אני משתדלת להבין את יואל הופמן. בכל פעם שנדמה לי שאני מבינה, אני מתבלבלת שוב.
הוא לא שואל אותי על הצליל של מחיאת כף אחת, ואני לא ראיתי קטוע יד מזמן.
אבל אני פוגשת אחת לשבוע אישה, קטועת רגל. היא התרפיסטית שלי. היא מלמדת אותי את מה שהיא יודעת ולאחרונה חזרתי לרוץ (במים). בפעם האחרונה הוספתי לידיים שלי את הכפפות הצהובות שלה וקיבלתי קרומי שחייה מלאכותיים. הזרועות שלי עבדו קשה יותר.
אף אחד לא שואל אותי לצליל שמשמיעה רגל אחת, אבל אני מכירה אותו טוב: היא קופצת עליה עד לבריכה ואז מזנקת למים.
ובמים, טריטון ונפטון מוחאים לה כף. גם אני.
החיים בארגונים 
להשאיר תגובה