מפגינה מתה: אבו רחמה

היא לא הייתה לבד. עוד בני משפחה שלה מתו במהלך הסכסוך העקוב מדם.

לפעמים אי אפשר להדחיק: חץ של כאב מצא את דרכו לליבי, והתקפלתי.

חושבת על האימא ששכלה 2 מילדיה בסכסוך. מה קורה לה? מה אפשר להגיד?

אחר כך אני חושבת על האחים שנותרו, ועל ילדיהם: מה יהיה עליהם?

אין ספק:

היא וילדיה גרים במקום לא נכון בעולם.

הם שייכים לקבוצה הלא נכונה.

וההרוגים היו גם הם במקום הלא נכון, ברגעים המסויימים ההם.

ואני, שיושבת לי בוטחת, מרחק רב ממנה, יודעת לפתע, שגם המקום שלי לא בטוח, ויכול להיות גם הוא למקום הלא נכון, בין רגע.

מתגעגעת לשלום. לשיקום ההריסות הנמשכות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: