לנירה חברתי יומולדת, 60.
החברים והמשפחה, כארבעים איש ואישה, יצאו אל חוף הבונים. ארץ ישראל היפה, הייתה קצת יותר ריקה כשהתחלנו, וקצת יותר מלאה כשסיימנו. אוהלים, אוהלים נערמו סביבנו. ים של אפור הלך והצטופף על החוף.
חשבתי שכיף גדול לבוא לשם עם ילדים, אבל… צריך לשכוח מפרטיות: אין מקום. אוהל ליד אוהל. כולם מחובקים במין חיבוק גדול, ארצי, כשמוזיקת הרקע היא של המים, ושל הכרוז שמברך את הבאים לשמורה ואומר שהחוף אינו מוכרז ואין בו שרותי הצלה.
ואילו אנחנו ישבנו במקום שהקימה אחת הקיטנות שנהנתה שם בבוקר, קורת גג לראשינו, שולחן ארוך שעליו נפרשו כל טוב הארץ שהביאו החברים, והרבה "מה נשמע"? ו"שנים שלא התראינו".
לא נשארנו לבוקר, כמו אלה באהלים. בערב, אחרי שהשמש שקעה ועוד קצת, התנענו את המכונית ויצאנו לישון על מזרון עשוי היטב, וסביבה פרטית יותר.
והיה ערב והיה לילה והיה טוב ועכשיו טוב.
החיים בארגונים 
כתיבת תגובה