על הניכור בבתי דירות ובמגדלים, במקום שאיש לא מכיר איש…

קרל מרקס דיבר על ניכור וגם אנגלס. הניכור כמו שהם ראו אותו, מתרחש במקומות העבודה, כאשר אדם לא מרגיש שמה שייצר שייך לו, או שהוא חלק ממנו וכו'. בולט הדבר למשל, בתעשיות שעובדות בשיטת הסרט הנע, העובד מבצע פעילות אחת מיני רבות, לא מרגיש כלום כלפי הדבר הזה וכן כל המוצר. הוא זר לו.

החיים שלי במגדל, לימדו אותי שמשהו כזה קורה גם במגדלים. הדיירים מנותקים מהאדמה, והמבנה כולו יוצר מעטפת סגורה של קומה, מעלית, לובי. הכל סינטטי למשל, כולל התאורה בחדר המדרגות האטום כלפי חוץ. אין חלון. אין שום דבר אישי. אין משטחים שבהם נפגשים או נפתחים זה לזה (מועדון הדיירים, למשל, יכול להיות כזה, אבל הוא קטן יחסית ומשמש בעיקר לחגיגות יומולדת) הגינה – היא לא מעשה ידי, יש גננים שמתחזקים אותה. אני לא בוחרת את הפרחים או את שיטת ההשקייה. את הניקיון בחדר המדרגות ובכלל – עושות בדרך כלל נשים (כרגע אישה צעירה, עולה, כנראה קווקזית), בגילאים שונים, ובמעמד חברתי נמוך, את התחזוקה, עושה חברה מיוחדת, שגם גובה את דמי הוועד. את הדואר אני מקבלת באחד התאים שנמצא על גבי קיר הכניסה, וגם לידו מתבצעת רק לעיתים רחוקות אינטראקציה חברתית, העיניים של כל דייר נעוצות בתיבה ובמכתב שלו. כל הדירות דומות (little boxes, למי שזוכר את פיט סיגר), גם אם יש כמה סוגי דירות. המקום היחיד שבו אני מייצרת משהו שמייצג אותי – מתגלה עם פתיחת הדלת. של הדירה שלי, כמובן.

האנשים במגדל אינם יוצרים קהילה. אחד לא מכיר את השני. חלק מהדירות נמכרות וחלק מושכרות, בלי ששמתי לב. יש עונות שבהן אני רואה משאיות ליד הבית, ורק אז מגלה ששכן זר או מוכר – עובר דירה. פגישה קרובה יחסית מתרחשת מידי פעם לעולים וליורדים במעלית. במצב כזה, רק לעיתים רחוקות האנשים מברכים זה את זה לשלום, או משוחחים, ואני אישית שמחה אז כשהמעלית עוצרת ואנחנו או אני – נפלטים מתוכה.

בארה"ב – מקלה על תחושת הניכור הנורמה של הנחמדות. כאן היא איננה. שם, כשהייתי נכנסת למעלית, גם הייתה ברכת שלום וגם איזה שהוא משפט על מזג האויר או משהו אחר – ששובר במעט את הקרח.

כדי שהמצב ישתנה צריך וועד שאכפת לו, או מישהו מאנשי הבניין שיהיה מוכן להתחיל לייצר פעילות סביב הדיירים. בעבר חשבתי על זה, והצטרפתי לוועד הבית, אבל ראיתי שאני לא עומדת במה שמתרחש באחורי הקלעים, ובכוחות הפועלים כך שאינטרסים של בעלי הפנטהואזים – יושגו. מצב זה מעלה את רמת הניכור אצלי ואצל אחרים שמרגישים שאין מה לעשות בעניין. קראתי שבחלק מהמגדלים שנולדו בעקבות הקמת קבוצות רכישה המצב שונה. הם בנו את המגדל כקהילה מלכתחילה. גם בארצות הברית יש מקרים כאלה, בעיקר בניו יורק. שם הדיירים מתכנסים מידי פעם ומאשרים למי שרוצה למכור דירה, את הדייר הקונה הנכנס במקומו (או שלא)…

בהחלט יש מקום למחקר סוציולוגי על החיים במגדלים. ובהחלט יש מקום ליוזמות מקרבות. אני יודעת שיש מחקרים כאלה בפקולטה לארכיטקטורה, בטכניון. אלא שהם לא מורגשים…

אחרת – אדם לאדם – זאב… והנוחות הזו שבה נעלמים אנשים לתוך האנונימיות שלהם, קשה.

8 תגובות to “על הניכור בבתי דירות ובמגדלים, במקום שאיש לא מכיר איש…”

  1. יאיר דקל Says:

    אינני יודע מה גורם לניכור אצל דיירי הבתים המשותפים. זה נושא חברתי ממדרגה ראשונה ואולי מישהו חקר אותו ויכול להציע פתרונות.
    לעומת זאת, טעות רווחת לחשוב שקבוצות רכישה בונות בניינים שונים. למעשה, קבוצות רכישה מאורגנות על ידי יזם והקונים אינם מכירים זה את זה. התוצאה – מבחינה חברתית – דומה בדיוק לבית משותף רגיל.

  2. benziv Says:

    יש מחקרים.
    הסיבות המוזכרות הן שונות: החל מההתרחקות שלנו מהאדמנ, כלומר סיבות "ירוקות", המשך בסיבות שקשורות בעיצוב וכלה בסיבות סוציולוגיות.

    קבוצות רכישה רגילות – לא מבטיחות שום דבר שונה. אבל.. קבוצת רכישה שבנויה על חבורה של אנשים מבטיחה משהו אחר לגמרי. גם מקרים שבהם הורים ובניהם לקוחים דירות בבניין אחד – משנות את עניין התחושות הרעות והמנוכרות.

    אפשרות אחרת היא בנייה של קהילה. לזה צריך כישורים של משוגע לעניין.

  3. לא משנה הפעם Says:

    גם אני גרה במגדל, וחושבתשיש ממש בדבריך לגבי הסיבות לניכור. עם זאת, מצאתי שאפשר למחוק את הניכור הזה בצורות מאוד פשוטות. למשל, כן לומר שלום לכל שכן ושכן: במעלית, בחדר הזבל, ליד תיבות הדואר וכו'. לפתוח בשיחת חולין זו גם אפשרות. יש לי כלב, אז הרבה פעמים אפשר לפתוח שיחה סביב זה. כנ"ל אם יש אנשים עם ילדים קטנים/מכוניות מגניבות שאפשר להחמיא עליהן, או שאפילו השכנה לבשה שמלה יפה היום. בסך הכל כולנו בני אדם, ולמרות שאין לנו קשר ישיר לתחזוקת הבית והגינה, אפשר בכל זאת ליצור יחסי שכנות טובים. הרי כמו שאני מרגישה את הניכור, גם השכנים מרגישים אותו, וברוב המקרים שמחים כשמישהו עושה את הצעד הראשון.

  4. benziv Says:

    לא פשוט… זה נראה כך.

    אני חושבת שגם כלב וגם ילדים עוזרים מאד. אני גם שמחה שאת חושבת שאפשר למחוק את הניכור… לצערי, אני ממש לא חושבת שזה מה שמשנה.

    זו הפעם הראשונה והאחרונה שאני גרה במגדל.

    בפעם הבאה, אשתדל למצוא משהו נמוך יותר…

  5. מרים Says:

    עד לפני כמחצית השנה גרתי בבתים משותפים רבי קומות והנסיון שלי רק טוב. בבית אחד נוצרו בין ההורים הרבה חברויות, עד לכדי כך שחגיגוח יום הפורים ויום העצמאות היו משותפות.
    בבית השני והאחרון היו יחסים נהדרים בין הדיירים ותרמו לזה לא במעט הצורך בהחלטות משותפות .
    יתכן שבכל אותם הבתים שאין הוועד מהווה חלק מהדיירים אלא הכל ניתן לחברה חיצונית, כולל גבית מיסי הוועד, הדבר שונה.
    לא הייתי עושה הכללה כמוך, אתי. ונראית לי מאד הצעתה של האשה המסתתרת מאחורי המלים "לא משנה הפעם".

  6. benziv Says:

    למרים!
    תודה על תגובתך.

    אני מנוסה בבית שלי, וגם קוראת ספרות מקצועית. מתוך זה אני מבינה שהבעיה היא אמיתית, ולא רק שלי. יחד עם זה אפשר לראות במה שאני מביאה מקרה פרטי (case study).

    עניין ברכת השלום הוא עניין אחד. בפוסט קודם הבאתי את דבריו של מלטש רצפות (אנשים מנירוסטה) שהתלונן על האנשים בבית, בדיוק בעניין הזה.

    חוויה לא פחות מעצבנת היא הלכלוך.
    אנשי האחזקה של הבית דואגים לניקיון פעמיים ביום: בוקר, וערב. בין לבין נושרים ניירות ליד תיבות הדואר, ומידי פעם מצטבר לכלוך במעלית. אף אחד לא מרים, אף אחד לא מנקה.
    בימים הראשונים, אחרי שעברתי, הייתי מרימה ניירות בכל מקום שמצאתי אותם.
    גם היום, כשאני יוצאת עם ניירות למיחזור, אני אוספת בדרך מה שאני מוצאת אם אני מוצאת.

    ולקינוח: אני עדיין מנסה להיות נחמדה, ממש כמו שהציעה האישה השנייה, מקדימה שלום, נעלבת כשמסתכלים לרצפה או לכיוון שלט התנועה של הקומות, ומשתדלת אפילו דרך כתיבת הפוסט הזה, להביא לשינוי.

    האם כתיבה עוזרת?
    לא יודעת. אבל אולי מי שיקרא את הפוסט יהיה גם אחד מאלה שלא עונים לשלום, או זורקים ניירות, או אולי להיפך – מישהו או מישהי שמרגישים בניכור.

    יש לזה גם צד שני, חיובי:
    בבית שלנו לא דופקים בדלת לבקש חצי כוס קמח. הפרטיות – מושלמת!!

  7. שוקי כץ Says:

    ניסיתי לשלוח אתמול תגובה ולא הצלחתי…פעם רצה ממני מייל, פעם שם, בכל פעם התגובה שלי לא נשמרה….מילא. גרתי פעם ברוממה בחיפה בבניין של 104 דירות – 18 קומות. הכרתי 3 מהם. זה הספיק. היום אני גר בתל אביב – בלב העניינים. מכיר חצי רחוב – והם מכירים אותי. אומרים שלום ומחייכים. אולי בזכות הכלבים – שמתו כבר לפני שנים רבות, ואולי בזכות הילדים….בבניין בו אני גר כיום 12 דירות בסך הכל. את הבניין מנקים פעמיים בשבוע הבנים של השכנה שמתחתי. שני תיכוניסטים צעירים המרוויחים כך את דמי הכיס שלהם….חינוך טוב. אבל השכנים – זורקים ניירות על הריצפה, מניחים שקיות אשפה ליד הפח…כנראה שם בדיוק תש כוחם, פלאיירים מהדואר, נושרים בנון שלנטיות במרחק 30 ס"מ מהפח שנועד לאסוף אותם. ואני מתכופף ומרים. בני לא כל כך מרוצה מזה…"למה את מרים תמיד?" אני מסביר לו שכנראה לאנשים אין די כח או שלא רואים כל כך טוב והוא מביט בי ומחייך ואומר ,אוי אבא, אתה והתשובות המצחיקות שלך. ..אני מקווה שיגדל ויחקה את התגובות שלי. נראה לי שאת ההומור ואת הציניות שלי הוא כבר ירש…

  8. benziv Says:

    שוקילה יקר!

    טוב שאתה כאן.
    יש דברים ששייכים לתרבות שלנו. מלוכלכת. ויש כמוך שמרימים מה שאחרים זרקו.
    גם אני עושה את זה, אבל רק כשאני זורקת בקבוקים או ניירות למחזור… אני כמו שואב אבק, מנקה מה שבדרך…
    היום נכנסתי למעלית. אישה בהירת שיער הייתה צמודה לאחד מקירות הנירוסטה. נאה, מטופחת. הצלחתי להוציא ממנה שלום. אמרתי לה שחם מאד. היא הסכימה איתי.
    ואחרי זה היה שקט.
    המעלית עצרה ויצאנו.

    ויש מקרים שזה מצליח פחות.
    רק רציתי לספר לך שאני מנסה אלא אם כן התייאשתי כבר לגמרי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: