הנחיית קבוצה: תחושת השפלה, וארווין יאלום

לאחרונה, מצאתי את עצמי בקבוצות שחשו בהשפלה.

התחושה הזו התעוררה בעקבות תרגילים שניתנו.

בקבוצה הראשונה, נתבקשה אחת המשתתפות לעמוד, להגיד את דבריה, ואחר כך לחזור ולהגיד אותם באופן אישי לכל אחד מהחברים והחברות בקבוצה. לדוגמא: נניח שהמשתתפת אמרה משהו כגון: " התוכנית כאן, לא מתאימה לצרכים שלי".

מראש וידאתי שהיא מוכנה לתרגיל. הייתה לה גם אפשרות לעצב אותו.

התחושה שלה הייתה שעצם הבקשה הייתה השפלה. לתחושה הזו היו הדים גם אצל חברים אחרים.

בקבוצה השנייה ביקשתי בסוף הסדנא, שאלה שדיברו יקומו ויצרו מעגל, ובו ידברו על איך היה לדבר בקבוצה. לאחרים, אלה שלא דיברו, הצעתי שגם הם ייצרו מעגל וידברו על איך זה היה לא לדבר. ייתכן אפילו שביקשתי מכל אחת מהקבוצות להיכנס לאמצע, בתורן.

גם כאן הייתה התחושה של אלה שלא דיברו תחושה של השפלה.

שאלתי את עצמי שאלות מספר:

1. האם באמת הייתה כאן השפלה?

2. מתי קבוצה מוכנה לקחת על עצמה את התחושה של השפלה?

3. איך והאם אפשר היה לעשות את זה אחרת?

4. האם מדובר כאן בהשלכה?

5. האם היה כאן איום נתפס?

6. האם הסיטואציה של מנחה מונחה – יוצרת בהכרח סיטואציה שמזמינה תחושת השפלה?

7. האם הסיטואציה הובלה ע"י משתתפים "בעייתיים"?

קצת קראתי בדברי ארווין יאלום (טיפול קבוצתי, תאוריה ומעשה).

מאד אהבתי את פרק 13 שעוסק ב"חברי  קבוצה בעייתיים". קיבלתי חומר למחשבה.

בעיקר אהבתי את מה שנכתב כאן על אלה שדוחים עזרה. הם "יודעים" למה. הם "יודעים" מה נכון להם. הם, "יודעים" מה לא נכון להם.

נדמה לי שבמקרה שהבאתי יש שילוב של כמה סוגים של "בעייתיים" שהביאו למצב המתואר.

כמובן שלא אוכל לכתוב יותר, כדי שלא לפגוע בפרטיות של החברים בקבוצה. אני בטוחה שאחזור לנושא באופן אחר.