היא לא הייתה לבד. עוד בני משפחה שלה מתו במהלך הסכסוך העקוב מדם.
לפעמים אי אפשר להדחיק: חץ של כאב מצא את דרכו לליבי, והתקפלתי.
חושבת על האימא ששכלה 2 מילדיה בסכסוך. מה קורה לה? מה אפשר להגיד?
אחר כך אני חושבת על האחים שנותרו, ועל ילדיהם: מה יהיה עליהם?
אין ספק:
היא וילדיה גרים במקום לא נכון בעולם.
הם שייכים לקבוצה הלא נכונה.
וההרוגים היו גם הם במקום הלא נכון, ברגעים המסויימים ההם.
ואני, שיושבת לי בוטחת, מרחק רב ממנה, יודעת לפתע, שגם המקום שלי לא בטוח, ויכול להיות גם הוא למקום הלא נכון, בין רגע.
מתגעגעת לשלום. לשיקום ההריסות הנמשכות.
החיים בארגונים 
להשאיר תגובה