אין לי דרך אחרת להסביר את אובססיית הניקיון בספינה – חוץ מהפחד מהאבולה. חוץ מזה שחתמתי שאין לי מחלת חום, ואין לי בחילות כשעליתי לספינה, רוססתי כל הזמן. כמו ילדה קטנה הושטתי שתי ידיים אל מי שעמדה בכניסה לחדר האוכל, או על הרציף, כשחזרתי מהטיול על החוף אל הספינה. נתבקשתי להמעיט בלחיצת ידיים לאחרים, ושכחתי את זה כששמחתי באיש ממקדוניה שפתר לי בעיה. הושטתי לו יד, וראיתי בהבזק את ההיסוס שלו. אבל הוא החזיר לחיצה. ואולי רץ אחר כך לחטא את הידיים. כמו שני שומרים – ניצבו בכניסה לחדר האוכל 4 מיכלים, שניים מכל צד. לא יכולתי להימנע מההתזה הזאת.
בכלל, המליצו לי להרבות בשטיפת ידיים. כמובן במצבים הרגילים, אבל גם האחרים.
עובדים חולים – הורדו מיד ממצבת כח האדם. כולם נשמרו היטב.
חשבתי על הספינות שנשאו בעבר מגיפות ממקום למקום ועליהן דגל שחור. הדגל השחור רדף אותי גם כשלפנות בוקר נראה היה הדגל של האיחוד האירופאי שהוא שחור ככחול רגע לני שהיום עלה.
חשבתי על המשמעות הכלכלית של עצירת ספינה ושמחתי שלא הגענו למקום הזה. המשכתי לרחוץ ידיים והסכמתי להיות מותזת.
כשעליתי על המטוס ארצה, בברצלונה, אף אחד לא ריסס אותי. מאחורי, בשורה 59 ישבה נוסעת שהשתעלה נוראות כל הדרך. הייתה לי הרגשה שאחלה. ואכן חליתי.
היום לא היו נותנים לי לעלות על הספינה, במצבי.
מיהרתי אל הרופאה. אמרתי לה שלצערי עלי לספר לה שחזרתי מספרד. שאני מקווה שאני לא מביאה איתי אבולה.היא נתנה לי תרופות להורדת חום, להפגת השיעול, להקלה על הנזלת, ואמרה לי שזאת לא אבולה, אלא סתם וירוס. "ספרד היא לא ארץ אקזוטית", הוסיפה.
על הספינה שלנו לא היו אנשים אקזוטיים. לדעתי – אין להם כסף.
ניצלתי. עוד כמה ימים ואתאושש מהשפעת. אבל בינתיים שמעתי שבנתב"ג ערכו תרגיל נגד האבולה.
אני לא נוסעת עכשיו לשום מקום, רוחצת ידיים כמה שאפשר, לא לוחצת ידיים. סתם רובצת על הספה ומחכה שה"דמוי אבולה" שלי – יעבור.
החיים בארגונים 