אני לא יכולה לשכוח את הקומה השנייה (תלוי איך סופרים, יש שיגידו הקומה הראשונה), דירה 4, בבית התל אביבי, ערב, הבעלים הוא גם הסדרן, הוא גם המנחה, הוא גם שרות הלקוחות, הוא גם הקופאי. הכל.
פתיחת הדלת מכניסה אותי ישר ל"אולם", משהו בגודל של 3 מטר על שישה, אולי. בפינה יש גם מטבח. מן הול שחוברה לו פינת מטבח. את הכל אפשר לסגור עם וילונות שחורים, אבל חם מידי, והוילון מוסט, כדי לאפשר לחלון להיפתח ולהכניס אוויר. אז הנה, באולם שלנו יש חלון שמסתכל על הבניין השני. ויש גם בובת מלך ערום, כתר לראשו.
הערב הזה היה ערב של תובנות עבורי. פתאום חשבתי שתאטרון לא צריך להיות רב משתתפים, דווקא. הוא יכול להיות בדיוק מה שיש שם. כמעט כמו במשפחות בריטיות שראיתי בטלויזיה, אנשים מהמאה השבע עשרה או השמונה עשרה, בני אצולה שמחליטים להעלות הצגה בהשתתפות בני המשפחה.
אבל יותם ראובני הוא איש לבד. הוא והתרבות. הוא וחברים לקהילה הקטנה שלו. מעלה הצגות. והוא לא צריך אישור של אף אחד. והוא לא צריך שאיזהשהו תאטרון יציג משהו שלו. או של חברים שלו.
בובת המלך הערום נשארת ללא הדר, יותם מוריד לה את הכתר ומניח אותו לרגע על ראש המשוררת, שולמית.
התאטרון של החיים והתאטרון המתוכנן, והבובה והמשוררת, כולם מצטופפים בחדר הקטן הזה, בהול שהתחבר לו מטבח, כדי להעלות את התאטרון.
לפעמים אני מצטערת שאני לא גרה בתל אביב. אבל מזכירה לעצמי שאני רק חצי שעת נסיעה משם.
החיים בארגונים 
להשאיר תגובה