אחרי שחברי עזבו

קבוצת הקריאה שלי עזבה. על השלחן היו מונחים הסיפורים שכל אחד הביא.

חמישה מהסיפורים נקראו "חרציות" לאחד היה שם אחר.

לפעמים נעתקה הנשימה והופיעה דמעה.

בראש נשארו הערות: מה שאהבו ומה שלא אהבו בסיפור שלי, מה שאהבתי ולא אהבתי בסיפורים האחרים.

בכיור נשארו כלים.

צריך היה להחליף את המפה בנקייה יותר, לאחסן את שנותר, ולזרוק את הפסולת.

אח"כ צריך היה לצאת מהבית, לעבור כמה גשרים, ולהתחבר למה שנחוץ היה לעשות באותו יום.

כמה חרציות נשארו לי בראש עד הלילה. 

בבוקר לא זכרתי מה חלמתי.