אנשים הולכים במין הליכת עוורים, תנוחת הגוף לא מודעת לאחרים, הולכים ועומדים כמו שהגוף למד להוליך את עצמו, והמבט בעיניים לא ממוקד, ולפעמים חסרות העיינים בכלל ובמקומן רק משקפיים.
הכרתי את המקום היטב.
בנעורי, בשנות השישים, הייתי מתנדבת ומגיעה למקום במוצאי שבת, אוספת עוור אחד או שניים, עולה איתם על האוטובוס המוביל לחיפה, ושם, ברחוב הרצליה היו פוגשים את חבריהם במועדון. אחר כך הייתי מחזירה אותם באוטובוס האחרון וחוזרת הביתה.
עברו ימים רבים.
היום, בערוץ הראשון ראיתי שוב את המקום. וגיליתי שסוגרים אותו. לא יהיה מקום לעיוורים: לעבוד, ללמוד, לבלות.
מיותרים העוורים. וקרוב לוודאי שמספרם קטן וקולם חלש. מי מהם יכול להתנגד לסגירה?
החיים בארגונים 
כתיבת תגובה