אפילו את הבחירה הזו אי אפשר לעשות. את האמת מאחוריה אי אפשר וגם לא צריך למצוא. יהיו מי שיתנו את הפרשנות.
הארץ עניה מידי ברוצי ועושי שלום.
הארץ עשירה מידי בכאלה שרוצים מלחמת עולם.
כמה חבל.
מותו של נהג מצית מלחמת עולם. כמעט.
מתנת יומולדת עלובה למי שנולדה מיד אחרי מלחמת עולם שנייה.
כמו שבוודאי כבר ברור מהכתוב, המסע שלי, נקודת השיא שלו – הייתה במה שקורה מסביבי, ולא מבחינה גאוגרפית (כי אז הייתי מספרת אולי על החמצת הווזוב) או ארכיטקטונית (כי אז הייתי מספרת על הפינות ה"גזורות" של הבתים בברצלונה), או קולינרית (כי אז הייתי מספרת אולי על פיצה או פאייה). הבחירה שלי הייתה יותר סוציולוגית וארגונית.
היום, 18 ימים אחרי שיצאתי למסע, אני מסכמת זמנית במספר נקודות:
1. העולם יודע לעבוד ביחד, וגם ליהנות ביחד. כל עוד שומרים על גבולות ומסגרת של כללים בסיסיים. עובדה. בתוך הספינה, לדוגמא, כל אחד עשה את שלו במסגרת כללים שנקבעו מראש, כוול אורחים, ובוודאי עובדים. מכאן אפשר להגיע מהר מאד לתאוריות על קבוצה, נורמות, ערכים, תרבויות ועוד.
2. אפשר לומר שנדרשת יכולת לעשות סוג של קשר ללא קשר, או קשר מוגבל ומרפרף. כאן הייתי אולי מוסיפה את התאוריה של הומנס על התנהגות בני אדם בקבוצה. על התנאים להמשך או אי המשך של קשר.
3. כסף: אחד התנאים שיאפשרו את העבודה הזאת, היא כסף, והכרה בזה שיש לך יכולת בחירה מסוימת, במידה ויש לך אותו. וגם – כוחו של הכסף – כנראה מוגבל. קרל מרקס עשה עבודה מענינת ורלונטית בתחום זה.
4. בגיל מסוים (שהוא כנראה גם גילי), ובסוג החיים שניהלתי, כבר אי אפשר מאד להפתיע, גם בטיולים משובחים. קשה להוציא ממני את הוואו. סף הגרוי שלי השתנה והוא גבוה יותר. הייתי הולכת לתאוריות פסיכולוגיות ונאורולוגיות על תחושתיות…
5. ויחד עם זאת אני מוכנה להיות פתוחה לשעשועים מזן חדש כמו למשל בהופעה חסרת מנוחה באחד הערבים בספינה (Blue man group). דווקא מהמקום של קשר ללא קשר, היה נחמד לגלות שהאולם שכלל כ1000 מקומות ישיבה, מחובר ב… נייר טואלט. כאן הייתי חוזרת לבמחנים שנעשו על סקרנות אצל קופים, למשל. קוהלר מן השלשה הראשונה של הגשטלט, והשימפנזים.
6. למרות שלא סבלתי ממחלת תנועה בספינה הענקית, הרגשתי מידי פעם שאני לא על קרקע בטוחה… וגם למרות שלא אמנע מלהפליג באוניות גדולות בעתיד, גם לא ארוץ לשם.
7. הייתה לי חוויה מצוינת ואני רוצה שתשאר חד פעמית.
תמה הרשימה ולא נשלמה.
הרהורים לא ממש מסודרים:
אם מישהו חושב שאנשים הם שווים – צריך לשלוח אותו לספינה שלנו. הם שונים. הם גבוהים ונמוכים, רזים או שמנים או שמנים מאד (בכלל הייתה לי הרגשה שהספינה מחפשת את האנשים השמנים מאד ובמיוחד), הם כהים או בהירים וכל גווני הביניים על פניהם, הם מלוכסנים או ישרים, הם בריאים או נכים, הם צעירים או מבוגרים, בעלי משפחות או בודדים.
וכל גווני הביניים בין אלה לאלה.
מעבר לשיא השמנים, מצאתי שיא של אנשים עם מגבלות תנועה. כנראה שהספינה והסיורים שהיא מאפשרת עוזרים לנגישות. כמה אנשים היו כבדי ראיה ביותר ונעו גם עם בן או בת זוג, וגם עם מקל לעוורים. אנשים ישבו בכסא גלגלים והיו מיטיבי לכת. ותשומת לב מיוחדת ניתנה למוגבלים בכל מקום. בחדר האוכל הפתוח, הייתה פינה מיוחדת לאנשים נכים, ועובדים מיומנים הביאו להם אוכל. ההרגשה הכללית הייתה שגם את את או אתה – מוגבלים, כאן יעשה הכל כדי שיהיה טוב ונח.
אי שויון אחר בלט במדים, בצבעיהם, בדרגות (שלא ניסיתי להבין) של העובדים. היו אלה שלבשו בגדי בז' בהירים ואלה שלבשו בגדים לבנים, והיו אלה שלבשו תכלת, ואלה שלבשו כמעט בגדים מקריים. היו נאים מאד והיו ממש לא.
לא הבחנתי בין הותיקים לחדשים, אבל כששאלתי סיפרו לי. מלצר בשנות הארבעים או החמישים הגיע לספינה מג'מייקה, אחר הגיע מהודו. היו כאלה שנמצאים על הספינה מאז התחילה להפליג והיו כאלה שכבר 18 שנים ממלצרים בים, לאחרונה כאן.
האוירה עודדה שוני, שוני היה נורמטיבי. אנשים לא שוים ולא צריכים להיות שווים, אמרה כאן על פעילות, ובכל זאת שלטה כאן השלווה ותחושה של יש ברירה. היא בלטה במיוחד כשקלטתי מישהו מבוגר או בעל דרגה בכירה מדריך צעיר. הרבה כבוד עבר מבעלי הידע והמיקום הבטוח לאלה החדשים. אין לי ספר שזה עבר אל האורחים.
והיו גם העשירים ביותר למעמד ביניים שהתאמץ לצאת להפלגה.
חשבתי על האו"ם. כאן נעשתה פעולה לדוגמא של קרוב לבבות. ואולי זאת הדרך – להעלות אנשים שונים, כולל ניצים, על האוניה, ולהפעיל אותם בפרויקטים משותפים מהם יצא להם שכר, יכולת לפרנס, רכישת מקצוע ועוד.
וכבר אמר ארוינג גופמן שאין כמו מוסד כוללני להיות סוכן סוציאליזציה.
אני ממליצה לאו"ם לבוא ולראות מה ניתן ללמוד.
הערה:
לא מצאתי עובדים מסוריה, ממצרים, מליבריה, תימן, תוניס ועוד. ועוד. או שלא ראיתי את כולם או שיש כאלה שהם בכל זאת שווים פחות.
הזגוגית כפולה או משולשת ומונעת כל רעש, אבל האור חודר, עושה את שלו, ומעיר אותי מספיק כדי להרגיש בהמיה לא מוכרת. הקרקע הייתה יציבה כשניגשתי למרפסת ומולי על הרציף – הייתה תמונה שלא ראיתי באף אחד מהרציפים שאליהם נקשרנו. גברים רבים בסרבלים, עמדו ליד מסועים וגם נעו בינם לבין לולי ענק שנעו על גלגלים, והורידו את המזוודות שהשארנו ערב קודם לי דלת החדר. על המזוודות הדבקנו פסי נייר בצבעים שונים (שלנו היו אפורים).
חשבתי על האנשים האלה, שייצגו עבורי באותו רגע את ציבור העובדים שבבטן האוניה, אלה שפניהם לא יתגלו, אלה שנפגוש רק מרחוק, וחלקם לא יראה כלל.
תמהתי כמה כאלה יש. אולי חלקם עובדי קבלן שנשכרו לצורך האירוע? החלק הגלוי והחלק הסמוי. הנסתרים והגלויים.
ברור היה שהתחושה שלי היא שאני חיה את החיים שלי בצד המואר של הירח. נכון לעכשיו. שמחתי. לא תמיד היו חיי כאלה.
כמה שעות אחר כך, ירדתי מהאוניה, עובדים בלבן, אלה מהצד הגלוי, נפרדו ממני, בדקו שהכל סגור, ואז במסלול האפור נמצאו המזוודות שלנו. מכאן ועד לההסעה לשדה התעופה היה המרחק קצר מאד.
אחר כך חשבתי שעבור פוליטיקאים, למשל, אני בכל זאת נסתרת. והם – האם הם באמת מנסים למצוא אותי? או את שכמותי? החלטתי שכנראה לא ממש. הם מעדיפים את הזכוכית הכפולה או המשולשת.
ב-1993 התחלתי את צעדי כעצמאית. מאז אגרתי חומרים כתובים וסיכומים של כל מפגש עם כל לקוח. כל קבוצה, כל מהלך – נרשמו במילים, סוכמו. שנים חשבתי שאשמור את כל אלה ליום שבו אחליט לכתוב עליהם. והיום הגיע היום. אלא ש… הפתעה. אחרי שהחזקתי בידי כרך עבה מאד של 240 עמודים, שסיכמו 3 חודשי עבודה ב-2001 (הוצאתי באופן רנדומלי), הבנתי שבשביל זה אצטרך לחיות את כל חיי מחדש.
החלטתי להיפרד.
בדקתי שוב ושוב את הפנקס העבה שגודלו 32 על 20 ס"מ, ודפיו כתובים משני הצדדים. זכרתי ארועים שהיו, נזכרתי באלה ששכחתי. הבטתי בגאווה על הכמות, והתגאיתי באיכות. התלבטתי אם לשמר את הגרפים או הטבלאות. ואז סגרתי את הפנקס הגדול והכרוך, והנחתי אותו ליד הדלת, ןידעתי – משם הוא ילך למחזור.
אחרי כן – משהשתחררתי מהצער על הפרידה, הורדתי עוד כ-10 פנקסים ו/או מחברות, דפדפתי, חזרתי ונזכרתי, והנחתי באותו מקום. משלוח ראשון של ניירות שלי – כולם מיועדים למחזור.
בשבועות הקרובים – אפרד באופן אישי מכל אחד מהאנשים והארגונים – בטקס צנוע זה.
גם זה סיכום. שלא ישארו עניינים לא סגורים.
מאז אפריל לא כתבתי בבלוג, וגם קודם לא כתבתי בקביעות. מספר הקוראים ירד בהדרגה והוא נמוך היום, וכוללל כנראה בעיקר מזדמנים.
את הבלוג החלפתי בפייסבוק, וכתבתי בו מעט. עכשיו שחשבון הפייסבוק שלי נפרץ, אני חוזרת בשמחה אל הבלוג, ומצפה לביקורו של המתקן האולטימטיבי שלי בסוף השבוע.
חשבתי שארצה לספר היום לקוראי הבודדים, מה אני עושה נכון לעכשיו. הנה זה בא:
1. סופרויזור(מדריכה ) מקצועית ליועצים בצה"ל וגם לעצמאים. את הפגישות האלה אני מקיימת במקומות שונים. האהוב עלי ביותר הוא קפה מנדרין שבחוף הצוק. שעות אני יושבת שם.
2. ממשיכה לכתוב את הספר עם חברתי שולה בן ארי.
3. כותבת סיפורים קצרים שאת רובם אני שומרת במגרה ואת חלקם אני מקריאה בקבוצת הכתיבה שלי שמתקיימת ברציפות מאז 2006, המועד בו הסתיימו לימודינו בחוג לספרות באוניברסיטת חיפה.
4. הצטרפתי למיזם חדש שעוסק בנשים שחלו בסרטן שד.
5. ממשיכה במיזם אחר שעוסק בסרטן.
6. מנחה בהתנדבות: בדיור מוגן, משען, אפקה, במסגרת חוג הסיפור הקצר – אותו אני מנחה (מקסים).
7. יזמתי קבוצת עמיתים 55+ באיפ"א, הקבוצה נפגשה פעם אחת ובעתיד נגבש לנו דפוסי פעולה.
8. פוגשת בני משפחה, בעיקר בנות ונכדים, ומקדישה להם זמן פנוי.
9. יוצאת עם בן זוגי היקר למועדון הספר שלנו (כמעט 20 שנה), קונצרטים וסרטים בעיקר (כשהוא לא עסוק בברידג'…) .
10. ואחרון חביב, מנחה מפגשים של מנכ"לים של עמותות. אחד הארועים היותר חשובים לי היום. מגלה את נפלאות הארגונים שמאחורי הקלעים של הבמה הציבורית החשופה, אלה שעוסקים ביום-יום של נתינה וממלאים את מקום המדינה. עוד מעט מסתיים הפרויקט הזה שנקרא: "טעימות של גשטלט", ואני כבר מתגעגעת.
נראה לי שזה מספיק, לא?
בכל פעם שאני מעבירה סדנא, שואלים אותי – אם אפשר ללמוד אצלי גשטלט.
אז הנה, הזדמנות לצפוניים: אני עומדת להתחיל ללמד באורנים.
אם נח לכם ומתאים – אשמח לפגוש אתכם וללמד.
ראו בבקשה פרטים בכתובת:
בימים רביעי וחמישי בשבוע שחלף, התקיים כנס איפ"א.
מרוב הכנס נהניתי. ואין בזה הפתעה.
הנחיתי סדנא שהלכה בעקבות הערה של אדווין נוויס על השינויים בעולם וגבולות היכולת שלנו, אנשי פיתוח ארגוני ובהם גשטלט, לעבוד עם ארגונים מורכבים שגבולותיהם מחררים ונזילים. למפגש הזה באה גם ביתי, אילת, ואין כמו מפגש כזה להוסיף לי עוד התרגשות ואיכפתיות. באותו בוקר – הנחיתי שולחן עגול שקראתי לו "שיכון ותיקים", שהיה מפגש מוצלח של יועצים ארגוניים ותיקים (המשך יבוא…). בנוסף הארתי והערתי בסדנא שהעבירו מאיה שוצמן ועדי רבי. לבסוף – השתתפתי בשולחן עגול של שולה בן ארי בנושא מרחב הפגיעות ההדדי.
אפשר להבין שרוב הכנס הייתי במקומות שבהם היה לי מקום ומה להגיד – ומזה נהניתי מאד.
אבל היו בכנס גם אנשים שלא נהנו ואף הגיעו להגיד לי. מצאתי שיש כמה סיבות להיעדר הנאה, בכל כנס שהוא:
1. ככל שעושים פחות נהנים פחות, ולהיפך – ככל שעושים יותר נהנים יותר. זה נכון היום והיה נכון גם אתמול.
2. היו צעירים וותיקים ולכל אחת מהקבוצות האלה – היו צרכים וציפיות אחרים.
3. העולם הפוסטמודרני: גם אנשים שאין להם ידע נרחב – מקבלים במה. וככל שזה דמוקרטי ושויוני ויפה בעיני, הרי שלא כל ממזר הוא באמת מלך. ויש אנשים שהם רק נסיכים, גם אם הפוסטמודרניזם – מגדל אותם כנסיכים מגיל כלום. הנזילות הזאת שעליה דיבר אורי לנדאו (בצטטו את זיגמונד באומן) – יוצרת עולם ללא גבולות ומעמידה בפני וועדת הכנס – עבודה קשה של מיון, עד כדי קושי לבצע את המשימה בכלל.
4. השיווק השתלט עלינו. השמות יפים, לפעמים יותר מידי, והתכנים זניחים. לפעמים ניסוח מדהים ביופיו, משמש כיסוי להיעדר תוכן, לרשימת סיסמאות. מנגד עומדים אנשים שנעתרים לסיסמאות הללו, מתפתים, ובסופו של דבר מגלים שקנו משהו שנשמע טוב בתאוריה, אבל הרבה פחות במעשה.
5. העובדה שהכנס התנהל באוניברסיטת ת"א – ממש נראה לי ולא הפריע. להיפך. אני אוהבת את האווירה. אבל, לחלק מהאנשים יש ציפייה שכנס יתן להם גם ארוחה מהודרת, כסאות נאים, סביבה של כנסים וכדי פרחים, ולא של סטודנטים צעירים.
אני כאמור נהניתי. הצטערתי לשמוע שהיו כאלה שלא נהנו, ואף תמכתי בסיבות שלא נהנו בגללן. נתתי לגיטימציה להתנגדות שלהם.
האם הם ילמדו להיות פעילים בפעם הקודמת? לא חושבת. העולם מתחלק לאלה שלוקחים יוזמות ויוצרים אותו ולאלה שמתבוננים מהכסא.
ברור שיש מאחורי דברי המלצה ואג'נדה.
ממש בימים אלה, עם מותו של נלסון מנדלה, אני חוזרת לביקור שערכתי ברובן-אילנד, במוזיאון, כשלימדתי גשטלט בקייפטאון (http://www.robben-island.org.za/)
אני זוכרת את קניית הכרטיס, את הכניסה אל הספינה הקטנה המובילה אותי אל הכלא, את הגלים מסביב מתיזים בחוצפה על פני, את הפינגווינים קטני הקומה שנמצאים בכל מקום ואת הסיור שערכתי במקום, נזהרת שלא לדרוך על ביצי עופות דוגרים.
זכורים לי במיוחד :
1. החדר הקטן, התא, שבו שהה נלסון מנדלה 18 שנים מתוך ה-27 שנות הכליאה שלו. פשוט כל כך. שום דבר וכלום בערך, שצריך היה להספיק לו יום אחרי יום, שנה אחרי שנה. והוא לא נכנע.
2. הסביבה הטבעית הקשה שבה עבדו האסירים, אדמת גיר בוהקת, שהורסת את העיניים, והם חוזרים ועושים עבודה סיזיפית.
3. את המדריך שפניו מחוטטות, שליווה אותנו ודיבר מתוך ידיעה אישית שכן היה אחד האסירים שם.
4. את המדריך האחר, כמעט נער, שדיבר על השואה (ועשה השוואה – לא מקובלת, אבל זה לא ממש חשוב כרגע).
כשיצאתי משם, ידעתי שהביקור היה אחד האירועים החשובים ביותר בחיי, ושהוא חובה לכל מי שמגיע לדרום אפריקה. ניתן היה לעמוד מקרוב על המחיר שמשלמים אנשים שהשויון חשוב להם, והם מוכנים להיאבק עד כלות.
את מנדלה פגשתי רק דרך קריאה והתבוננות בטלויזיה ובסרטים, אבל שם, עמדתי הכי קרוב אליו, ויכולתי להרגיש מעט ממה שחווה.
השויון הוא אתגר בארץ, כאן, וגם בתוכי. אני עצמי מוצאת שאני גולשת מידי פעם למחשבות מפלות ומחזירה את עצמי בתשובה.
נלסון מנדלה הוא אחד מגדולי הדור שלי. אני כל כך שמחה שהייתי שם, במה שהיה תאו וביתו. אני שמחה שראיתי בהצלחתו. את שלו הוא עשה – ושינה את ההיסטוריה.
אני בודקת עבודה של סטודנטית. קשה לה עם העובדה שבגשטלט לא מתעסקים בשאלת ה"למה?".
אני מנסה להסביר פעם נוספת וכותבת שורות רבות בעבודה הסמנריונית שהגישה. אני יודעת שזאת ההזדמנות האחרונה שלה ושלי – לשוחח על זה, הפעם דרך הכתוב.
והנה אני עושה זאת גם כאן.
כותבת אותה סטודנטית שילדים קטנים עוסקים בשאלת הלמה.
נכון. אולי גם כתוצאה מזה שזו מילה שגורה בפינו. ואולי – לא.
במדעי הטבע חשוב מאד לשאול למה. אם ריאקציה כימית מסוימת לא התקיימה כראוי, חשוב לבדוק למה. אפשר אולי למצוא בבדיקות מדויקות שכמות הגופרית שהוכנסה הייתה קטנה מידי או שמא הזדהמה בחומר אחר שהיה קטליזטור לתהליך לא רצוי.
אבל, האם אנחנו יכולים להגיד את זה על בני אדם? על ארגונים? האם אנחנו באמת יודעים מה קרה לעובד שהיה מסור ועכשיו – לא?
או – האם למשל יש תשובה לשאלה למה אני לא מקדישה מספיק זמן לכתיבה?
התשובות שלי או שלכם יכולות להיות רבות, אולי:
אני סובלת מאלם כתיבה.. או לא רוצה מספיק… או לא מוכשרת… או אין לי בעצם מה להגיד… או שהנושא לא מתאים… או שהשותפה שלי לא מעודדת אותי מספיק… או שאני עסוקה מידי בדברים אחרים…
שימו לב שכתבתי רשימה חלקית.
עכשיו, מה אני יכולה לעשות עם אוצר התשובות האפשריות? איך אדע לאן ללכת?
או למשל, אישה צעירה ונאה שרוצה להתחתן – למה היא לא מתחתנת?
וגם כאן התשובות אינסופיות… ובסופו של דבר כיוון שהאופציות רבות כל כך – התשובה לא מתגלית בבהירות.
בגישת הגשטלט מנסים לנתק את המודל הסיבתי מהעבודה, מתוך הנחה שבאמת אנחנו לא יודעים "למה". בגשטלט מעדיפים את ה"מה קורה?" וה"איך קורה?", וכמובן שיש שאלות לגיטימיות נוספות…
כן. עוד משהו.
הסטודנטית קיבלה ציון טוב. היא סטודנטית חושבת.
החיים בארגונים 