אני מתבוננת דרך עיני הנכדים. משפטים כמו:
"כל השבועות האחרונים למדנו על השואה, נמאס לי.."
"המורה שלנו נאצית.."
או דרך עיני הסטודנטים שלי: "הרגשתי בקבוצה כמו בשואה.."
כל אלה אומרים לי שלא לומדים את השואה נכון.
לא יכול להיות כדבר הזה.
גם זילות.
גם אי הבנה.
ומה יש להלין על מדינות אחרות? אנשים רחוקים?
אצלנו צריך לעשות סדר ויפה שעה אחת קודם!
החיים בארגונים 
אפריל 28, 2010 ב- 9:19 am |
יש הרבה אנשים שחושבים שהמטרה של לימודי שואה ושל יום השואה היא לדכא אותם.
אולי צריך לנסות להדגיש שהמטרה העיקרית היא לגרום להם לזכור. אם זה מדכא אותם, אז זו תופעת לוואי, הגיונית ולא נעימה, אבל מובנת בהתחשב בחשיבות הזיכרון.
זאת, לפחות, ההבנה שלי של הדברים.
אפריל 28, 2010 ב- 2:10 pm |
אני שמעת בזמן האחרון ביקורות על שיטת ההוראה, על הדרך בה מנסים להזכיר. אני ממש לא מומחית בנושא, אבל כשאני פוגשת סטודנטים, וגם אנשים צעירים, ושומעת מהם את הדברים – אני מוכרחה לומר שאני מזועזעת. ולדעתי, לא מדובר כאן על זה שזה מדכא. מדובר על דחייה של הנושא. וזה כבר עניין אחר…
אפריל 28, 2010 ב- 2:33 pm |
כן, יש דחייה והשאלה היא מה הסיבה לדחייה. "מדכא" זה הסבר אחד אפשרי. עוד הסברים אפשריים הוא "טִקְסִי מדי" ו"חוזר על עצמו". ובטח יש עוד כמה.
ואם אנחנו כבר מדברים על זה, אז הסיפור האחרון ב"פריכיות אורז", העוסק בשואה ובנושאים אחרים, פשוט יוצא מן הכלל.
אפריל 28, 2010 ב- 4:59 pm |
בענייני הפריכיות: תודה על הביקורת החיובית שלך.
יש כנראה הרבה סיבות. בטוח שמוכרחים לעשות שינוי. אבל קודם כל, אני בטוחה שצריך להקשיב לדברים שנאמרים בנושא, למשל, אלה של פרופ' חנה יבלונקה. ויש אחרים. כמו שאמרתי אני לא מספיק מצויה בעניין…
אפריל 29, 2010 ב- 7:28 am |
אתי מה שלומך ?
לפני 3 שנים וחצי חזרתי ממסע לפולין כאיש סגל עם תובנות קשות בנושא לימודי השואה. לצערי עד לפני שנה ביטאתי את תסכולי רק בשיחות סלון ובאמירות דומות לאלו שלך. לפני כשנה, במהלך יום פיתוח שבועי שהרגלתי עצמי לקיים, ירד לי האסימון והתחלתי לכתוב חומרים ורעיונות ( אפילו עוד לא במחשב, רק במחברת ). הרעיו המרכזי היה בלימוד השגוי של השואה, בעיקר בתיכוניים ומעל הכל הטעות המרה במבנה של המסע המסורתי לפולין.
המסע הפך להיות מסע מחנות ריכוז, מלונות וקניות בפלאזה של קרקוב. הדגש העיקרי הוא על "כמה היינו מסכנים, איך טבחו אותנו". ( שלא לדבר על הדברים שהנוער עושה במלונות בוורשה- נערות ליווי וכו' ) זוהי טעות יסודית- הדגש חייב להיות מבוסס על הקוממיות והלחימה, וסיפורי הגיבורים שלחמו בגטאות, אלו שברחו ליערות, הצטרפו לפרטיזנים, הגיעו לארץ והקימו אותה. כל החוויה העוצמתית הזו של המסע חייבת להיבנות מחדש !!!
יש לי עוד הרבה לומר בנושא, אך לא אתיש אותך אתי. אני שותף מלא לדעתך.
אשמח אם תכנסי לאתר שלי, אני ממשיך לגדול ולהתפתח.
דודי גורין
אפריל 29, 2010 ב- 7:56 am |
היי דודי!
שלומי מצוין! ואני שמחה מאד שגם אתה גדל ומתפתח. מגיע לך!!
אתה לא מתיש אותי.
אני חושבת שאלמד את הנושא יותר לעומק.
הנכדים שלי עוזרים לי להבין את העולם שהם פוגשים, ואת העולם כפי שהמבוגרים מציגים להם אותו.
ונשמע לי ממש גרוע מה שאתה מתאר שקורה בוורשה. כולל נערות הליווי.
ויש לי כאן שליחות אישית בהחלט – גם!
אכנס לאתר שלך.
מאי 2, 2010 ב- 9:37 pm |
אישית הגעתי למסקנה שהכי חשוב לדור השואה לא לפספס את הדור השלישי והרביעי,
לגרום להם לזקוף את הגב ולהקרין בטחון עצמי של "לעולם לו עוד".
באופן כזה הזכירה היא פונקציונאלית – אמצעי להתרסה,לסמוך רק על עצמנו,
לא על חסדי גויים.
בניתוח תוכן של דברי הניצולים,שומעים על כך שהנקמה הכי מתוקה היא להראות לפולנים,לגרמנים,לאוסטרים וכו' וכו' ולכל משתפי הפעולה עם הנאצים ועוזריהם,
"תראו אותנו שרדנו והתחזקנו על אפכם ועל חמתחם"!!!!.
מאי 3, 2010 ב- 3:22 am |
אני מניחה שבעוד כמה דורות הכל ישכח. אנשים ילמדו על השואה כמו שלמדתי על האינקויזיציה או אירועים אחרים.
והלוואי ולא תהיה עוד אחת.
בינתיים – זה כואב.