דמן הזול של נשים אתיופיות

כל אשה חמישית מבין הנרצחות היא ממוצא אתיופי. עוד אחת מצאה את דרכה לסופה. יותר משעה חיכתה שיקחו אותה הביתה, כמובטח בתחנה. ומשחשה שלא נושעה, הלכה. ולא ידעה לאן היא הולכת. ואולי ידעה וכבר נמאס לה להתחבא. לחכות.

סטטיסטיקה קשה. ומי יודע במי תפגע מחר? מי האישה הבאה בתור? האם כבר עכשיו היא מסוכסכת עם בעלה? האם כבר עכשיו היא מתלוננת? האם שמה ידוע? מי יודע? מי עוזר לה? איך?

המשמעות היא, כך כתוב עוד, שכשאישה ממוצא אתיופי מגיעה להתלונן, זה כמעט תמיד יכול להיגמר במותה. מי שם לב לזה? האם השוטרים מבינים? יודעים? האם הכל נפטר בדיבור על "העדה הזו"?

ואיזה עולם?!

אחת התשובות, היא קרוב לוודאי: להשקיע. יותר רווחה. יותר עובדות סוציאליות ועובדים סוציאליים שמבינים את השפה ומכירים את התרבות. יותר עבודה למהגרים. יותר השכלה. יותר חינוך טוב לילדים. יותר עבודה עם התסכול שמביאה כל הגירה. יותר.

אבל כאן, כששר הרווחה יוצא עם כמעט דמעות, חיוור פנים, חסר אונים, מותש – מי עוד נותר לעזור?

בינתיים, עוד ילד אחד, שפניו טושטשו כדי להגן עליו,  יגדל יתום. וכמה עשרות אנשים – ירצו לאמץ אותו.