מרחק נגיעה בלבד

מנהרות הכרמל עושות את זה בדקות, ואני נוסעת בשקט ותמורת קצת יותר מאחד עשר שקלים, מוצאת את עצמי במפרץ, אבל עכשיו מתחילה הזחילה המתמדת בין רמזור לרמזור. פחות משעתיים ארכה הנסיעה שלי מפולג לשבי ציון. זמן דומה עברה חברתי, טלי, שיצאה ברכבת מבית יהושוע ופניה לאותו היעד. הדרך החדשה-ישנה העבירה זכרונות כמו בסרט נע, וגעגועים עזים פקדו אותי, בדמות השאלה: האם נותרו הצדפים שאבא הדביק על גדר הבית שלנו פעם?

שבי ציון הגבירה את הגעגועים, שם, מול הים – כשאני יכולה לספור כמעט כל גל, ומתחת לסככה שטעמה התיישן, ליד פשטידה, ודג מלוח, וגבינות טובות ולחמים טריים, שבתי ודיברתי על הצדפים.

אחרי שהקראנו ואני הבאתי את הסיפור שלי: "בייניש -טויט חי", שגם הוא מדבר בבית אבא, ואחרי שאכלנו, ושוחחנו, והחלפנו רשמים, יצאתי בדרכי הביתה, נחושה לעבור דרך הגדר של אבא. טעיתי בדרך. לא מצאתי מיד את בית הספר התיכון, שנראה עכשיו אחרת. לא מצאתי את הדרך המחברת בין קריית חיים המזרחית למערבית. אבל לא ויתרתי. ההתעקשות שלי הוליכה אותי לכביש שנמצא מתחת לפסי הרכבת, ובתנועה קלה הגעתי הביתה.

כמהה ניגשתי אל הסמטה, זו שהג'י.פי.אס לא מצא, וזיהיתי את הגדר. היא לא הייתה זו שאבא בנה, היא כוסתה בטיח ורדרד וגבוה מאד. הבית כולו הוקף סביב, סביב. הסמטה שנראתה לי ארוכה – הייתה פתאום קצרה כל כך, פניתי לתחילתה והיקפתי את הבית מצידה השני של הסמטה. המחסן של אבא עמד שם ונוסף לו זר של רעפים אדומים. החצר הייתה מסודרת, ככל שיכולתי להציץ והמבנה הבסיסי של הבית לא השתנה. צער אפף אותי, כשקראתי את שמות השכנים שנשארו כמעט כשהיו: שפיצר, בן אליעזר. להם היה בן ממשיך, אנחנו מכרנו.  הסתובבתי פעם נוספת ונזכרתי בחומות יריחו. לי לא היו חצוצרות. אני לא רציתי להרוס, אלא להשיב. וזה היה בלתי אפשרי.

כמעט יצאתי לדרכי, אבל ליד הכיכר החלטתי לחזור על עקבותי ולפנות לים. משרק יצאתי מהמכונית, קידם אותי קולן של המטקות. הצליל הזה לא השתנה כלל. הצליל הזה. וגם הריח החריף של האצות והמים. החול, כמעט נעלם, נעשה עבד נרצע לדשא שצמח עליו כאילו החוף יושב על פלגי מים. נחתי על אדנית חדשה וכמעט זיהיתי את המקום שבו ישבתי ללמוד למבחן הבגרות בביולוגיה. אחר כך הסתכלתי אל האופק, וספרתי שש אוניות בדרך להיכנס או לצאת מהנמל. שתיים מהן היו אוניות מלחמה, סטי"לים. נדמה לי שהאופק באותם הימים היה ריק יותר.

חייגתי לאחי. שאלתי אותו אם היה כאן מאז 1990 שאבא נפטר. והוא אמר שלא, שזה כואב מידי. הבנתי אותו.

ואז נשמעה הצפירה, זו שמבקשת שאגיע לחדר המוגן. נשארתי לשבת על הכיסא שלי, ליד המחשב וכבר לא ידעתי אם העולם השתנה או שאולי לא. והצפירה השתתקה.

2 תגובות to “מרחק נגיעה בלבד”

  1. רויטל Says:

    אתי'לה את כותבת ככ יפה..אני מאוד נהנית לקרוא!
    אני מחכה לסדנא הבאה בחיפה, את הראשונה פספסתי..
    רויטל (מחיפה..)

  2. benziv Says:

    תודה!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: