קורבנות כגיבורים?

 כשאני שומעת את המילה הזו, "גיבורים", אני שמה לב, איך היא מעלימה ומנגבת מן השולחן מילה אחרת: קורבנות. 

קורבנות הופכים לגיבורים, גם אם הם לא התכוונו להיות כאלה.

 הם נעשו כאלה על ידי אחרים, לעיתים – כשלא היה משהו טוב יותר לעשות. לי אין ספק שאף אחד באוטובוס שנסע בכרמל הבוער, לא רצה להיות קורבן, אבל הוא היה.

 ובדרך מיוחדת הוא הפך לגיבור.

 וזה מקל בין השאר על מקבלי ההחלטות ולא פחות מזה על האוהבים שלהם. אחרת, איך אפשר להסביר את מותם חסר המשמעות?

 ואיך אפשר לכפר?

 הטכניקות מגוונות (מחק את המיותר): אבל לאומי? אזכרה גדולה וממלכתית? הקמת טייסת על שמם? חלוקת מלגות?

 אבל, עמוק, בפנים – ברגעי האמת – זה לא ממש עוזר. 

 

והילדים, אלה שנטרפים על ידי חבריהם עד שהם מוכנים להעלות את עצמם לקורבן, מה הם?

 האם גם אותם נהפוך לגיבורים? כאן יהיה קשה יותר. הם היו בודדים, כל אחד לעצמו, בשוליים ולא בתוך קורס של צוערים או אחרים. וכך  הם עולים לעולה, אחד, אחד. וכיוון שהממלכה לא אשמה במותם, הרי הם עצמם והוריהם מואשמים מיד. לעיתים קרובות מצרפים גם את מערכת החינוך, ובמיוחד את המורה שלא הרגישה.

 החברה שתמיד אהבה להקריב קורבנות, מצאה לה דרכים אחרות לעשות זאת וסוגי המזבח מגוונים.

 והעיקר: יצר ההשמדה ממשיך לעבוד.  לפעמים הוא חזק מיצר החיים.

 ואני, פוחדת.

 ושואלת: מי יהיה הקורבן הבא? סליחה, הגיבור הבא?