מילים טובות על פנחס זיונץ מקיבוץ מענית

מידי פעם, לפעמים לעיתים תכופות יותר או פחות, אני מקבלת במייל חומר שמעביר לי איש יקר מאד, פנחס זיונץ. החלטתי להקדיש לו את הפוסט.

את פנחס מצאתי בחיפושי אחרי מקורות מידע על אימי הדסה לבית קשושנקה (ספר) ז"ל. ידעתי את שמו דרך בן דוד של אימי איתמר ספר ז"ל (שאביו, דודה היחיד של אימי, שעלה ארצה בזמן), מקיבוץ שריד, וידעתי שעזר לו לקראת מסעו לפולין. ובכל זאת עברו כמה שנים עד שהעזתי ויצרתי קשר.

וכך מתחיל פנחס את עדותו השמורה במוזיאון יד לילד שבלוחמי הגטאות:

שמי פנחס זיונץ . אני מעיר קטנה בפולין ששמה ברנוב (באזור העיר לובלין). כשהמלחמה פרצה בשנת 1939 הייתי בן שמונה וחצי.

בלילה לפני גירוש היהודים מן הגטו, זה היה ב-7 מאי 1942, הגיע לביתנו איכר פולני, ידיד של אבא, עם סוס ועגלה. הורינו ארזו מעט בגדים, עלינו על העגלה ונסענו אל מחוץ לעיר, לחווה של האיכר בה היינו אמורים להסתתר. שהינו שם כשבוע, ואז גירש אותנו האיכר, כי הוא פחד מהלשנה.
הברירה היחידה שעמדה לפנינו היתה להסתתר ביער, ולבקש אוכל מן הכפריים בסביבה.
עדותו זו, ומילים שהחלפנו בשלב מאוחר יותר, היו לי חשובות מאד בניסיון שלי להבין מה קרה ביער, מה היה הדבר שהוביל למות אימי בשנת 1952, כשכבר לא יכולה הייתה יותר.

פנחס היה ילד באותם הימים, ולמרות זכרונו היוצא מהכלל לא זכר את אימי, אבל הוביל אותי לאחרים שכן זכרו אותה. אחת מהן היא דודתו מארה"ב, שהסתבר שכתבה את קורותיה ביומן, מיד אחרי המלחמה. לאימי הוקדשו שם כמה עמודים. קיבלתי אותם ממנה בפולנית, תרגמתי לעברית, והכנסתי לעבודה שהגשתי באותם הימים לאוניברסיטה.

עוד לפני הפגישה ברר פרטים, וכך בפגישה הראשונה שלנו בסמינר הקיבוצים לשם הוזמן כדי להרצות על השואה, שאל אותי את השאלה הקשה מכל: האם את יודעת שהיא שמטה את ידו של הילד שלה?

אמרתי שכן, אבל האמת היא שהייתי נדהמת מידי. לא, לא ידעתי.

איכשהו פתאום הבנתי עוד משהו. פתאום הבנתי ששני ילדיה של אימי, שלו חיו היו אחי, ואיתם ברחה מהמתבן שהתגלה, היו עימה, הקטן נורה ונפל מיד והגדול, פשוט נשמט מידה במהלך המהומה. למחרת, עם שוך הסערה, נמצא קפוא ליד אחד העצים.

פנחס מסר לי את כתובתה של עדה נוספת.

הסתבר לי שהוא מוקד המידע של הניצולים המעטים (כעשרה שרדו, שלושה מהם התאבדו), והיה לי לעזר רב.

ביקרתי אותו בקיבוצו, ופגשתי גם את אשתו המרתקת, רחל, גם היא ניצולה. היא מסרה פרט קטן וחשוב אחר, שקשור בתגובות הסביבה למותה של אימי. כשמחפשים משהו, כל פתית אינפורמציה הוא בעל משמעות.

בארץ היה למורה. שנים רבות עבד בתחום, והיום הוא מעביר את סיפורו ועדותו בפני תלמידים בבתי"ס להוראה ואחרים. וכך, ברנוב, העיר הקטנה בפולין, שרק מעטים שרדו, זוכה בכל זאת לבמה.

מחכה לקבל הרבה מאד מיילים בהמשך, שהם דרישות שלום צנועות וחשובות מפנחס.

ורק – שיהיה בריא וימשיך. וכן, אני צריכה לבקר בהקדם.

נראה. אולי יום העצמאות הוא דווקא היום הנכון?