי מצאתי מייל חדש, מדניאל פרידמן. שאלתי את עצ להלן מה שביקש:מי למה השם נראה לי מוכר ואז נזכרתי בשר המשפטים לשעבר. להלן מה שביקש, כפשוטו וכלשונו:

שלום רב,

אודה לכם אם תפיצו ברשת קישור למאמרי "המהפכה השנייה" שפורסם היום בידיעות אחרונות. המאמר עוסק בפסיקת הוצאות בבג"צ נגד עותרים ציבוריים שעתירתם נדחתה ובשינוי מסוים במגמה בבית המשפט העליון בכל הנוגע למעורבותו בנושאים שלדעתי אין מקום שיעסוק בהם.

הקישור הוא:

http://danielfriedmann.com/category/press-articles

תודה על טיפולכם בעניין

בברכה

דניאל פרידמן

השתעשעתי… לעצמי. שאלתי את עצמי אם נשאר מישהו בארץ בלי בלוג ובלי התחברות כזו או אחרת לרשת.

יש תשובה?

שתיקת המוזות

הייתי בטוחה שהקיץ הזה אני אגמור, כלומר, אנחנו נגמור את הספר הזה.

 

חיכיתי בקוצר רוח שיבואו הימים החמים שבהם יש לי הרבה פחות עבודה. ובאמת ישבתי שוב באספרסו בר, על ההתחלה, שנראתה לי פעם נפלאה, ושכתבתי אותה. אחר כך שמרתי את זה ורשמתי שזה 2. כלומר, גרסה שנייה ואחרונה. ואז בא לי עוד רעיון ובפעם הבאה שהייתי באספרסו בר, שוב כתבתי ומצאתי שזו תהיה הגרסה האחרונה וכך שמרתי אותה. עברו כמה ימים ושכחתי שכתבתי גרסה אחרונה, לכן חזרתי אל גרסה 2. רק בסוף הכתיבה הבנתי שיש לי עוד אחת, שאמורה הייתה להיות האחרונה. התעצבנתי. החלטתי לעזוב את בית הקפה, לחזור הביתה, להוציא את שלוש הגרסאות, לקרוא אותן ולהחליט מי תהיה הגרסה האחרונה באמת. היה חם ובעיקר רבצתי על הספה, מול הטלביזיה. לפעמים נמנמתי על הספה האדומה, והמזגן ניסה להקל עלי. שולה הייתה בשוויץ, ושמעה מוזיקה, כדרכה בכל קיץ. לא ידעתי מה אגיד לה לגבי הבלבול. ולא התקדמתי. התחלתי להרגיש מסכנה.

 

באותו יום שולה שלחה לי SMS חביב מאד. היא קראה לי "חברתי האהובה". אף פעם לא כתבה כך קודם, ואני החלטתי שאם כך – אני כבר לא מסכנה. כשהגעתי הביתה, לא הוצאתי את ההדפסות שתכננתי להוציא, אבל מצאתי את ספרה של עמיה ליבליך "סדר נשים". לא הוצאתי אותו מהארון, רק הסתכלתי עליו. בלילה חלמתי, ראיתי אותו ונרגעתי. התברר לי שהעבודה שלנו לא תהיה מחקר סוציולוגי ולא תהיה מחקר נרטיבי. היא פשוט תהיה. החלטתי שוב שמה שחשבנו קודם הוא הדבר הנכון לעשותו. לתת לכל אחד מהראיונות להגיד את דברו, ולהוסיף מאמר או משהו אחר, שילווה את דבריה של כל אחת מהמרואיינות. אלה יהיו כמובן, דברים שהיא כתבה. עכשיו, אני חושבת שהכותרת "אסופה", תהיה הנכונה.

 

שוב נדמה לי שכמעט גמרנו את הספר. עד לפגישה הבאה עם שולה אוציא את ההדפסות, אסדר אותן, וגם נוסיף את מה שהיא הכינה. כי אני בטוחה ששווייץ שהייתה קרירה, הררית ומוזיקלית, עשתה את שלה ושולה חזרה עם חומר טוב על תהליך הכתיבה שלנו.

 

לא אמרתי קודם, אבל היום יום ראשון. הנכד שלי יתעורר עוד מעט, יתחיל עוד יום. אני אאסוף עוד שלושה נכדים ברכבת ואצא לבלות איתם. בסוף היום אחזיר את כולם: שניים מהם יעלו לאוטובוס  לקריית שמונה, ושניים אחרים לרכבת שמגיעה לקיסריה. אחר כך אוציא את החומרים המודפסים, אצור גרסה אחת, אחכה לפגישת יום ה' הקבועה עם שולה. אולי גם אתקשר לעורכת שקיבלה את הראיונות, ובינתיים היא לגמרי שותקת.

 

הכל יהיה בסדר, אין סיבה שאהיה מדוכאת בגלל איזו שטות של שלוש גרסאות, או שתיקת העורכת.

פנחס זיונץ מושך בחוטים

פנחס נולד בבאראנוב, זו שליד הויעפש. הוא עבר את המלחמה כילד והוא חבר קיבוץ מענית מאז עשה את דרכו, יחד עם אשתו רחל, אחרי שהכל נגמר.

נמרץ כאיש צעיר, אנרגטי, החיים זורמים ממנו אל הסובבים כמעין מרווה.

מידי שנה, הוא מגיע לקיבוץ כפר בלום ומוסר את עדותו, ממש כפי שאימו ציוותה עליו. כדי שכולם ידעו. ובסוף ההרצאה הוא פורש את המפה שנמצאה, זו ששימשה בפסח.

וכך נמשך החוט שנתווה שם רחוק, במקום שיורדים שלגים, ומתגלגל ומסתלסל עד לארץ היבשה שלנו, ועובר דרך חורשת העצים החביבה בצומת הגומא, ומגיע עד לכיתות היפות של נוער מקשיב ואוהב.

כן, גם היום יש נערים ונערות שעסוקים ולומדים את תולדות הזוועה, ויושבים בשקט שש שעות לפחות.

והפעם, גם הנכד שלי, גיא, וגם ביתי, הדס, שומעים אותו, ומתרשמים מהמקור, שקושר אותנו בחוט דק אל מה שהיה ואל המקום ממנו הסיפור יצא. וגם בנו, יותם, נמצא שם, ואני מרגישה כאילו אבא מביט מלמעלה ואומר לי באידיש "א שטעטיקע", במובן של אחד מהעיירה שלי.

ברכות חמות למורה נאווה, שטורחת בכל שנה להביא, וגם לשמור על גבולות. כי האיש יכול לספר ולספר, ולהמשיך ולספר. לזה יש לו כח.

מקווה שכך יהיה גם בשנה הבאה.

 

הנהגת מדינה צבאית מידי לטעמי

הצבא כמעט תופס את השלטון.

זה מה שחשבתי כשגיליתי שממש בהנהגה נמצאים כרגע שני רמטכ"לים, ועוד לוחם בסיירת. לא הרבה?

איך הם רואים  את העולם?

איך הם מפרשים את המציאות?

איך הם יפעלו?

 

ובצד השני אני רואה את שלי יחימוביץ' – מנהיגה חדשה של האופוזיציה. אני מאחלת לך, שלי, הצלחה רבה. אולי תביאי זויות שגנרלים לא כל כך רואים. מצפה ממך להרבה. הנהגת המדינה צבאית מידי לטעמי, ולכן חד מימדית.

בין חברים, עמוס עוז

כבר מזמן לא הייתה לי חוויה טובה כל כך בקריאת ספר. רק סיימתי אותו וכבר הצטערתי. חזרתי הביתה, החזקתי בו, והחלטתי להתחיל לקרוא אותו מן ההתחלה.

כזה הוא ספרו של עמוס עוז, בין חברים. הספר חף מכל גאווה, מכל שויצריות. הסיפורים הקצרים עומדים כל אחד בפני עצמו, ויחד עם זאת חוטים עדינים מקשרים בין האחד לשני. החוטים האלה נתמכים בדמויות המוזכרות, בדילמות המוכרות וגם בסביבה ההולכת ומשתנה באיטיות רבה, ולעיתים רק רומזת על שינויים קטנים עתידיים.

הסיפור האחרון בספר, אספרנטו, מילא אותי בגעגועים עזים במיוחד: התגעגעתי לתמימות, התגעגעתי לימים אידיולוגיים יותר וציניים פחות, התגעגעתי לחוויה הקיבוצית המצומצמת שהייתה לי בחופשות הקיץ, במחנות עבודה או בפעילויות גדנ"ע וטרם צבא. בעיקר התגעגעתי אל מרטין, שלא הכרתי מעולם, אבל דמותו הייתה חיה מאד עד למות שלא ויתר עליו, איש בודד מאד בארץ, יחיד בעולם מתוך משפחה שהייתה. והתגעגעתי לאסנת בעלת יופי פנימי שקט ואיטי, שהחזיקה בידו ולא מצאה מילה.

אף אחת מהדמויות לא ענתה להגדרה של "גיבור" או גיבורה, וכולם יחד בנו את יקהת ואת המדינה.

אין לי ספק, שבמועדון הספרותי שלנו, כולם יאהבו אותו.

ואני, כבר הערב אחזור לקרוא אותו בפעם השנייה.

ובינתיים אניח לספר העיון החדש של דן אבנון, מרטין בובר, הדיאלוג הנסתר. 

 

השואה – מבט חדש

בימים אלה קרו לי כמה דברים:

1. הנעלמים: קראתי את הספר של קים אקלין, ושווה כמובן לדבר עליו, כרגע אני מביאה רק זוית אחת: הוא מתאר את רצח העם בקמבודיה, שהתקיים בשנים 1975-1979, בראשותו של פול פוט. רצח עם שבעקבותיו נעלמו בין שליש לרבע מתושבי קמבודיה, סך הכל כשני מיליון איש.

2. חזרתי מנסיעה לארמניה. ביום הלפני אחרון, ב-14 לאפריל, ביקרנו במוזיאון שלהם. חלק מהתמונות שראיתי, לו היו נתלות ביד ושם, הייתי מזהה כתמונות שצולמו באתרי ההשמדה של הנאצים. הייתי מזועזעת מזה ולא פחות מזה מהעובדה שעד היום, מסיבות פוליטיות אנחנו לא מכירים ברצח העם שלהם, שגבה 1.5 מיליון איש, והתרחש בין השנים 1915-1918. ארמנים שפגשתי אמרו לי שיש בינינו הרבה משותף. לצערי סיפור הרצח הנתעב – הוא אחד מהם. בעוד חמישה ימים, ב-24.4.12, יהיה יום הזכרון שלהם לשואה הארמנית.

3. יום השואה שלנו, החל היום. והנחמה היא שנכדי, גיא סולניק, חזר מאירופה, יום לפני ערב יום השואה עם גביעי נצחון שלו. התמונה שלו, עומד כשדגל ישראל על כתפיו, תלוי כטלית, היתה התמונה שהכי רציתי שהורי יראו. אבל הם לא זכו. רק אני יודעת כמי שהייתה איתם, אז, ועדיין נמצאת כאן היום.

התמונה הזו שינתה בראש שלי את ההתייחסות שלי להורי. פתאום ראיתי אותם בצורה ברורה כמנצחים, ראיתי אותם פחות כקורבנות. ראיתי את שני השורדים האהובים האלה כאנשים שאף אחד לא נתן להם מדליה, וגם בארץ הם לא נתפסו כשווים מדליה, אבל הם היו שווים הרבה מדליות.

והנין שלהם, הראה את זה בברור.

ועם כל זה הפחד מחזרה של השואה קיים, חי ובועט יותר מתמיד: אני לוקחת רק את המקרים שדיברתי בהם כאן:

1915- הארמנים

1939 – היהודים

1975 – הקמבודים

ולא דיברנו על רציחות באפריקה, ולא דיברנו על רציחות נוספות בסלובקיה…

שדה התעופה והמשטרה

ביום 15.4.12, חזרנו מחו"ל. שוטרים רבים היו בכל מקום בשדה. היה לנו זמן עד לעליה על הרכבת ורצינו לשתות קפה באולם. הבחנתי בתיק ללא בעלים, לידי.

מה הייתם עושים?

נדמה לי שזה מה שגם אני עשיתי: אחרי ששאלתי למי שייך התיק, ומשלא נמצאה תשובה, פניתי אל שוטרת במדים. היא לא נענתה ולא פנתה לבדוק, הצביעה על מישהו בבגדים אזרחיים ואמרה: הם אחראיים. פניתי אליהם. הם לא הגיבו. המשכתי לחפש את בעליו של התיק או מישהו שיכול להושיע.

חוץ מלצעוק "פצצה" עשיתי הכל.

בסוף התייאשתי.

ומה היה קורה אם באמת הייתה שם פצצה?

 

 

גינתר גראס נאצי סמוי? סנילי?

שנים הוא מנסה לחיות עם העובדה שבנעוריו שרת בתנועה הנאצית. עכשיו קופץ לו הנאצי הקטן החוצה. פסיכולוגים אומרים שמנגנוני ההגנה מתרופפים עם הגיל. כנראה שזה מה שקורה לו. אחרת אי אפשר להבין מה פתאום יצא להגנת האיראנים.  כשהשכנים הם דנים, ואוסטרים, והמזרח התיכון שיושב על חביות חומר נפץ ונפט – רחוק – אין בעיה להפוך יוצרות. מצא לו על מי להגן… אני מכריזה על חרם אישי. לא קוראת את הדברים שכתב או יכתוב. וזה החרם הראשון שאני עושה על סופר.

נמאס מהנאצים הישנים והחדשים.

פרצופו של העוני

האנשים צנועים, לא מקטרים על המצב הקשה.

אבל זהו פרצופו של העוני, ומחירו: משפחה מרחובות. זו שהצטופפה בחדר אחד. הורים. ילדים.

 

בבית נאה, בבית נח – זה לא היה קורה.

אבל זה קרה, ואין מקטרים.

 

 

הפגנה אחרת, צרפתית

אתמול ראינו במסגרת פסטיבל לסרטים צרפתיים, את הסרט "מחוברים לחיים". מצחיק. עצוב. חמוד. נהנינו.

כשיצאנו, מצאנו ברחבת הסינמטק, חבורה גדולה של אנשים. אני רגילה להפגנות, פעם גם השתתפתי, אבל עכשיו ממש לא הבנתי. לא היו נואמים. אנשים עמדו ודיברו. שני שלטים נישאו, כתובים בצורה חובבנית ולא מבליטה. שאלתי את העומדים – מה ההפגנה והבנתי שהם מזדהים עם יהודי צרפת, והקורבנות. בעוד אני חושבת על התופעה, נשמעה עולה אט אט מהקהל שירת התקווה. גם היא הייתה שקטה. הפגנה שאין כדוגמתה.  התרגשתי.

היום ראינו את "אנשים חופשיים", במסגרת אותו פסטיבל. והנושא היה מלחמת העולם השנייה ויחסים בין מוסלמים ויהודים. במקרה הזה – מוסלמים עזרו בהצלת יהודים.