כאן ועכשיו, בכתיבה אוטומטית

יוצאת מהפגישה, יורדת במעלית, וצועדת אל החניה. קר היום ואני לבושה במעיל שקניתי בדנמרק לפני יותר מעשרים שנה. אחת לחמש שנים אני מוציאה אותו מהמקום השמור שלו, מנערת מאבק ולובשת אותו. אנריקו חברי הדני,  בוודאי לא היה מאמין שאני עוד שומרת אותו.

אני צועדת לעבר הרכב שלי, אבל רגע לפני, אני שמה לב לדגלים שעומדים בכניסה. לא ראיתי אותם קודם? יש כאן חגיגה? אין לי תשובה ואני נזכרת בהורי, כך כשאני צועדת לאיטי. שניהם היו שמחים לראות אותי היום, אישה שכבר נראים בה אותות הזקנה, צועדת בין הדגלים אל המכונית ובידה האחת מחשב נישא, ובידה השנייה תיק ומטריה. זה מה שהם רצו. שאלמד, שיהיה לי טוב, שתהיה מדינה, שיהיה דגל, שאחיה בבטחה. "אם רק תלמדי, יהיה לך טוב", אמר אבא. וטוב לי, אני מודה.

מהאוניברסיטה  הגשומה והקרה, אני יורדת ומשוחחת עם ר' שזה עתה התאלמנה. היא לא תוכל לקבל ביקור שלי היום. אני מבינה שיהיה לי יותר זמן לכתוב, וממשיכה בדרכי. מ' חבר טוב משכבר הימים צף ועולה בדעתי, גם אותו רציתי לבקר. אני חושבת שאבדוק אם הוא פנוי, ואחר כך אסע לי לכיוון עתלית דרך הנוף הנפלא שיורד מבית אורן כמעט עד לים.  אבל אין פניה שמאלה, ואני ממשיכה בכיוון אחר. ליערות הכרמל אגיע בהזדמנות אחרת. מ', מרים את המכשיר מהצד השני. הוא נשמע דומה ושונה. המח שלו עבר טלטלה גדולה בידם של מנתחים. הגידול הזה, הפך אותו מאיש קורא וכותב, בעל ספריה אדירה, למי שאינו מזהה צורת אות, אבל מדבר, נושם וחי ביננו. הוא ישמח לראות אותי.

אני מצלצלת בדלת ביתו, נכנסת. האיש איבד ממשקלו, שיערו נראה תלוש משהו, אבל ארשת פניו ידידותית כתמיד. אנושיותו ורוחב ליבו בולטים לעין, גם עכשיו. הוא מזמין אותי להיכנס. ריח של קליפת תפוזים עומד בחדר, ולא, אני לא רוצה תה או קפה. ידיו רועדות קצת, אני אומרת לעצמי בשקט, ורק משהתיישבתי אני מגלה את כל מה שנחרב בגופו. אם בעתיד ירצה לקרוא או לכתוב, יצטרך ללמוד הכל מחדש. אנחנו מדברים על הא ודא. הוא מחפש מילים, שוגה מידי פעם, הן נעלמות לו. לא, הוא לא כועס על אלה שלא מבקרים. חלק מהאנשים מגיבים בניתוק. הוא מבין. כן, התרחשות כזו מאיימת מאד עליהם, אני מוסיפה ומביאה את הדוגמאות שלי. הוא עסוק בקיום היום-יום. היום סידר את הקומה התחתונה. הוא עושה דברים קטנים. מתעייף מהר.

הוא שרדן, החבר הזה שלי, ואני מעריצה אותו. לומדת ממנו משהו נוסף על הסבל ועל קדושת החיים. לומדת על אהבתו לאשה שליוותה אותו בטוב וברע עד היום, וממשיכה בזה. היא גיבורה, הוא אומר לי.

בפתח הדלת הוא אומר לי שאני אחת מהאורחות החשובות ביותר שנכנסו לביתו, ואני אומרת שהוא אחד האנשים החשובים שנכנסו לחיי.

אני יורדת לאט במדרגות, ולא מתבוננת לאחור. משתדלת שלא לתת לדמעות לעלות. כשאני כבר למטה, אני  בכל זאת שולחת מבט למעלה, מתבוננת לאחור, ומצליחה לראות את כנף בגדו, רציתי לנופף לו לשלום, ולא הספקתי, התעכבתי מידי, הוא כבר לא ראה אותי.

חנוקה אני נכנסת למכונית, מתניעה וזוכרת את ידו של אבא מונפת אלי לשלום, אז, בימים ההם שידעתי שזה כבר לא ימשך הרבה זמן .

רוצה לקוות שמ' יתגבר. לא, לא פשוט לחבר שלי, איש יקר ואוהב אנשים. איש רוח, משורר. כותב. עובד. שסילק מחייו מאות ספרים חדשים שקנה בלהיטות, ושעמדו כאבן שאין לה הופכין.

לאשתו, שהתעצבה אמר שהיא עוד תודה לו על שהעיף אותם, שקנה אותם בטרוף. צריך להסתפק בדברים הפשוטים. כך אמר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: