משה קול-קלמן בשינקנסן

השינקנסן נוסעת, לא מתרגשת מכלום, בטוחה כתמיד. כבר שנים היא רצה, עוצרת ברגע הנכון, בדיוק במקום הראוי. מדויקת. חסרת רגשות. במשך כל השנים לא היו לה תקלות ולא ירדה מהפסים, להוציא אירוע אחד של רעידת אדמה. לא נרשמו הרוגים מלבד אלה שהחליטו להתאבד במקומות מסויימים. אפילו השכנים לא מתלוננים חוץ מאלה שסופגים את הבום ביציאה מהמנהרה, ולמענם – לא עולה המהירות על 220. השינקנסן ויפן חד המה. קודם כל יורדים ואחר כך עולים. הסדר נשמר בקפדנות. הדיוק והניקיון – לדוגמא.

– יהיה בסדר, אני אומרת לעצמי בהירושימה, נצליח לעלות בזמן.

אנחנו ממהרים לקרון 14, בהתאם להנחיות שקיבלנו מראש מג'ון-סאן ומשרה, והופ יוצאים לדרך. עקרונית אפשר להגיע ל450 קמ"ש, אבל היא לא נוסעת יותר מ – 200 עכשיו, לפי הנוהלים.  

גשם מטפטף וכל הרחובות הנחצים רטובים וכך גם גגות הבתים והעצים. עוד אפשר לראות שחלק מהם כחול, חלק גדול אפור ורק חלק קטן – אדום. והשינקנסן ממשיכה לנוע. ב1967, כבר נסע בה הנוסע המיליון, ב1976 הנוסע המיליארד. היום היא מסיעה נוסע חשוב, שבא לסגור מעגל.

המוכרת הקטנה עוברת בין הקרונות עם מרכולתה, אני קונה תה, אחרים מבקשים מים, יש גם סושי. בסוף הקרון היא מסתובבת, נעה בקידה קטנה שלא מכוונת לאיש וגם מכוונת לכולם, ונעלמת בפתח הקרון השכן.

עוד רגע ועוד רגע, ולבסוף מחשיך. כשתעצור הרכבת בקובה (kobe) יהיה כבר חשוך לגמרי. האם משה וזהבה יספיקו? גשם ממשיך ויורד כל הזמן, האם יוכלו להגיע הלוך ולחזור?

ההליכה למלון קצרה מאד, הוא יושב לו על גדת השינקונסן וצמתי רכבות אחרים שאותם אפשר לראות  מהקומה ה23 של המלון שלי (אם לא נפלה בזכרוני טעות…).

מבט אל ההיסטוריה מגלה שכבר ב-1930 התחילו לחשוב עליה.

באותם ימים חיו בברלין שני אנשים צעירים: יוליוס קלמן ורחל הפנר. אולי עוד לא נישאו. ב-1938 נולד בנם: משה. היה לו בוודאי שם לועזי. ב1939, כשהיה בן 4 חודשים הייתה להוריו הזדמנות להגר לשנחאי, לא לפני שעלה בידם לשחרר תמורת כופר כסף את יוליוס קלמן מדכאו או בוכנוואלד. הם הגיעו לגטו בשנחאי, שכבר איכלס  גלי יהודים ועכשיו היו הולכים ומתווספים ניצולי ופליטי אירופה המכחידה את יהודיה. שנחאי הייתה פתוחה, כיוון שלא דרשה ויזה.

המחשבה על אמצעי התחבורה המשיכה להתפתח וב-1940 נתנו לשינקנסן את שמה והתחילו לתכנן את קויה. תוכניות אלה הוקפאו עקב מלחמת העולם השנייה עד 1945. 

 במהלך 1943 נפטר יוליוס אביו של משה, בגטו של שנחאי. הימים היו קשים. אימו של משה שהייתה רגילה לתנאים טובים יותר בחייה יצאה לעבוד בעבודות ניקיון בבתי מקומיים (הסרט "שנחאי גטו" מתאר את הימים ההם).

גורלו של משה המשיך ונכתב על ידי כוחות גדולים ממנו: הוא נותר יתום גם מאימו שמתה בהפגזה אמריקאית על שנחאי וקבורה שם בקבר אחים. וכך הוא כותב: "אני נשארתי עם אמי עד גיל 5 או 6 כשהיא נהרגה מהפצצות האמריקאים בשנת 1945. מתקופה זו זכור לי שנהגתי להסתובב ברחוב ולחפש בפחי אשפה קליפות תפוחי אדמה או תפוחי עץ. ביום שבו אמי נהרגה זכור לי שהיא השאירה לי סיר עם אוכל. ביום הזה חיכה לי סיר האוכל אך אמי לא. באותו יום בשעות הערב הגיעו 2 נשים שלקחו אותי אל בית יתומים שבו הייתי זמן מה".

משה הועבר להורים מאמצים, בני הזוג קולברג, וחי איתם ביפן. הם גרו בעיר קובה, שהייתה בה קהילה יהודית גדלה והולכת. נולד לו אח צעיר. הוא נשלח לבי"ס קנדי, שהותיר את רישומיו בהגייתו את המילים.

ב1961, משהחליט לעזוב את הבית ולעלות לארץ, נתנו לו הוריו המאמצים תמונות של אימו הביולוגית ולא הוסיפו פרטים. לא היו להם.

ב-1962 נפתחה השינקנסן לנסיעת מבחן, ומשה התחיל לחפש את קרוביו בעולם, ללא הצלחה.

ב1967 נסע על השינקנסן הלא היא הבולט –  הנוסע המיליון. היה זה זמן מתאים לנישואי משה וזהבה בישראל. נולדו להם 5 ילדים והם אימצו עוד בן אחד. בני ביתו המאמצים הגיעו אליו לביקורים. הוא קבע את ביתו בקיבוץ להב בדרום. גם אחיו הגיע לחיות שם.

ב1975 חזר משה לחפש את קרוביו וב"יד ושם" נמצא בן דוד. מכאן התחיל לגלות את שורשיו ובני משפחת אימו ולמד על חייהם. מכתבים ששלחה האם לבני ביתה סיפרו לו את הסיפור העצוב של הישרדותה. במכתב האחרון שלה כתבה שלא תוכל להמשיך ולכתוב כיוון שאין לה כסף לקניית בול.

ב-1976 עלה על השינקנסן הנוסע המיליארד, ואביו של משה נפטר. הוא ביקש להגיע ללוייתו. הקיבוץ, כדרכו באותם ימים, קבע: לא תוכל. מאז, מזה 34 שנים, רוצה משה לעלות על קברו של אביו, ועכשיו מפרידה החשכה ההולכת וגוברת בין שאיפתו לאפשרות לממשה.

הגענו למלון, משה וזהבה לקחו מונית ואנחנו יצאנו לראות את העיר בלעדיהם. גשם כבד ועלייה תלולה הקשתה מאד על דרכם, אבל הם הגיעו לבית הקברות היהודי. השער נסגר שעתיים קודם. הוא אמור היה להיפתח שוב למחרת בבוקר, בשעה שכבר היינו אמורים לעשות את דרכנו לשדה התעופה. הנהג שלקחו היה חביב ביותר, ולא רצה לקבל חלק מהכסף שעליו סוכם. משה וזהבה עמדו על תשלום מלא.

שני אנשים, כבר לא ממש צעירים, עמדו ליד השער והסתכלו פנימה למצבות. משה סיפר לאביו, דרך השער הנעול, את קורותיו והגשם המשיך לדמוע. זהו המסע האחרון של משה ליפן. בזה הוא סגר את המעגל. עכשיו גם אביו יודע מה קרה בימים שעברו ומה נהיה.

אמרתי למשה, שבדת היהודית הנשמה נפרדת מהגוף, וגם אם לא נגע בקבר – פגש את הנשמה. 

במבטא קנדי, בשיער אפור, במשקפיים עבות מסגרת לעיניו, בהליכותיו האומרות נועם, הסכים איתי משה. גם זהבה, בהליכתה הזריזה ובשיער אדום וקצוץ הסכימה. 

כששמעתי את הסיפור לראשונה לא יכולתי להגיד כלום. עם שובנו ארצה, ולאחר שקיבלתי את הטלפון שלהם, ביקשתי רשות לכתוב עליו בבלוג, והיא ניתנה לי.

אפשר לקרוא עוד מקורותיוו ב: www.holocaustchildren.com/cms/?PageID=48

ובינתיים ממשיכה השינקנסן להסיע את המיליונים, משה מספר את קורות מסעו האחרון ביפן לקרובים שמצא כאן ומעבר לים, ובישראל – חמסין.

לפעמים מחפשים את יפן ומוצאים את ההיסטוריה היהודית.