חוויה יוצאת מהכלל. כבר שלושה שבועות אנחנו בעקבות הסרט. כשהזמנתי אתמול כרטיסים, היו מעט מאד מקומות פנויים. רכשנו שלושה והייתה לנו הזדמנות נפלאה ליהנות הנאה גדולה מסרט איכותי.
בכל מקום בעולם יש זבל, אבל בסרט הזה אנחנו מתמקדים במלקטי הזבל בריו דה ז'נרו. הסרט מתחיל בשיחה שמבררת את האפשרות לרדת לשם, להתערבב בתוך האנשים, הריח, הסכנה והזוהמה.
בהמשך מתמקדת העין בגיבורים אחדים שצילומיהם המבויימים יעשו את התמונות שיסתובבו בעולם ויצליחו לספר את הסיפור של החבורה המיוחדת הזאת של אנשים, ובמטמורפוזה שהם עוברים.
בסרט הקשה הזה יש משהו אופטימי שאומר שאנשים, גם ברמות העוני הקשות ביותר והמנוולות ביותר, הם אנשים, ויש להם רצון להשיג, להשתתף, להיות טובים, לצמוח.
שאלות פילוסופיות כבדות משקל עולות, למשל: האם אפשר לשפר לאדם את חייו ואחר כך להחזיר אותו לזבל שבו הוא חי? ואולי צריך לתת לאדם את הבחירה? האם אפשר לשנות את האדם? את החיים?
ואם מדובר בבחירות: הסרט מלמד שיש בחירות. אפשר לבחור לא להיות זונה וכן, כן לעבוד בזבל, אפשר ללכד אנשים ולעשות את עבודתם טובה יותר, אפשר למחות ואפילו לנצח.
סרט מעולה, שבסיומו לא התחשק לי לקום ממקומי, ורק מחיאות הכפיים של האנשים שהתרגשו כמונו בסיומו, אמרו לי שבכל זאת צריך יהיה לזוז.
לסיכום: מי שלא רואה את הסרט – מפסיד!
ובנוסף: זוכרת את גלעד, שכבר חודשים ושנים לא ראה סרט ולא שהה בחברת אנשים.
החיים בארגונים 
להשאיר תגובה